פתיחת התפריט הראשי

משנה טהרות א ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק א · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

נבלת העוף הטמא צריכה מחשבה והכשר, ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה, וכחצי פרס לפסול את הגויה, ואין בה כזית בבית הבליעה, והאוכלה אין טעון הערב שמש, ואין חייבין עליה על ביאת מקדש, אבל שורפין עליה את התרומה, והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים, ואין שחיטתה מטהרתה.

הכנפים והנוצה, מיטמאות ומטמאות ומצטרפות.

החרטום והצפרנים, מיטמאין ומטמאים ומצטרפין.

נוסח הרמב"ם

נבילת העוף הטמא צריכה מחשבה והכשר ומטמא טומאת אוכלין כביצה וכחצי פרס לפסול את הגווייה ואין בה כזית בבית הבליעה והאוכלה אינו טעון הערב שמש ואין חייבין עליה על ביאת המקדש אבל שורפין עליה את התרומה האוכל אבר מן החי הימנה אינו סופג את הארבעים ואין שחיטתה מטהרתה הכנפיים והנוצה מיטמאות ומטמאות ומצטרפות החרטום והציפורניים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין.

פירוש הרמב"ם

מבאורינו להלכה הקודמת יתבאר שנבלת עוף טמא צריכה הכשר לפי שהיא לא תטמא טומאה חמורה ואמנם היא כשאר אוכלין טמאין תטמא זולתו בכביצה ומי שאוכל ממנה אחר המחשבה וההכשר כחצי פרס והוא כביצה ומחצה נפסל גוויתו כמו כל אוכל אוכלין טמאין זה השיעור ואם נגעה בתרומה טמאה והאיש אשר יאכל ממנה כחצי פרס לא יצטרך הערב שמש כפי מה שביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכל אוכלים טמאים אם טבל טהור תיכף ולא יחוייב כרת על ביאת המקדש ואפילו קודם טבילה כמו שהתבאר בי"א מפרה. אמר הש"י בטומאת מקדש (ויקרא ה) או נפש אשר תגע בנבלת וגו' ואמרו יכול נגע [צ"ל באוכלין] (בו אוכלין) ומשקין ובכלי חרס יהיה טמא ת"ל בהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה יצאו אלו שאינן אב הטומאה וכבר ביארנו שאין חיוב אבר מן החי אלא אם נחתך מבעלי חיים יותר לאכול אחר השחיטה וידוע הוא שהשחיטה לא תועיל בבעלי חיים אשר מינו אסור.

ואמרו פה מצטרפין להשלמת השיעור אם כביצה לטמא זולתו או כחצי פרס לפסול הגויה. וממה שראוי שתדעהו שאבר מן החי מעוף טמא או מעוף טהור לא יטמא באופן מן האופנים וזה שאמר יתעלה (שם יא) ולאלה תטמאו הגיענו הפי' שהוא אמנם ירמוז אל אבר מן החי ואמרו אחר זה לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ואמרו אוציא את העוף אשר אין לו פרסה אמנם אבר מן המת מן העוף הנה משפטו משפט זה העוף אם היה עוף טמא משפט עוף טמא הקוד' ואם היה עוף טהור משפט עוף טהור ותשמור בו השיעור ר"ל שיהיה בזה האבר כזית ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור ושיהיה ג"כ כביצה ואז יטמא טומאת אוכלים או כחצי פרס ואז יפסול את הגוויה אם יהי' מעוף טמא ולא יודן בו כדין האיברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות ואלה הדברים נתבארו במופתיהם בספרי:

פירוש רבינו שמשון

לפסול את הגוויה. אם נטמאה ואכל ממנה חצי פרס נפסל גופו מלאכול בתרומה כדתנן במעילה בפרק קדשי מזבח (דף יז:) כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויה בכחצי פרס ותנן בסוף זבין ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני ומיהו בפ״ק דשבת (דף יד. ד״ה זימנין) פירשתי בשם ר״ת דלאו היינו גזירה דפסול גוויה דההיא למגע ופסול גווייה דוקא לאכילה וגזירה קדמונית היתה קודם שמונה עשר דבר:

ואין בה כזית בבית הבליעה. דתניא בפ' גיד הנשה (דף קב:) יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים בבית הבליעה ת״ל נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא כלומר דלא אתי איסור נבלה וחייל אאיסור טמא ומאן דאית ליה איסור חל על איסור ידרוש הכי מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחודיה יצא זה שאיסורו משום בל תאכל נבלה וטמאה:

והאוכלה אינו טעון הערב שמש. על כרחין לאו אכזית בבית הבליעה קאי דההיא אפי' טבילה לא בעי אלא אכחצי פרס לפסול את הגוויה קאי דלאחר טבילה טהור מיד ואין צריך הערב שמש דמעלה בעלמא הוא דעבוד בתרומה וסגי בטבילה לחודא וכן ההיא דכלים שנטמאו במשקין מצינו דסגי בטבילה ולא בעי הערב שמש דאמרי' בפרק שני דביצה (דף יח.) כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו ביום טוב בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב ואי בעי הערב שמש נמצא מטביל מיו״ט לחול שלא יוכל להשתמש בו ביום ובהדיא אמרי' בירושלמי בפרק שני דתרומות נפלה דליו לתוך הבור נפלה כליו לתוך הבור מעריב עליהן ומטבילן תרין אמוראין חד אמר באב הטומאה וחד אמר בולד הטומאה מתיב מאן דאמר בולד הטומאה למ״ד באב הטומא' אף בחול יהא צריך הערב שמש ומשני ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה משמע בהדיא דלמ״ד בולד הטומאה ניחא דלא בעי הערב שמש ובירושלמי דפ' שני דביצה איכא איפכא מתיב מ״ד באב הטומאה למ״ד בולד הטומאה ואותה גירסא משובשת וכן מצינו במעלות דקדש דתנן בפרק חומר בקדש (דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש משמע טבילה אין הערב שמש לא כדדייקינן התם גבי כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש ועוד אמרינן בפסחים בפרק האשה (דף צ:) שוחטין וזורקין על טבול יום ועל מחוסר כיפורים ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ופריך מאי שנא טבול יום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא ומשני מחוסר טבילה וחיישינן דילמא פשע אבל במחוסר כפורים לא חיישינן בשמסר קנו לב״ד כדרב שמעיה דאין ב״ד של כהנים מתעצלין והשתא מחוסר כפורים נמי הא בעי טבילה וניחוש דילמא פשע אלא בטמא שרץ ודאי דבעי הערב שמש איכא למיחש דילמא פשע ולא טביל עד לאורתא אבל האי דלא בעי הערב שמש למאי ניחוש ליה אפי' בלילה יכול לטבול ויאכל ועוד תנן במס' פרה פי״א כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר לאחר ביאתו הותר בכולן והא דאשכחן בפרק בכל מערבין (דף לב.) האשה שיש עליה לידה או זיבה מביעה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב הא דנקיט לערב משום דלא ידעה באי זו שעה ביום יקרב קרבנה דאפילו לאחר התמיד מותר להקריב חטאת העוף דאין למזבח אלא דמה כדאמרי' בריש חמיד נשחט (דף נט.) ומיהו קש' והא איכא עולה דיש בה הקטרה למזבח וחטאת קודם לעולה דהכי דייק התם בריש תמיד נשחט וי״ל דמתוך טורדם ועיסוקם של כהנים שמא ישכחו עד לאחר התמיד ומעלים ומלינים בראשו של מזבח או שמא עולה אינה מעכבת אלא במצורע דוקא דכתיב ביה עיכובא וכן הא דמתניתין בריש ארבעה מחוסרי כפרה (דף ח.) גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו הביא פרידה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב דעל כרחין לא מסתבר שיהא גר צריך טבילה לאחר כפרה דמחוסר כפורים דבעי טבילה מדרבנן כדתנן בפרק חומר בקדש (דף כא.) סתמא דמילתא איירי במביא כפר' מחמת טומאה כגון ארבעה מחוסרי כפרה זב וזבה יולדת ומצורע ואם תאמר הא דאמרינן בפסחים בפ' אלו דברים (דף ע.) סכין שנמצאת בי״ד שוחט בה מיד בשלשה עשר שונה ומטביל אבל כשנמצאת בי״ד מסתמא הטבילוה מאתמול כדי שיהא לה הערב שמש אכתי ניחוש שמא נטמאת בולד הטומאה דלא בעי הערב שמש וי״ל כיון דטומאה דרבנן היא לא חשו לה חכמים והא דאמרינן בריש תמיד נשחט (דף נט.) דמחוסר כפורים בשאר ימות השנה טובל ואוכל בקדשים לערב איידי דנקט גבי פסח התם שטובל ואוכל פסחו לערב דפסח אינו נאכל אלא בלילה נקט נמי באידך לערב והא דתנן בזבחים בפרק טבול יום (דף צח:) דטבול יום ומחוסר כפורים אינן חולקין בקדשים לאכול לערב לאו משום מחוסר כפורים נקט לערב אלא משום טבול יום ומחוסר כפורים לאכול לאחר כפרה וטבילה וכן מוכח בגמרא דמייתי ההוא דמחוסר כפורים דחגיגה ופריך בתר הכי טמא שרץ טמא מעליא הוא והערב שמש בעי משמע דעד השתא לא איירי כלל בהערב שמש והא דאשכחן שאר טומאות דרבנן דבעי הערב שמש כגון פורש מן הערלה כפורש מן הקבר בפסחים בסוף האשה (דף צב.) דבעו הזאה שלישי ושביעי וכ״ש הערב שמש ורבי ישמעאל בן קמחית דיומא בפרק הוציאו לו (דף מז.) שניתזה צינורא דהאדון על בגדו וצנורא דערבי ונכנסו אחיו ושמשו תחתיו אע״ג דטומאת עובד כוכבים דרבנן בעיא הערב שמש וכן שפופרת שחתכה עם הארץ בפרק חומר בקדש (ד' כג.) דפריך עלה בהא נימא ר' יהושע יטמא ויטביל משמע בהדיא דטומאת עם הארץ בעיא הערב שמש אין לדמות טומאות דרבנן הנוהגות אפילו בחולין להני דאינן אלא מעלות בעלמא לקדש ולתרומה ולא לכל דבר ומיהו ההיא (דפרה פ״ג מ״ז וח') דכהן השורף את הפרה שאחיו הכהנים סומכין ידיהם עליו לעשות הכירא לצדוקין שהיו אומרין במעורבי שמש היתה נעשית מעלות דפרה שאר משאר מעלות והשתא לפי זה בגדי ע״ה מדרס לפרושים בעי הערב שמש אבל בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לחדש לא בעי הערב שמש:

ואין חייבין עליה על ביאת מקדש. אם אכל חצי פרס טמא ונכנס למקדש דטומאה דרבנן היא ואעפ״כ שורפין אם נגע בתרומה:

והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את המ'. בישראל איירי דאילו בן נח מוזהר על הטמאין כטהורין כדאמרי' בסוף גיד הנשה (דף קב.) והתם פריך ממתניתין דהכא לרב יהודה דאמר אבר מן החי צריך כזית מאי טעמא אכילה כתיב ביה ואי ס״ד בעינן כזית תיפוק ליה דאכל כזית טמא ומשני במשהו בשר גידים ועצמות ובין הכל כזית ומשום טמא לא מיחייב דליכא כזית בשר:

ואין שחיטתה מטהרתה. על כרחין אף על גב דרישא בישראל כדפרישית הך סיפא בבן נח כדדייק בשלהי גיד הנשה (שם) במאי אילימא בישראל פשיטא דאין שחיטתו מטהרתו שהרי עוף טמא הוא והא ליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבילות דהא אין לו שום טומאה בבית הבליעה ועל כרחין אין מטהרתו באכילה קאמר ולבן נח דאין שחיטה מועלת להתירו כל זמן שמפרכס כדאמרי' בפ״ב דחולין (דף לג.) דבן נח לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במיתה תליא מילתא אע״פ שבטהורה אפי' במפרכסת מכשרת שחיטה לב״נ מגו דמכשר ליה לישראל:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

נבלת עוף טמא - שאין סופה לטמא טומאה חמורה, שאינה מטמאה אדם ובגדים. צריכה מחשבה. שיחשוב עליה לאכילה, והכשר מים או שאר משקין, ואח"כ תגע בשרץ:

לפסול את הגויה - אם נטמאת ואכל ממנה חצי פרס שהיא ביצה ומחצה יג, נפסל גופו לאכול בתרומה עד שיטבול:

ואין בה כזית בבית הבליעה - דכתיב (שם כב) נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, מי שאיסורו משום אוכל נבילה מטמא באכילה בבית הבליעה, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל דבר טמא:

והאוכלה אין טעון הערב שמש - האוכל חצי פרס ממנה לאחר שנטמאת, שהוא פוסל את הגויה לאכול בתרומה, אם טבל לאחר שאכלה מותר בתרומה מיד ואין טעון הערב שמש:

ואין חייבים עליה על ביאת מקדש - אם אכל חצי פרס נבלת עוף טמא ונכנס למקדש. דטומאה דרבנן היא יד, אע"ג דשורפין עליה תרומה:

והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים - ואע"ג דאוכל כזית בין בשר וגידים ועצמות, דהשתא אפילו למ"ד טו אבר מן החי צריך כזית דאכילה כתיב ביה, הכא איכא כזית, אפ"ה אינו סופג את הארבעים טז. ומשום טמא לא מיחייב, דליכא כזית בשר:

ואיז שחיטתה מטהרתה - באכילה, לבן נח שמותר בעוף טמא ואסוך באבר מן החי, ואם שחטה והיא מפרכסת לא טיהרתה שחיטתה באכילה עד שתמות. אע"ג דבטהורה אפילו מפרכסת מתרת השחיטה לבן נח מיגו דמכשרה לישראל. והכי מיפרשה מתניתין בשלהי פרק גיד הנשה:

פירוש תוספות יום טוב

ובחצי פרס. פי' הר"ב שהוא ביצה ומחצה. ובפ' דלקמן מ"ב. כ"כ בשם הרמב"ם ושרש"י סובר שני ביצים. ופלוגתא דתנאי היא במ"ב פ"ח דעירובין וע"ש:

והאוכלה אין טעון הערב שמש. עמ"ש במ"ה פי"א דפרה:

ואין חייבין עליה על ביאת מקדש. פי" הר"ב אם אכל כו' דטומאה דרבנן היא. וכ"כ הר"ש. גם הרמב"ם תלי טעמא בכך במתני' ה' דפי"א דפרה. וכתב עוד וז"ל אמר השי"ת בטומאת מקדש (ויקרא ה) או נפש אשר תגע בנבלת וגו' ואמרו יכול נגע באוכלים ומשקים ובכלי חרס יהיה טמא ת"ל או בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה. יצאו אלו שאינן אב הטומאה. ע"כ. וברייתא היא בת"כ פרשת ויקרא. וסד"א מדכתיב אשר תגע בכל דבר טמא. דכל שיש עליו שם טומאה אם נגעה נפש בו. ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש שיהא חייב ת"ל או בבהמה לאשמועי' דאינו מתחייב אלא בנגעו באב הטומאה שהוא מטמא אדם משא"כ נבלת העוף הטמא שאין בו טומאה לטמא האדם. וטומאת בית הבליעה דהכא אינה אלא מדרבנן. וזהו שרצו המפרשים כשכתבו דטומאה דרבנן היא. לומר שאין טומאה לנבלת העוף הטמא לטמא האדם מן התורה. [והתורה] מיעטתה לכל טומאה שאינה מטמא את האדם. ואע"פ שבאמת טומאה היא. וטומאה תקרא. וכן יש לפרש לשון הר"ב והרמב"ם שם במסכת פרה:

אבל שורפין עליו את התרומה. דאפילו על ספקו שורפין. כדתנן במשנה י"א פ"ד:

והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג כו' ואבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין שנאמר (דברים יב) ולא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה. כל שבשרו מותר. אתה מצווה על אבריו. וכל שאין בשרו מותר. אין אתה מצווה על אבריו. ברייתא בפ"ז דחולין דף ק"ב. ומ"ש הר"ב ואע"ג דאוכל כזית כו' דהשתא אפילו למ"ד אבר מן החי צריך כזית. מלשונו זה משמע דאיכא נמי מ"ד שא"צ כזית. ומתיישב בהכי הא דכתב במשנה א' דאוכל אבר מן החי סופג. ואפי' יהיה האבר פחות מכזית. אלא דלקושטא דמלתא אין חולק על מ"ד דצריך כזית. דהא דאותבינן עליה מיתרצו כולהו. ולפיכך לא דק הר"ב במה שכתב אפילו למ"ד. אלא ה"ל לכתוב דהשתא אע"ג דאבר מן החי צריך כזית. ומפני שראה ל' הר"ש שכתב לרבי יהודה דאמר אבר מן החי צריך כזית. וראה ג"כ במתני' א' שהרמב"ם כתב שם דא"צ כזית. עלה בדעתו דר"י הוא דאמר שצריך. ופליגי עליה ולית הלכתא כוותיה אלא שא"צ כזית כדברי הרמב"ם דלעיל. ולא עיין בגמ' דאילו היה מעיין בגמ'. לא היה כותב דברי הרמב"ם דלעיל. וגם בכאן לא היה כותב לישנא דלמ"ד:

ואין שחיטתה מטהרתה. פי' הר"ב באכילה לבן נח. דלישראל פשיטא. דליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות דהא אין לו שום טומאה בבית הבליעה. ומ"מ רישא דהאוכל אבר מן החי אינו סופג דוקא בישראל. דאילו בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים. כדאמרי' בסוף גיד הנשה [דף ק"ב] הר"ש והרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואם שחטה והיא מפרכסת לא טהרתה שחיטתה. עיין במשנה דלקמן:

הכנפים כו' מצטרפות. וכן היא הנוסחא בכל הספרים. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהא"ה. ואל תשים לבך על דברי הכ"מ שבפ"ד מהט"א [הלכה ד'] אדכתב שם [ג"כ] הרמב"ם דכנפים ונוצה מצטרפין כתב וז"ל בפ"ק דטהרות הכנפים והנוצה מתטמאים ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבינו נראה שהיה גורס ומצטרפות עכ"ל. דשלא בעיון כתב זה כלל. דזו ששנינו לא מצטרפות הוא במשנה דלעיל בנבלת העוף הטהור וכן גורס שם ג"כ הרמב"ם בפירושו גם בחבורו פ"ג מהא"ה. אבל הא דפ"ג מהמ"א איכא לאוקמא בנבלת העוף הטמא. דגרסי' בה בהדיא שמצטרפות. כמו שפסק הרמב"ם שם באבות הטומאות. אבל ודאי דיש להשיגו להרמב"ם בכ"ד מהט"א. שלא ה"ל לסתום אלא לפרש. דבשל עוף טמא קאמר. דלא תטעה לומר דאף בשל עוף טהור נמי קאמר ומ"מ משנתינו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבעוף טהור וי"ל דקים להו לרבנן דבעוף טמא הוו הכנפים והנוצה שומר. וא"ת כיון דבעוף טמא ליכא בינייהו דכנפים ונוצה לחרטום וצפרנים וכולהו מצטרפין. א"כ לערבינהו ולתנינהו. י"ל איידי דלעיל. ועי"ל דאלו נשנו בל' נקבה. ואלו בלשון זכר:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על הברטנורא) ורש"י סובר שתי ביצים:

(יד) (על הברטנורא) רוצה לומר דהא דמטמאה אדם אינה מדאורייתא. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) ליכא מאן דפליג, כמו שכתבתי לעיל אות ח':

(טז) (על הברטנורא) דאבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורים. גמרא. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואין חייבין עליה על ביאת המקדש:    דטומאה דרבנן היא:

והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את המ' וכו':    פ' גיד הנשה (חולין דף ק"ב) ופי' שם רש"י ז"ל הא דקתני לשון נקבה ואין שחיטתה מטהרתה משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה דקתני נבילת עוף טמא צריכה מחשבה וכו'. ע"כ והתם רמי רישא אסיפא דרישא קתני אינו סופג את המ' אלמא אין אבר מן החי נוהג בטמאים והדר תני ואין שחיטתה מטהרתה וליכא לאוקמה אלא באבר מן החי אלמא נוהג בטמאים דהא ליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות. דעוף טמא אין לו שום טומאה אפילו בבית הבליעה ועל כרחך אין מתירתו באכילה קאמר ומשני רישא בישראל קאמר וסיפא בבן נח ורבנן היא דס"ל התם בברייתא דאין אבר מן החי נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורין דדוקא לישראל קאמרי דאין נוהג איסור אבר מן החי בטמאים משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ודרשי' ליה הכי לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בבשר לחודיה כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו אבל בבן נח מודו דאיסורו נוהג אפילו בטמאין ואין שחיטתו מתירתו לו באכילה כל זמן שהוא מפרכס דבן נח לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במיתה תליא מילתא כדאיתא בפ' השוחט אחד בעוף דף ל"ג וגבי טהורה היא דאמרי' שחיטה מכשרא ליה לבני נח מגו דמכשרא ליה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אבל בטמאה לא ומתני' דלא כר"מ דאמר התם דאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ולא בחיה ועוף אפילו טהורים וגם דלא כר' יהודה ור' אלעזר דס"ל התם דנוהג איסורו בישראל בכל בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים וטעמיה דר' יהודה כתבתיו בס"פ גיד הנשה וטעמא דר' אלעזר מפורש התם בגמ' מקרא:

מטהרתה:    כצ"ל וכדכתבינן:


פירושים נוספים