משנה טהרות א ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק א · משנה ה | >>
האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה, מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהן.
כיצד, כחצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה בזה, שני.
כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן זה בזה, שלישי.
כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה, ראשון.
חלקן, זה שני וזה שני.
נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר של תרומה, פסלוהו.
נפלו שניהן כאחד, עשאוהו שני.
האוכל שנטמא באב הטומאה,
- ושנטמא בוולד הטומאה -
- מצטרפין זה עם זה - לטמא כקל שבשניהן.
- ושנטמא בוולד הטומאה -
- כיצד?
- כחצי ביצה אוכל ראשון, כחצי ביצה אוכל שני,
- שבללן - זה וזה שני.
- כחצי ביצה אוכל שני, וכחצי ביצה אוכל שלישי,
- שבללן - זה וזה שלישי.
- כביצה אוכל ראשון, וכביצה אוכל שני,
- שבללן - זה וזה ראשון.
- חלקן - זה שני, וזה שני.
- נפל זה לעצמו וזה לעצמו, על כיכר של תרומה - פסלוהו.
- נפלו שניהן כאחת - עשאוהו שני.
- כחצי ביצה אוכל ראשון, כחצי ביצה אוכל שני,
כבר בארנו בפתיחה,
- שאשר יטמא באב מאבות הטומאה הוא ראשון, ואשר יגע בראשון שני, ואשר יגע בשני שלישי.
- ושהראשון והשני והשלישי והרביעי כולן יקראו ולד הטומאה.
- ושם ביארנו גם כן שהיות אוכל מטמא אוכל אמנם הוא מדרבנן, אמנם מן התורה אין אוכל מטמא אוכל.
- ועוד יתבאר בפרק אשר אחר זה ששלישי של תרומה הוא עצמו פסול אך לא יטמא זולתו, ולכך יקרא פסול.
- ואין שני של תרומה מטמא שלישי.
וכבר ביארנו זה בפתיחה, ולא תסור ממך זאת הכוונה ולא תצטרך לכופלה עתה.
ואם יהיה השיעור אשר יטמא טומאת אוכלין, והוא כביצה, מקובץ מאוכל ראשון ושני ושלישי או מאוכל שני ושלישי, הנה יטמא כקל שבשניהן כמו שהתבאר. אמנם אם היה כביצה מזה וכביצה מזה, הנה המקובץ מהן יטמא כחמור שבשניהם, וזה מבואר לפי שבזה הקיבוץ מזה החמור השיעור אשר יטמא. ואם נחלקו אחרי התערבם, הנה יטמא כל אחד מהם כקל שבשניהם לפי שכבר שב זה השיעור המצומצם, רוצה לומר אשר הוא כביצה, מעורב מקל וחמור, ולכן יטמא כקל שבשניהן.
אמרו נפל זה לעצמו וזה לעצמו, על כיכר של תרומה פסלוהו [מפני שכל אחד מהם שני, אבל אם נפלו שניהם יחד על כיכר של תרומה] הנה ישיבוהו שני להיות המקובץ מהן ראשון. ואם יהיה כיכר של תרומה שני אינו פסול, אמנם הוא טמא ויטמא כיכר של תרומה אחר אם נגע בו וישיבהו שלישי, וזה הכיכר האחרון אשר יהיה פסול כמו שבארנו.
ואמרו עשאוהו שלישי, ביאר ששני עושה שלישי בתרומה:
בקל שבשניהם. כמו שמפרש אחרי כן כיצד: תני' בתוספ' בריש (פ״ב) דאהלות ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ושחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח אפי' אם מתה הבהמה נחרה מטמאה טומאת אוכלין שחט בה דבר שנעשית טרפה אין בה טומאה של כלום עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל ושחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות ואבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח ואפי' מתה הבהמה נחרה אינה מטמאה טומאת אוכלין שחט בה אחד או רוב אחד אין בה טומאה של כלום שחט בה דבר שאין עושה אותה טריפה ובא ישראל וגמרה שחיטתו כשירה שחט בה ישראל שנים או רוב שנים אחד עובד כוכבים ואחד ישראל חותך ממנה כזית בשר וממתין לה עד שתמות ומותר באכילה. פי' מטמאה טומאת אוכלין אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה באוכלין הואיל וישראל שחטה שחיטה מעלייתא דדכוותה בשחיטת ישראל בטהורה משוי ליה אוכלא בעודה מפרכסת אע״ג דבטמאה לא שייכא שחיטה ולעובד כוכבים לא משתריא עד שתמות דאבר מן החי הוא לגביה אפ״ה מהניא מחשבת ישראל שחישב לאכילה לעובד כוכבים לשוייה אוכלא בעודה מפרכסת וכ״ש טהורה שאוכלה היתר גמור הוא בעודה מפרכסת דהא דאמרינן (סנהדרין דף סג.) אסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה מדרבנן הוא ודווקא נקט ישראל ודווקא שחטה ודוקא לעובד כוכבים דאי שחטה עובד כוכבים לא משויא ליה מחשבתו אוכל בעודה מפרכסת כיון דלא אשכחן שחיטה לגביה וכן ישראל בנחירה לא משוי ליה אוכלא דלא אשכחן שום נחירה גביה ובטהורה לישראל לא איצטריך למיתני דכ״ש דהויא מיד אוכלא בשחיטה וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא דבטלה מחשבתו. כפורש מן החי ומטמא מיד כאבר מן הנבילה שדינם שוה כדאמרי' בפ' העור והרוטב (דף קכח.) ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי שאסור לבני נח אפילו לאחר שתצא נפשה הואיל ונחתך מחיים אבל אין בו טומאה דבשר מן החי טהור. נחרה מטמא טומאת אוכלין גירסא זו משובשת דכל ברייתא זו שנוייה בפרק העור והרוטב (דף קכא:) וגרסי' התם אין בה טומאה של כלום והיינו אינה מטמאה טומאת אוכלין דהכל אחד ונחירה היינו שנים או רוב שנים בסכין פגומה או בדרסה והגרמה. ושחט בה דבר שנעשית טריפה היינו אחד או רוב אחד כבסיפא ודינם שוה דאינה מטמאה טומאת אוכלין ואין בה טומאה של כלום הכל אחד ובהדיא קתני נמי הכא ישראל ששחט אבל נחר לא. עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל דהואיל וטהורה היא ואשכחן היתר בטהורה במפרכסת כששחטה ישראל והשתא נמי כששחטה עובד כוכבים הויא אוכל לקבל טומאת אוכלין מן השרץ שאם תחזור ותגע באוכלין אחרים קודם שתמות ותעשה נבילה תטמאם. תניא בת״כ בנבלתה (ויקרא יא) ולא בעצמות וגידים ולא בקרנים ולא בטפלים יכול אפי' בשעת חיבורן ת״ל טמא בנבלתם ולא בקולית סתומה יכול אף ע״פ שנקובה ת״ל טמא. בנבלתה ולא באלל המפוזר יכול אפי' במכונס ת״ל טמא דברי ר' יהודה בנבלתה ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא את כל החזה יכול שאני מוציא פחות מכשיעור ת״ל טמא. בנבלתה ולא בעור שיש עליו כזית בשר יכול שאני מוציא את הנוגע בעור שכנגד בשר מאחוריו ת״ל טמא: תניא בתוספתא (רפ״א דטהרות) אמר ר' שמעון מפני מה אמרו אוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה מפני שאפשר לשלישי לעשות שני ואפשר לשני לעשות ראשון מפני מה אמרו אין השרץ והנבילה והמת מצטרפין זה עם זה לפי שאי אפשר לשרץ ליעשות נבילה. ולא נבילה ליעשות מת. פי' ברייתא זו שנויה במעילה בסוף קדשי מזבח (דף יז.) (לא נמצא שם) ובפ' שני דזבחים (דף לא:) וגרסי' התם ר״ש אומר מה טעם שאפשר לשני שיעשה ראשון ופריך עלה ומי קא עביד שני ראשון והלא לא איפשר אמר רבא ה״ק מי גרם לשני לאו ראשון רב אשי אמר ראשון ושני לגבי ג' בני חדא ביקתא אינון ואין ברייתא דהכא מתיישבת לפום סוגיא דהתם:
מצטרפין זה עם זה לטמא - אם אין באחד מהן כביצה, מצטרפין לשיעור לטמא כקל שבשניהם, שאם נגע בתרומה פסלה, כדין אוכל שנטמא בולד הטומאה שפוסל את התרומה ואינו מטמאה:
כחצי ביצה וכו' - שבללן זה בזה:
שני - התערובת הזה תורת שני עליו ופוסל את התרומה:
שלישי - ופוסל את הקודש:
ראשון - ועושה מגעו שני. דהא איכא שיעורא דראשון בגויה ליתן טומאה:
חלקן זה שני וזה שני - שהרי בכל אחד חצי שיעור דראשון וחצי שיעור דשני, ותנן לעיל ראשון ושני מצטרפין לקל שבהן:
האוכל שנטמא וכו' מצטרפים וטעמא כתבתי במשנה ד' פ"ד דמעילה [ד"ה האוכל]: . האוכל שנטמא וכו' מצטרפים וטעמא כתבתי במשנה ד' פ"ד דמעילה [ד"ה האוכל]:
.אין פירוש למשנה זו
האוכל שנטמא וכו': זבחים דף ל"א ס"פ קבלה וכתב שם רש"י ז"ל אוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה וחצי ביצה אחרת נגע בולד הטומאה מצטרפים זה עם זה לטמא בקל שבשניהם וא"ת אי בדלא הוה ביה שיעורא מעיקרא היאך קבל טומאה מאב הטומאה מתחלתו. תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכל שהוא אבל לטמא אחרים צריך לכביצה וברייתא שלימה היא בתורת כהנים כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל מלמד שמיטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל דהיינו כביצה כדילפי' בפ' בתרא דיומא אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת עכ"ל ז"ל ותוס' ז"ל כתבו ולפי' ר"ת שפירשתי [הגה"ה פי' גבי תירוצא דאיכא התם בגמ' דהכא איכא שיעורא וכו' עיין שם]. למה שפירש בקונטרס דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא והארכתי בפ' המצניע עכ"ל ז"ל. ואיתא למילתייהו ר"פ המצניע ושם כתבו שרש"י ז"ל חזר בו בכריתות גבי פרה מטמאה טומאת אוכלין. ומ"מ כיצד חצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה וזה שני. כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן זה וזה שלישי:
כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן: זה וזה ראשון חלקן וכו'.
כחצי ביצה אוכל שני כחצי ביצה אוכל שלישי: האי דנקט תרי בבי לאשמועי' דאפילו בתרומה דשייך בה שלישי הולכין אחר הקל:
נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר וכו': פי' שסילק הראשון קודם שנפל השני:
נפלו שניהם כאחת: והה"נ בזה אחר זה אם נפל השני בעוד הראשון עליה שניהם כאחד קרי ליה דהדרי ומצטרפי ראשון שבזה ושבזה:
יכין
האוכל שנטמא באב הטומאה: דהו"ל האוכל ראשון:
ושנטמא בולד הטומאה: דהו"ל האוכל ולד ולד:
מצטרפין זה עם זה: לטמא אחרים כשיש בשניהן יחד כביצה:
כיצד: הא דשואל כיצד. לאשמעינן דדוקא באין כביצה בכל א' מצטרפים כקל שבשניהן. הא ביש כביצה בכל א' מצטרפין לטמא כחמור שבשניהן בכל מקום שיגע בהגוש של התערובות:
וכחצי ביצה אוכל שני שבללן: ומעכן לגוש א', וכחצי ביצה דנקט לאו דוקא. דאפילו יש מהחמור רוב הכביצה אפ"ה דינן כהקל:
שני: ר"ל התערובת הזה הוא שני לטומאה ואינו פוסל חולין. ורק תרומה שנוגעת בה נעשה שלישי. וה"ה בשלא מעכן זב"ז. ואפילו הב' חצאי זיתים הן פרודים זמ"ז. אפ"ה כשנגעו שניהן בככר תרומה נעשית שלישי [כטהרות פ"ט מ"ט]. ואין חילוק בין בללן ללא בללן רק דבלא בללן אמ"צ רק כשיגע ככר התרומה בשניהן. אבל בללן ומעכן יחד סגי בשתגע התרומה בצד א' מהגוש דכולו כגוף א' חשיבא. דאע"ג דחיבורי אדם אינו חיבור [כרמב"ם אוכלין פ"ו הי"ג] מיעכן שאני. א"נ הכא בנתחברו ע"י ז' משקין:
שלישי: ואינו פוסל תרומה. וה"ה כשיש כביצה יחד גם מראשון ושלישי שבללן. הרי התערובות שלישי. ואפ"ה לא נקט כן לרבותא. מדבעי למנקט התערובות לפי סדר המדרגות דהיינו ראשון ושני. שני ושלישי. [מיהו מדלא נקט נמי שלישי ורביעי וכדנקט באמת הרמב"ם [אוכלין פ"ד הי"ב], נ"ל דה"ט, משום דרק בחולין קמיירי. ואם כן בשלמא שלישי משכח"ל בחולין שנעשו על טהרת תרומה דדינה כתרומה. אבל רביעי בחולין לא משכח"ל. מדקיי"ל חולין שנעשו על טהרת קודש לאו כקודש דמי [כלקמן פ"ב מ"ד]. ומכאן נ"ל ראיה להרמב"ם [פי"א מאהט"ו ה"ט] ודלא כהראב"ד דפליג התם עליו ועיין ברכ"מ שם]:
ראשון: מדהן גוש א' והרי יש תוך הגוש ראשון. ולפיכך לא אמרי' בכה"ג חיבורי אדם אינו חיבור [ועיין רמב"ם אוכלין פ"י]. ומה"ט נקט הכא שבללן. דאי בלא מעכן יחד פשיטא דהנוגע בו נעשה שני. וה"ה בכביצה ראשון וכחצי ביצה שני שנבללו ונתמעכו יחד. כיון שיש בהתערובות כביצה שלם מהראשון דינן כראשון. רק נקט הכא ובמשנה ו' שהיה גם בהקל כביצה. מדבעי למתני בתר הכי דכשחלקן. אז דין החלק כהקל. ואילו כשלא היה בהקל כשיעור אם יחלק אח"כ התערובות. לא יהא בכל חלק כשיעור לטמא אחרים מהראשון. ולא יהא נ"מ אז אם יהיה דין כל חלק כהחמור או כהקל. ואע"ג דאכתי יהיה נ"מ כשיערבו שוב עם חמור. לענין להשלים שיעורו. לא רצה תנא להאריך בזה. וכדלא נקט מה"ט חילקן ברישא. בהיה בכל א' כחצי ביצה. משום דגם שם אין נ"מ באיזה מדריגה של טומאה יהיה כל חלק. אם לא כשישלים עליו מן חמור [ודו"ק].
זה שני וזה שני: מדבללן קודם שחלקן. הרי יש בכל חלק רק חלי שיעור מהראשון. וחצי שיעור מהשני. ומצטרף כקל שבשניהן:
נפל זה לעצמו וזה לעצמו: שנפל השני אחר שהסיר הראשון:
פסלוהו: ונעשה שלישי:
נפלו שניהן באחד: לאו דוקא. אלא ר"ל שבעוד שנגע זה בהתרומה. נגע בה גם האחר. ואפילו בב' מקומות [כפ"ג דאהלות] רב"א:
עשאוהו שני: ואע"ג דאוכל פרוד אמ"צ לכביצה [כפ"ג מ"ב]. היינו באין כולן נוגעין בגוף א'. או במשקין שמחוברין יחד [כלקמן פ"ח סמ"ח ופ"ט מ"ט]. אבל הכא הרי כולן נוגעין בהככר [ועיין מ"ש בס"ד לקמן פ"ג בבועז סי' ד']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת