ביאור:רות ב י
רות ב י: "וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי, וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות ב י.
מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי
עריכהמַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ
עריכהרות אמרה לנעמי שהיא תצא ללקט בשיבולים "אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו" (ביאור:רות ב ב), והנה כבר בשדה הראשון היא הצליחה.
אולם רות לא מסתפקת בידיעה שהיא מצאה חן בעייני האדון, היא דורשת לדעת מדוע.
- אם זה בגלל שהיא יפה, אז אין טעם להשאר כאן.
- אם זה מרחמים שנעמי עניה, גם אז זה לא סיבה להשאר.
- אם אין תשובה, אז האדון אינו מבין מה העניין פה, ואין מה להשאר.
רות רוצה לדעת שהאדון מודע למצבה, והוא ממשפחת אלימלך שיכול להיות הגואל שלה.
כאשר בועז לא אישר שהוא ממשפחת אלימלך ויכול להיות הגואל, היא איבדה את הצורך להשאר בשדה שלו למרות המילים היפות, וחשבה שמחר היא תלך לשדה אחר. היא היתה מוכנה לנתק איתו מגע, כדי לא לפגוע בסיכויים שלה עם גואל אמיתי.
וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה
עריכהרות ידעה שהיא אמרה לניצב על הקוצרים שהיא: "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב" (ביאור:רות ב ו), אבל היא לא יודעת מה שאל האדון, ומה ענה הניצב. היא נזהרת לא לדחוף לבועז שהיא מואביה, ושלפי החוק, אסור לה, עד דור עשירי, לבוא בקהל אלוהים (ביאור:דברים כג ד).
היתה סכנה שהוא ירתע ופניו יביעו בוז או צער, וזה יפגע ביחסים לתמיד, כשם שרבקה כסתה את פניה ולא נתנה ליצחק לראות אותה בבואה מהמדבר, היא רצתה להמנע מעווית פניו למראה המלוכלך מזעה ואבק. המילה 'נָכְרִיָּה' היא יותר קלה לאיכול, וסביר שבועז כבר מודע שהיא ענייה או גרה.
וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה
עריכהכמובן שרות נותנת כבוד לבועז, כבוד מלכים, כבוד אלים.
היא מודה לו ולאלוהים שהעניק לה לפגוש אדם טוב, שמקבל אותה לשדהו ביד חמה וקורא לה "בִּתִּי", וזה מיד לאחר שגם נעמי אמרה לה: "לְכִי בִתִּי" (ביאור:רות ב ב).
לא ברור אם בועז גמר לדבר או שהיא חתכה אותו והפסיקה את דבריו, ובגלל מעשיה זה והשאלה הוא ממשיך לדבר ומוסיף לה עוד ברכות והטבות.
רות רצתה להמשיך למצוא חן בעייניו. כמובן אם בהמשך יתברר שהאיש הטוב הזה אינו גואל, היא לא חייבת לשוב לשדה שלו, ובמידת הצורך תתנצל שהיא חשבה שהוא הגואל שלה.
אולם הדבר החשוב ביותר זה שהיא נפלה על פניה והשתחוותה ארצה לפני הנערות והנערים. כך עשה משה כאשר יתרו, חתנו, בא אליו, ככתוב: "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, וַיִּשְׁתַּחוּ" (שמות יח ז). היא ידעה שהדבר יתפרסם בעיר ובבית בועז, לכן בועז אסר על אנשיו להכלימה - לרכל עליה. לא מקובל לתת כבוד כזה לאדם זר שאינו האדון שלה, וכמעט בטוח שאף אחד מהנערות והנערים לא עמדו בפני הצורך להשתחוות בפני אדונם. והנה רות מכריחה את בועז לקבל כבוד כזה. הנערים והנערות הבינו שהיא מעניקה כבוד לא בגלל הרשות ללקט בשדה.
אם בועז היה זריז מספיק, הוא היה מנסה למנוע זאת, אבל הוא לא היה רשאי לגעת בה, וכך הוא רק היה יכול להפנות לה עורף או לנזוף בה, ואת זה הוא לא היה יכול לעשות. קבל עם ועדה, רות הודיעה לבועז ואנשיו, שהיא מעל ומעבר לכל אנשיו, קרובתו של האדון, יקירה לליבו, ושהוא חייב לתת לה את הכבוד שהיא נתנה לו.
סביר שבועז נדהם מהתרחשות העניינים, והאמין לדברי נעמי שרות היא דבר מיוחד במיוחד, ומגיע לה חסד אלוהים.