משנה טהרות א ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק א · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

ובבהמה, העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידים והקרנים והטלפים, מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות.

כיוצא בו, השוחט בהמה טמאה לגוי והיא מפרכסת, מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות, עד שתמות או עד שיתיז את ראשה.

ריבה לטמא טומאת אוכלין, ממה שריבה לטמא טומאת נבלות.

נוסח הרמב"ם

ובבהמה העור והרוטב והקופה והאלל והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנוכרי והיא מפרכסת מטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבילות.

פירוש הרמב"ם

זאת ההלכה כבר קדם ביאורה בפ"ט מחולין (דף קכ.) ואמנם אשיב' פה:

רוטב. הוא המרק:

קיפה התבלין:

והאלל חתיכת בשר אשר תפרד בעת הפשט הבהמה ותשאר בעור וגידים יקראו העורקים והעצבים והקשורים והמיתרים והקרומות וירצה בקרנים המקומות הרכים מהם אשר אם יחותכו מן החי ישולח הדם וכן הטלפים מה שהוא מן הטלפים על זה התאר שאם יהיה מאלה ומן הבשר כזית מן הנבלה הנה לא יטמאו שלא יטמא מן הנבילה אלא בשרה כפי מה שבארנו בפתיחה. ובהמה טמאה כל עוד שלא יכלה פרכוסה תטמא טומאת אוכלין לפי שהיא תאות לאכילה ולאכילה נשחטה ולא תטמא כמשפט הנבלה עד שתמות ויבטל הפרכוס או שיותז ראשה:

ואמרו ריבה לטמא טומאת אוכלים. ביאר שטומאת אוכלין יותר כוללת מטומאת נבלות לפי שכל מה שיטמא משום נבלה הנה הוא ג"כ טמא טומאת אוכלין אע"פ שלא יהיה נבלה אלא שחוטה:

פירוש רבינו שמשון

ובבהמה העור והרוטב והקיפה. כל משנה זו מפורשת בגמ' בחולין בפ' העור והרוטב (דף קכ.):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ובבהמה העור והרוטב - כולה מתניתין מיפרשה בחולין פרק העור הרוטב:

פירוש תוספות יום טוב

פירוש עיקר תוספות יום טוב

.אין פירוש למשנה זו

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ממה שריבה לטמא:    כך צריך להיות. וכבר הארכתי בביאור מתני' בר"פ העור והרוטב:

תפארת ישראל

יכין

העור:    כשהופשט לגמרי מהבהמה תו אמקט"ו אוכלין, רק כששלקו [כעירובין כח"ב]. אבל כשהשאיר בה בשעה שהפשיטה קצת בשר בכוונה. הו"ל העור שומר. שע"י שהבשר דבוק בהעור ישאר רטוב. ולא יתקלקל כל כך מהר. ולפיכך הו"ל שומר ומצטרף:

והרוטב:    ר"ל רוטב קרוש, דאע"ג דכל רוטב אע"ג שהוא קרוש חזי לאכילה. וגם בפ"ע מחשב אוכל [כלקמן רפ"ג]. הכא מיירי בשומן שנקרש ע"ג בשר. דבפ"ע אינו נאכל כלל ואמקט"ו. ורק מדנאכל בהדי בשר מצטרף לי' [כחולין קבע"א]. ורק בנגע בו טבו"י אינו חיבור לו [כטבו"י פ"ב מ"ה] והיינו מדאיקלש טומאתו [כמעילה דח"ב]. ואילה"ק חלב קרוש אמאי אמקט"ו אי משום דלא חזי לאכילה. מ"ש מדגים חיין [עוקצין פ"ג מ"ח] ובשר חי [פסחים דכע"א] דג"כ השתא לא חזו לאכילה. ואפ"ה מדחזי כשיבשלם מחשבו אוכל ומקט"ו. וא"כ כ"ש חלב חי דחזי לאכילה כשיהיה נמוח. די"ל כשיהיה נמוח פנים חדשות יבוא לכאן. משא"כ בשול. והן אמת דהראב"ד [פ"א מאוכלין ה"כ] כ' בשם התוספתא דחלב קרוש מקט"ו אוכלין. ולא ידענא איך יפרנס בזה סוגיא דחולין הנ"ל. וע"כ התם חלב בקמץ גרסינן:

והקיפה:    תבלין שבקדרה [חולין דק"כ ע"א]. מיהו אין במשמעותו שומין ובצלים שמשימין בקדרה. ככל משמעות תבלין שבש"ס [כרמב"ם פ"ב דערלה מ"י]. דהנך ודאי אוכל נינהו. אלא הכא ר"ל מיני בשמים דבפ"ע אמקט"ו [כעוקצין פ"ג מ"ה]. ורק מדנאכלים עם הבשר מצטרפים לו:

והאלל:    הוא כעין גיד רחב לבן וקשה. והוא עובר תחת מפרקת של כל בהמה בכל אורך העורף. ונקרא האארץ בל"א. וג"כ אינו נאכל בפני עצמו. ואעפ"כ כשנתבשל עם הבשר רגיל למצצו ולהכי מצטרף. וי"ל דאלל הוא בשר שנפלט מהסכין ונשאר בהעור בשעה שהפשיט הבהמה. ונשאר בהעור בלי כוונת המפשיט. ולהכי נתבטל מתורת מאכל. אבל הכא מיירי שחישב לאכול מקצת מהבשר ההוא. ולא פי' איזה מקצת. ובכה"ג אף שבפ"ע אינו חשוב אוכל אפילו כשיהיה כביצה. אפ"ה מצטרף עכ"פ לשאר אוכלין לכשיעור כביצה בהדביקן יחד. אבל כשנגעו זב"ז ולא נתמעכו יחד לגוף א' אמ"צ [תוס' חולין קיח"ב ד"ה אין]. ואע"ג דתנן לקמן [פ"ט מ"ט] דכשכל הפרודים נוגעים בהאום מצטרפין לשיעור כביצה. התם כולן נוגעים בהאום. משא"כ הכא בלא נתמעכו יחד ונגע בא', אמ"צ חברו שבצדו. וגם אפילו נתמעכו יחד במקום שכגעו אהדדי אפ"ה אמ"צ רק לכשיעור כביצה לטמא אחרים. אבל אמ"צ שיתטמא הא' בשנטמא חברו [כרמב"ם פרק ו' מאוכלין ה"ז]. מיהו בין לפי פי' קמא של האלל. או לפי' בתרא. אין אלל מצטרף משום שומר, רק מדנאכל אגב עם שאר בשר [תוס' חולין קכא"א ד"ה ורבי]:

והעצמות:    שיש בהן מוח. שהעצם שומרו שיהי' רטוב:

והגידים:    המותרים באכילה. ואעפ"כ אין נאכלים בפ"ע רק עם הבשר, לכן מצטרפין לו:

והקרנים:    סמוך לעיקרן, מקום שחותכין ויוצא דם:

והטלפים:    מיירי נמי סמוך לעיקרן של הקרנים [ואפשר דמדלא פי' כן הש"ס בפירוש רק אקרנים. להכי י"ל דבטלפים שיעורן כבצפרנים. דהיינו רק שמובלע בהן בבשר. [ועיין תוס' חולין קיז"ב ד"ה וטלפים]:

מצטרפין לטמא טומאת אוכלין:    אם נטמא הבשר המחובר לאחד מהן. ויש בשניהן יחד כביצה. הרי זה מטמא לאוכלין אחרים:

אבל לא טומאת נבלות:    ר"ל אינו מצטרף לשיעור כזית נבלה ללקות כשאכלה או לכזית לטמא במגע ובמשא. והיינו מדמעטינהו קרא [כחולין קי"ח א']. ומכ"ש כשהן לבדן שאין חייבים עליהן משום נבלה כשאכלן. וגם אין מטמאין במגע ובמשא [עיין רמב"ם פרק ד' ממאכלות הי"ח]. מיהו כשמחוברין לכזית נבלה מקובץ. ודאי נטמא הנוגע בהן. דהרי הנוגע בהשאר שכנגדו בהעור נטמא. מדהו"ל שומר [כחולין קכד"א ורש"י שם ד"ה טמא דשערה]. ואע"ג דאין שומר לטומאה חמורה [כחולין קיז"ב] היינו רק לענין צירוף. שאין השומר מצטרף להשיעור הצריך. אבל במחובר השומר לדבר שכבר יש בלעדי השומר כזית. שפיר השומר מוציא הטומאה:

כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי:    ששחטה ישראל לצורך נכרי:

והיא מפרכסת:    ר"ל אף בשעה שעדיין מפרכסת:

מטמאה טומאת אוכלין:    דבנגע בה אז טומאה נטמאה. דאע"ג דכל עוד שמפרכסת אסור נכרי לאכלה. דהרי אפילו טהורה שנשחטה. כל שלא התירתה שחיטתה לישראל אפילו אחר שתצא נפשה. וכגון שלא נשחטה כראוי. אסור גם לנכרי אבר הפורש ממנה בעודה מפרכסת. אפילו אחר שמתה. א"כ כ"ש זו. שוודאי אפילו נשחטה כראוי. הרי אין שחיטתה מטהרתה לישראל. ואיך תחשב אוכל לקבל טומאה בעודה מפרכסת. והרי אפילו לעכו"ם אסורה עדיין [כי"ד כ"ז]. אפ"ה לענין טומאה אמרינן דמדנשחטה ע"י ישראל מחשבתו משוי לה אוכל שתקבל טומאה. אף שעדיין מפרכסת ואסורה לכל. מיהו דוקא ששחטה לעכו"ם אבל בשחטה לישראל, בטלה דעתו. ולא אמרינן דמחשבתו משווי לה אוכלא. ולהכי אינה מקט"ו אוכלין עד שתמות [הרא"ש]. וה"ה בשחט עכו"ם בהמה טהורה, ואפילו לעצמו. אע"ג שאסורה לישראל. אפ"ה כיון דבבהמה זו שייך שחיטה. לפיכך גם כשמפרכסת הו"ל כמנחא בדיקולא. ומקט"ו אוכלין [כחולין קכא"ב, ועיין תוס' שם ד"ה ועכומ"ז]. רק דמשנתנו נקט' הרבותא בבהמה טמאה. מדהוה מסתבר דרק בגוף הבהמה תליא, אם שייך בה שחיטה או לא. מיהו ביש ב' לריעותא. דהיינו בהשוחט ובבהמה כגון עכו"ם ששחט בהמה טמאה. דאין דין השחיטה לא בהבהמה ולא בהשוחט. בכה"ג לא הוה כמנחא בדיקולא. ואמ"ט טומאת אוכלין עד שתמות:

אבל לא טומאת נבלות:    שאינה מטמאה משום נבלה עד שתמות:

או עד שיתיז את ראשה:    שאז אפי' היא מפרכסת, עדיין מטמאה כשאר נבלה [כאהלות פ"א מ"ו]:

ריבה:    ר"ל ריבה הכתוב:

לטמא טומאת אוכלין:    נ"ל שבבא זו הוא כלל לכל הנך דאמרן מריש פרקין עד הכא. וה"ק, מכל הנך דתנינן נראה שטומאת אוכלין מתפשטת על גופים הרבה. שאין טומאת נבלות מתפשטת עליהן. דהרי נבלת עוף טהור וטמא דתנינן להו במשנה א' וב'. אין בהם טומאת נבלות כלל. וכ"כ אפילו בבהמה יש כמה דברים שאין מטמאין משום נבלה. ככל הנך דנקט במשנה ד'. וכן אפילו בהמה טמאה כולה. עכ"פ כל זמן שמפרכסת, אינה מטמאה משום נבלה. ואפ"ה כל הג' מטמאין טומאת אוכלין. וזהו העיקר מה שרצה תנא לאשמעינן בהנך ד' משניות:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים