קטגוריה:רות ב כג

נעמי הסבירה לרות שאין צורך לכעוס על בועז, להפך, המגרעות שלו הן מעלות. נכון שהוא תקיף ומצווה על כולם, שליט, מפקד בנפשו, אבל בזכות זה הוא לא נשוי, ואין לו ילדים. הוא רוצה אישה אבל אף אישה לא רוצה אותו, ולא יקרה שתוך זמן קצר הוא ימצא אישה אחרת. בזכות כוחו, הוא מרשה לעצמו לכופף את החוק לטובתו.

רות חייבת לעשות כפי שהוא פקד, לעבוד את כל תקופת הקציר בשדה שלו. להראות לו שהיא מסורה לו ולנעמי. להראות לו שהיא מוכנה להיות שפחתו (ביאור:רות ב יג). יקח זמן, אבל היא תראה שהוא מאוד טוב בליבו.

כך בזמן הקציר הארוך, כל אנשי העיר ישכחו שהיא מואביה, יקבלו אותה כנכס לעיר. היא תיצור קשרים עם נערותיו, והן כבר תספרנה עליה בעיר דברים טובים, כשם שבועז פקד עליהן "וְלֹא תַכְלִימוּהָ" (ביאור:רות ב טו).

סביר שרות חדלה להביא "כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים" חבוטים ומלאי מוץ הביתה, ולאכסן אותם בכלי חמר גדולים. הן לא היו רעבות, ולא היה צורך בכל האבק הזה ואת העכברים שזה מביא. רות נעשתה חברה של הנערות. היא המשיכה לעבוד בשדה עבור בועז ביחד עם הנערות, כאחת מהן, רק שהיתה לה זכות לעשות כרצונה, לשתות מהמים שהביאו הנערים, ולקחת לביתה מהלקט כרצונה.

פעם נוספת העורך משתמש במילה "וַתִּדְבַּק" - כאילו שרות נעשתה חברה צמודה ונאמנה, כבעל ואישה, לנערותיו של בועז. לפי המשך הסיפור נראה שבועז עקב אחרי רות מרחוק, וידע שהיא עובדת בחריצות, כדבריו: "יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (ביאור:רות ג יא), וגם שרות לא הלכה עם גברים, כדבריו: "לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים" (ביאור:רות ג י). סביר שנערותיו של בועז ריגלו ודיווחו לו על רות. הנערות הבינו שבועז אוהב אותה וגם הן דבקו ברות ועזרו לה.

ניתן לראות בסיפור הזה את סיפורו של שקספיר - אילוף הסוררת.

אלא שכאן גם בועז וגם רות עוברים את התהליך של ריכוך, כדי להגיע לאהבתם.

אנו שומעים שלבועז היתה נחלה ענקית: בצד המערבי של בית לחם, איפה שקריר וגשום יותר הוא גידל חיטה, ובצד המזרחי של בית לחם, ששם חם ויבש יותר, הוא גידל שעורה.
אנו שומעים שרות עבדה בפרך תקופה ארוכה, את כל ספירת העומר. היא עברה מרוק כמו שבני ישראל עבדו בפרך במצרים.
גם אותה אלוהים יגאל בנס, ויביא לה חסד "מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (ביאור:רות ב יב).
כדי לאהוב את הארץ, גם אותה בועז חייב לעשות כדברי אלוהים לאברהם: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (ביאור:בראשית יד יז).
היא הוכיחה שהיא ראויה להיות בת ישראל.

היא חשבה איך היא תקרא לבנה, ובחרה לקרוא לבנה הבכור - "עוֹבֵד" (ביאור:רות ד יז) לזכר העבודה הקשה שלה. בועז וויתר לה מאהבתו, ונתן לה לעשות כרצונה.

קיימת בעיה איך רות ידעה שעבודת הקציר בשדות של בועז נגמרה. רק בעל השדה, או אדם שעבד בשדה של בועז בשנה הקודמת יכול לדעת שנגמרו השדות, ואין לבועז עוד שדות במקום אחר. סביר שהנערות של בועז ידעו או נודע להן שעבודת הקציר נגמרה, וכך נודע לרות. סביר שהנערות האלה גם אמרו לה מתי ואיפה מתחילה עבודת הדייש והזרייה, ואת זה סיפרה רות לנעמי.

כתוצאה מעבודתה הקשה היא התבגרה ואיבדה את חוצפתה וכעסה. היא גדלה להיות רכה שמוכנה להיות אמתו של בועז (ביאור:רות ג ט).

למעשה בועז לא פקד על רות ללקט בשדה כל תקופת הקציר. הוא רק אמר לה: אם את רוצה ללקט, אז "אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר ... וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי" (ביאור:רות ב ח) בועז רצה לבחון אותה האם היא "אֵשֶׁת חַיִל" (ביאור:רות ג יא). רות האמינה וניחשה שהוא אכן פקד עליה ללקט כל הקציר. בהתחלה היא כעסה עליו, אבל כשנעמי הרגיעה אותה, היא עבדה בחריצות כל תקופת הקציר. לפי דברי בועז רואים שהוא עקב אחריה כל הזמן, למרות שהוא לא ביקר בשדה ולא דיבר איתה (אולי נערותיו ריגלו בשבילו). כאשר הוא גילה אותה למרגלותיו, הוא ציין לה שתי מעלות שהוא בחן ומצא אותה כשרה:

1. שהיא נשארה צנועה ונאמנה לו ולתפקידו כגואל, ככתוב: "לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים, אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר" (ביאור:רות ג י).
2. שהיא עבדה בחריצות ומסירות, ככתוב: "כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (ביאור:רות ג יא).

וכך "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל" (ביאור:רות ב א) ו"אֵשֶׁת חַיִל" (ביאור:רות ג יא) התאימו אחד לשני.

קשה להבין את מטרת המשפט. "וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ" - ומה היא יכלה לעשות? לשוב למואב? למצוא בית אחר? להפסיק לעבוד בשדה? למצוא גבר להיות איתו? לוותר על הגאולה? להפקיר את נעמי? לשבור את שבועתה בשם אלוהים: "וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין" (ביאור:רות א טז)?