ברטנורא על טהרות א

משנה טהרות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

שלשה עשר דבר - צריכה מחשבה. שיחשב עליה לאכילת אדם. שכל האוכלים המותרים אין צריכים מחשבה, אבל זו הואיל והיא אסורה באכילה צריכה מחשבה ואח"כ תטמא. ודוקא בכפרים דליכא רוב עם, אבל בשווקים אינה צריכה מחשבה, שכיון שיש רוב עם הבאים לשוק איכא טובא דאכלי נבילת עוף טהור. והכי מפורש בפרק בתרא דעוקצין:

אינה צריכה הכשר - אלא מטמאה טומאת אוכלים ככל שאר אוכלים שנגעו בשרץ שהם נעשים ראשון לטומאה. ואין צריך שיבואו עליהם מים או שאר משקים ולא שתגע בשרץ. דהכשר בזרעים הוא דכתיב (ויקרא יא) וכי יותן מים על זרע וגו', ודרשינן מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר, אף כל שאין סופו ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר, יצאה נבלת עוף טהור שסופה ליטמא טומאה חמורה, שהיא מטמאה אדם ובגדים בבית הבליעה, שאינה צריכה הכשר:

ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה - דכביצה ממנה אם נגעה באוכלים טהורים נטמאו :

וכזית בבית הבליעה - אדם שאכל כזית ממנה נטמא, ונטמאו בגדיו כשתגיע לבית הבליעה. דכתיב (שם יז) והנפש אשר תאכל נבילה וטריפה וגו', ובנבלת עוף טהור הכתוב מדבר, וכתיב תאכל, ואין אכילה פחות מכזית:

וטעון הערב שמש - ולא סגי בטבילה לחודה :

וחייבים עליה על ביאת המקדש - כשאר כל הטומאות. דכתיב בטומאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה) לכל טומאתו אשר יטמא בה, ודרשינן לרבות בולע נבלת עוף טהור:

ושורפים עליה את התרומה - אם נגעה נבלת עוף טהור בתרומה, נשרפת, שכשאינה בבית הבליעה דין ראשון לטומאה יש לה ומטמאה את התרומה בנגיעה להיות שני:

והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים - ואפילו היה האבר פחות מכזית . וסתם מתניתין דלא כר' מאיר. דאילו ר' מאיר הא שמעינן ליה בשלהי גיד הנשה דאמר אבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד:

שחיטתה ומליקתה מטהרת את טריפתה - ומוציאה מידי נבילה שלא תטמא. לפי שהמליקה מתרת בפנים לכהנים כדרך שהשחיטה מתרת בחוץ, וכשם שטיהרתו שחיטתו, כך תטהרנו מליקתו. ושחיטה דמטהרת את הטריפה מידי נבילה נפקא לן מקרא, דכתיב (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה וגו' כל הנוגע בנבלתה יטמא, יש מן הבהמה שהיא מטמאה, ויש שאינה מטמאה, פרט לטריפה שנשחטה, והוא הדין לטריפת עוף:

ר' יהודה אומר אינן מטהרות - דלא ילפינן טריפת עוף מטריפת בהמה:

רבי יוסי אומר שחיטתה מטהרת ולא מליקתה - והלכה כר' יוסי:

(ב)

מיטמאות - אם נגע בהן שרץ נטמאו . ואם טמאים הן ונגעו הכנפים והנוצה באוכלין טהורים, נטמאו, דחשיבי יד להכניס ולהוציא, וכל שהוא יד מיטמא ומטמא:

ולא מצטרפות - אם היה אוכל פחות מכביצה אין הכנפים והנוצה מצטרפות להשלימו לכביצה לטמא טומאת אוכלים, דלא חשיבי שומר שמצטרף, כדתנן בריש עוקצין:

הנוצה מצטרפת - דחשיב לה שומר. ואין הלכה כר' ישמעאל:

החרטום - שהעוף מנקר בו:

ראשי אגפים וראש הזנב - הנשארים מחוברים לגוף אחר שמרטו הנוצה, רגילים לחתכם ולהשליכם דלא חזו לאכילה, אלא שבעופות המפוטמים מניחים אותן ואוכלים אותן עם העוף, והיינו דקאמר שכן מניחים בפטומות. ואין הלכה כרבי יוסי. והני שלשה עשר דבר דחשיב במתניתין, בבבא קמייתא איכא תשעה, דשחיטתה ומליקתה חדא חשיב להו, דתרווייהו הוו טהרה לטריפתה, והכנפים, והנוצה, והחרטום, והצפרנים, הרי שלשה עשר דבר:

(ג)

נבלת עוף טמא - שאין סופה לטמא טומאה חמורה, שאינה מטמאה אדם ובגדים. צריכה מחשבה. שיחשוב עליה לאכילה, והכשר מים או שאר משקין, ואח"כ תגע בשרץ:

לפסול את הגויה - אם נטמאת ואכל ממנה חצי פרס שהיא ביצה ומחצה , נפסל גופו לאכול בתרומה עד שיטבול:

ואין בה כזית בבית הבליעה - דכתיב (שם כב) נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, מי שאיסורו משום אוכל נבילה מטמא באכילה בבית הבליעה, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל דבר טמא:

והאוכלה אין טעון הערב שמש - האוכל חצי פרס ממנה לאחר שנטמאת, שהוא פוסל את הגויה לאכול בתרומה, אם טבל לאחר שאכלה מותר בתרומה מיד ואין טעון הערב שמש:

ואין חייבים עליה על ביאת מקדש - אם אכל חצי פרס נבלת עוף טמא ונכנס למקדש. דטומאה דרבנן היא , אע"ג דשורפין עליה תרומה:

והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים - ואע"ג דאוכל כזית בין בשר וגידים ועצמות, דהשתא אפילו למ"ד אבר מן החי צריך כזית דאכילה כתיב ביה, הכא איכא כזית, אפ"ה אינו סופג את הארבעים . ומשום טמא לא מיחייב, דליכא כזית בשר:

ואיז שחיטתה מטהרתה - באכילה, לבן נח שמותר בעוף טמא ואסוך באבר מן החי, ואם שחטה והיא מפרכסת לא טיהרתה שחיטתה באכילה עד שתמות. אע"ג דבטהורה אפילו מפרכסת מתרת השחיטה לבן נח מיגו דמכשרה לישראל. והכי מיפרשה מתניתין בשלהי פרק גיד הנשה:

(ד)

ובבהמה העור והרוטב - כולה מתניתין מיפרשה בחולין פרק העור הרוטב:

(ה)

מצטרפין זה עם זה לטמא - אם אין באחד מהן כביצה, מצטרפין לשיעור לטמא כקל שבשניהם, שאם נגע בתרומה פסלה, כדין אוכל שנטמא בולד הטומאה שפוסל את התרומה ואינו מטמאה:

כחצי ביצה וכו' - שבללן זה בזה:

שני - התערובת הזה תורת שני עליו ופוסל את התרומה:

שלישי - ופוסל את הקודש:

ראשון - ועושה מגעו שני. דהא איכא שיעורא דראשון בגויה ליתן טומאה:

חלקן זה שני וזה שני - שהרי בכל אחד חצי שיעור דראשון וחצי שיעור דשני, ותנן לעיל ראשון ושני מצטרפין לקל שבהן:

(ו)

(כל הנך בבות פשוטות הן.) וכל מקום שאני יכול לתלות ששיש כביצה מן החמור בזה ובזה, אזלינן בתר חמור - ואם לאו, אזלינן בתר הקל:

(ז)

מקרצות - חתיכות של בצק. לשון קרץ מצפון בא (ירמיהו מו):

נושכות זו את זו - שהן דבוקות זו בזו וא"א להפרישן אלא אם כן נושכות זו מזו:

כולן תחילה - דחשובות כאחת וכאילו נגע בכולן:

פירשו - החתיכות זו מזו:

במשקין כולן שניות - דמשקין תחלה הוו ועושין שני:

בידים כלן שלישיות - דידים שניות הן, ועושות שלישי בתרומה:

(ח)

מקרצת - חתיכת בצק שהיתה תחילה וחיבר לה חתיכות אחרות:

כולן תחילה - והנוגע באחרות כנוגע בראשון לטומאה, דחשיבא חיבור. וכן נמי היתה שניה, חשובות חיבור, מאחר דאם פרשו אשתייר בהו טומאה. אבל היתה שלישית, דאם פרשו לית בהו טומאה, דאין שלישי עושה רביעי בתרומה , אפילו כי לא פרשו לא חשיבן חיבור, וטהורות:

(ט)

ככרות הקודש - כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות וכיוצא בהן:

שבתוך גומותיהן מים המקודשים - שהיו בתוך הגומות שע"ג הככר מים שנעשו על טהרת הקודש, ונטמא ככר אחד בשרץ, ונגע הככר שנטמא בשני, והשני בשלישי, ואפילו הן מאה כולן טמאים, ואע"פ שלא נגעו במים שבככר אלא נגע כל ככר בחבירו, נטמאו כולן, שחיבת הקודש עושה כאילו המשקה שבתוך כל ככר שהוא נעשה תחילה הוא שנגע בככר וטמאו. אבל בתרומה אינו כן, אלא הככר הראשון הנטמא בשרץ בלבד מטמא את חבירו להיות שני, והשני פוסל את השלישי, ותו לא, ולא חיישינן למשקה שבתוך הגומא:

אם יש בין הככרות משקה טופח אף בתרומה כולן טמאות - המשקה טופח שבין כל ככר וככר חוזר להיות תחילה, ומטמא הככר שהוא נוגע בו לעשותו שני, וכן לעולם. פירוש אחר, ככרות הקודש המונחות בטבלא העשויה גומות גומות, וכל ככר מונח בתוך גומא שלו. והמים המקודשים גרסינן, פירוש, וכן המים המקודשים המונחים בכלי העשוי גומות גומות, אם נטמא אחד מהן בשרץ, נטמאו כולן, שהכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה, דבתרומה אינו מטמא אלא ראשון ושני ופוסל שלישי היכא דנגעו זה בזה, ואין כלי מצרף. ואם יש בין הגומות משקה טופח הכל טמא, שהככר שהוא שני עושה המשקה ראשון וחוזר ומטמא ככר האחר, וכן כולם: