משנה טהרות א ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק א · משנה ב | >>
הכנפים והנוצהי, מיטמאות ומטמאות ולא מצטרפות.
רבי ישמעאל אומר, הנוצה מצטרפת.
החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין ומצטרפים.
רבי יוסי אומר, אף ראשי אגפים וראש הזנב מצטרפים, שכן מניחים בפטומות.
הכנפיים, והנוצה - מיטמאות, ומטמאות, ולא מצטרפות.
- רבי ישמעאל אומר: הנוצה מצטרפת.
- החרטום, והציפורניים - מיטמאין, ומטמאין, ומצטרפין.
- רבי יוסי אומר: אף ראשי גפיים, וראש הזנב - מצטרפין,
- שכן מניחין בפטומות.
ירצה באמרו פה הכנפים, הנוצה הדקה מאד אשר היו בכנפים, וישאר אחר זה הנוצה הגדולה.
וכן הנוצה הקטנה, אחרי סור הנוצה כולה.
ואמר שהן יטמאו כמו שיטמאו אוכלין, ותטמא גם כן טומאת אוכלין, ולא יצטרף הבשר להשלים כזית, אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה לא יטמא.
והחרטום - המנקרי.
והצפרנים - הטלפים.
והדיבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר, אשר אם יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה.
וראשי אגפים, וראש הזנב - קצות הכנפים וקצוות הזנב אחר מריטת הנוצה, לפי שאלה המקומות בולטין יבשים והם יחותכו ויושלכו מן העופות, אלא אם היו עופות שמנים מופלגי השומן כי אז יעזבו ויאותו לאכילה, והוא מה שאמר רבי יוסי שכן מניחים בפטומות, ותרגום "בריאות בשר"(בראשית מא, ב) "פטימן בשר".
ואין הלכה כרבי יוסי, ורבי ישמעאל.
ואלה הן מספר השלוש עשרה דינין אשר זכר בנבלת עוף טהור:
- המשפט הראשון, שהיא צריכה מחשבה.
- המשפט השני, שהיא לא תצטרך הכשר.
- המשפט השלישי, שהיא תטמא זולתה מן האוכלין בכביצה, כמו מה שיטמאו אוכלין טמאין.
- ושמור זה העיקר גם כן שכל מה שיבואר מזכרון טומאת אוכלין, וזה שיהא טמאה בעצמה אף על פי שיהיה הפחות שבשיעור, ומטמאה לזולתה מאוכלין ומשקים עד שיהיה בכביצה.
- ולשון ספרא "אוכל יטמא, מלמד שהוא מטמא בכל שהוא, יכול שיטמא אף לאחרים בכל שהוא, תלמוד לומר אשר יאכל, הא אינו מטמא אלא בכביצה".
- והרביעי, שמי שבלע ממנו כזית טעון הערב שמש.
- והחמישי, שמי שנטמא בבליעתה חייב על ביאת מקדש.
- והששי, ששורפים עליה התרומה אם נגע בה.
- והשביעי, שאבר מן החי ממנה יחוייב על אכלו מלקות.
- והשמיני, שחיטתה מטהרתה.
- והתשיעי, מליקתה גם כן מטהרתה.
- והעשירי, שהנוצה (הנקראת גירטה) שבכנפים יטמאו ויטמאו כמשפט שאר המאכלים.
- האחד עשר, שזאת הנוצה לא יצטרף אל הבשר להשלים ממנה שיעור כזית.
- והשנים עשר, שהמנקר והטלפים יטמאו ויטמאו כשאר אוכלין כפי מה שביארנו.
- והשלושה עשר, שהם יצטרפו לכזית לטמא בבית הבליעה:
מטמאות ומיטמאות. אם נגע בהן שרץ נטמאו ואם טמאין הם ונגעו הכנפים והנוצה באוכלין טהורין נטמאו דחשיבי יד להכניס ולהוציא ולא מצטרפות דלא חשיבי שומר ותנן בריש עוקצין כל שהוא יד ולא שומר מיטמא ומטמא ולא מצטרף ור' ישמעאל דאמר נוצה מצטרפת חשיב לה שומר ותנן בעוקצין (פ״א) שומר אע״פ שאינו יד מיטמא ומטמא ומצטרף והיינו דמייתי בפרק אלו טריפות (דף נח.) גבי ניטלה הנוצה אלא דהתם כתוב בספרים ר״ש וכאן כתוב ר' ישמעאל ובקונ' פי' שם דאיירי לענין פיגול ובכל הספרים כתוב שם אבל לענין אגוני לא מגין ובקונ' הגיה לענין איפגולי כרבנן סבירא ליה:
שכן מניחין בפטומות. בשמינות ולכך דין הוא שיצטרפו אף בכחושות והני שלשה עשר דבר בבא קמייתא איכא תשעה דשחיטה ומליקה חדא חשיב להו שיש טהרה לטריפת' וכנפי' ונוצה וחרטום וצפרני' הא תליסר:
מיטמאות - אם נגע בהן שרץ נטמאו יא. ואם טמאים הן ונגעו הכנפים והנוצה באוכלין טהורים, נטמאו, דחשיבי יד להכניס ולהוציא, וכל שהוא יד מיטמא ומטמא:
ולא מצטרפות - אם היה אוכל פחות מכביצה יב אין הכנפים והנוצה מצטרפות להשלימו לכביצה לטמא טומאת אוכלים, דלא חשיבי שומר שמצטרף, כדתנן בריש עוקצין:
הנוצה מצטרפת - דחשיב לה שומר. ואין הלכה כר' ישמעאל:
החרטום - שהעוף מנקר בו:
ראשי אגפים וראש הזנב - הנשארים מחוברים לגוף אחר שמרטו הנוצה, רגילים לחתכם ולהשליכם דלא חזו לאכילה, אלא שבעופות המפוטמים מניחים אותן ואוכלים אותן עם העוף, והיינו דקאמר שכן מניחים בפטומות. ואין הלכה כרבי יוסי. והני שלשה עשר דבר דחשיב במתניתין, בבבא קמייתא איכא תשעה, דשחיטתה ומליקתה חדא חשיב להו, דתרווייהו הוו טהרה לטריפתה, והכנפים, והנוצה, והחרטום, והצפרנים, הרי שלשה עשר דבר:
הכנפים והנוצה. ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר יהיו בכנפים וישארו בו אחר שיסורו הנוצה הגדולה. וכן נוצה הקטנה אשר תשאר אחרי סור הנוצה כלה. הרמב"ם:
מיטמאות. פי' הר"ב אם נגע בהן שרץ כו' וכ"כ הר"ש. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן שא"צ הכשר. ופי' הר"ב והר"ש לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. והרמב"ם לא פי' שיגע בהן שרץ:
ולא מצטרפות. פי' הר"ב אם היה אוכל פחות מכביצה כו'. והרמב"ם פי' להשלים כזית. אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה. וכ"כ ג"כ בחבורו פ"ג מהא"ה:
החרטום והצפרנים. הדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא פ"ט דחולין דף קכ"א:
[ראשי אגפים וראש הזנב. הרכות. הרמב"ם פ"ג מהא"ה]:
בפטומות. תרגום בריאות בשר. פטימות בשר. הרמב"ם:
(י) (על המשנה) הכנפים כו'. הנוצה הדקה מהם. הר"מ:
(יא) (על הברטנורא) תימה, הא לעיל תנן שאין צריך הכשר מים ולא הכשר שרץ. והר"מ לא כתב שרץ:
(יב) (על הברטנורא) והר"מ פירש, להשלים כזית. אם בלע כזית בשר עם הנוצה:
הכנפים וכו': ופי' הרא"ש ז"ל הכנפים נוצה גדולה הנוצה היא הדקה ע"כ וכתב הרמב"ם ז"ל רצה באומרו פה הכנפים וכו'. והרמב"ן ז"ל בפי' התורה פרשת ויקרא בפסוק ושסע אותו בכנפיו הביא ראיה מכאן דכנפים אינו נוצה ממש כמו שפי' שם רש"י ז"ל:
מיטמאות ומטמאות: כך צ"ל:
ר' ישמעאל אומר וכו': חולין פ' אלו טרפות (חולין דף נ"ח) אלא שיש ספרים שכתוב שם בגמ' ר"ש. ועיין במה שכתבתי שם סוף סימן ד':
החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין: כך צ"ל. ומייתי לה בחולין פ' העור והרוטב (חולין דף קכ"א) ופי' שם רש"י ז"ל החרטום וכו' מיטמאין אם קבל העוף טומאה מן השרץ אלו נעשין יד להכניס ולהוציא טומאה עוף אין לו טומאת מגע משום נבלה אא"כ קבלה מאחרים שהרי אין לך אלא האמור בה טומאת אכילה לטמא בבית הבליעה ע"כ. והתם בגמ' פריך חרטום עץ בעלמא הוא ומוקי לה בחרטום תחתון של עליון פי' רש"י ז"ל קליפה רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום עליון לארכו וצפרנים מוקי לה במקום שמובלעים בבשר ע"כ. וכן הוא בפירוש הרמב"ם ז"ל. וביד ובפ"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ד' נראה דגריס הכנפים והנוצה מיתטמאות ומטמאות ומצטרפות ע"כ: [הגה"ה וכן כתוב בכ"י אכן עיין בסמוך סי' ג' בתוס' י"ט דבור המתחיל הכנפים שחולק על זה]. ולפי זה ה"ק ר' ישמעאל הנוצה מצטרפת כלומר דוקא הנוצה מצטרפת ולא הכנפים ומשמע מדבריו ז"ל משם פ"ג דהלכות שאר אבות הטומאות דלת"ק דר' יוסי אפילו ראשי אגפים וראש הזנב הרכות אין מצטרפים ולר' יוסי משמע דאפילו הקשות מצטרפות או שמא כדי שלא לאפושי במחלוקת דוקא רכות ס"ל דמצטרפות:
שכן מניחין בפטומות: נראה דגרסי' מלת בפטומות הפא בשבא והטית בשורק והמם בחולם. וכתב החכם הר"ס ז"ל וז"ל הכנפים והנוצה מיטמאות פי' אם נגע בהם שרץ אע"ג דנבלת העוף הטהור אינה צריכה הכשר לא הכשר מים ולא הכשר שרץ לפי שסופה לטמא טומאה חמורה דהיינו כזית בבית הבליעה הכא לא איצטריך אלא לכנפים ונוצה של עוף טהור שאינו נבלה שיש לו תורת אוכלין וצריך הכשר שרץ והתנא כלל כל דיני הכנפים לענין מיטמאות ומטמאות ולענין צרוף כל אחד היכא דשייך ועיין בחבור הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת אוכלין ושם הביא משנה זו ולא הביאה בענין טומאות נבלות עכ"ל ז"ל:
יכין
הכנפים: הן הנוצות הגדולות שעל גוף העוף:
והנוצה: הן הנוצות הרכות כמוכין שגדלין תחת הנוצות הגסות, פלויס פעדערון בל"א [ודלא כמשמע לכאורה מפי' הרמב"ם שהביא התוי"ט. דאם כן מ"ט דר' ישמעאל דנוצה מצטרפות. והיינו מדנאכל עמה]:
מיטמאות: ר"ל עוף טהור שנשחט וראוי לאכילה, אם נגע שרץ בהנך בעודן מחוברין בו נטמא העוף עצמו:
ומטמאות: שאם כבר נטמא העוף. והנך שמחוברין בו נגעו בטהרות נטמאו:
ולא מצטרפות: לטמא כזית בבית הבליעה. ולא לכביצה שיטמא אחרים. מדהו"ל רק יד. שדינו שרק מכניס ומוציא טומאה. אבל אמ"צ [כריש עוקצין]:
רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפות: מדנאכל עמה [כך כתב רב"א ותמהני דא"כ ע"כ דפלוגתייהו באכילה שע"י הדחק אי שמה אכילה או לא. [כשבת עו"א]. וכיון דקיי"ל התם דשמה אכילה [כרמב"ם פי"ח דשבת ה"ג] א"כ הו"ל הכא למפסק כר' ישמעאל. והרי הרמב"ם [אהט"ו פ"ג ה"ט] פסק הכא דאמ"צ. ואי"ל דדוקא אכילת בהמה ע"י הדחק שמה אכילה. ליתא דהרי בפירוש תנינן [חלה פ"א מ"ח] דגם באדם כן. ול"מ הי' נ"ל דפלוגתייהו אי הוה שומר]:
החרטום: שנאבעל בל"א. ור"ל הבשר שבפה תחת החרטום:
והצפרנים: ר"ל מה שמובלע מהצפורן תחת הבשר [חולין קכ"א. ואשתמט לרבינו תוי"ט הך סוגיא. ולכן פי' המשנה כדעת הרמב"ם בפי' המשנה. וכן כתב גם בחיבורו [פ"ג מאהט"ו] דבכל הג' שמעורין בסמוך להבשר. וע"כ שלא הי' להרמב"ם הגירסא שלפנינו בש"ס. וא"כ לא הו"ל להתוי"ט לפרש משנתנו רק כפי גרסתנו ולא כגרסא שלא ידענוה]:
מיטמאין ומטמאין ומצטרפים: לכזית שיטמא בבית הבליעה. לכביצה לטמא אחרים. וה"ה דמצטרפין עם אוכל בעלמא לטמא טומאת אוכלין:
ר' יוסי אומר אף ראשי אגפים: ר"ל קצה ראש הכנפים שנשאר בפלעדערוואוש שמטאטאין בו הבית:
וראש הזנב: הוא העוקץ הבולט מאחורי העוף בקצה השדרה, שגדלין עליו נוצות הגדולות של הזנב. דאע"ג דמדאין עליהן רק עור של העצם, לכן דרך להשליכן. אפ"ה מצטרפות משום דבעופות שמנות חס עליהן מלהשליכן. ומניחין עם העוף לאכלה. ומש"ה לא פליגי רבנן. וגזרו בהן בכל העופות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת