ביאור:רות ב טז

רות ב טז: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות ב טז.


וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּעריכה

וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִיםעריכה

"שֹׁל תָּשֹׁלּוּ" - להסיר, להוציא, לחלוץ, לשלוף החוצה, ככתוב: "וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם, שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג ה).
"הַצְּבָתִים" - אלומה של שיבולים אסופה וקשורה, מהודקת, צבותה.
"לָהּ" - למענה, בשבילה. הנערים ישלו מן הצבתים בשבילה.

בועז ציווה על נעריו, (נערות כללות בצורת הרבים, כאשר יש נערים ונערות ביחד) וזה לבטח כלל גם את הניצב על הקוצרים: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט, וְלֹא תַכְלִימוּהָ" (ביאור:רות ב טו) ועכשו הוא מוסיף פרט נוסף: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים".

בועז הבין שיכול להיות שהנערות והנערים יקנאו ויתנכלו לנערה הזרה, שמלקטת בשדה עם העניים והגרים, וזכתה בכבוד שאינו מגיע לה. בועז חשש שהנערות ינועו קרוב לקוצרים, ובכוונה להרע לה, יאספו את השיבולים לאלומות לפני שהיא תגיע, או ידרכו על שיבולים כדי לפורר אותן, ולא ישאירו לרות מה ללקט, והיא תצטרף לאסוף רק זרעים מהאדמה, כפי שכל שאר המלקטים עושים. כדי למנוע זאת, בועז פוקד על הנערים והנערות, שהם חייבים להוציא מתוך אלומה שכבר נאספה, מספר שיבולים ולעזוב אותם על האדמה כדי שרות תוכל ללקט אותן.

לָהּ מִן הַצְּבָתִיםעריכה

ייתכן שבועז התבלבל מעט, ולמעשה התכוון להגיד: 'וגם תרשו לה לישול מן הצבתים'. כלומר מותר לרות להוציא שיבולים מתוך אלומות קשורות. כלומר, אם הנערים לא יוציאו שיבולים מהאלומה, ולא ישארו שיבולים על האדמה בשביל רות, רות עצמה רשאית לשלוף שיבולים מהאלומות, וגם אז אסור יהיה להם לכעוס עליה, כי הם לא ביצעו את פקודת אדונם.

וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָהעריכה

הנערים והנערות, כאילו במקרה, יעזבו שיבולים עבור רות בלי להכלימה, והיא, כפופה לחוק הליקוט, רשאית ללקט את השיבולים על הקרקע. אסור להם להשאיר שיבולים, ואז כאשר היא מתקרבת, למהר ולקחת אותן. מה שנעזב, שייך לה מהרגע שהוא נגע בקרקע. כמובן אם היא כבר התקדמה ולא אספה ויש שיבולים לפניה, מותר לעניים או לנערות לאסוף את השיבולים שנותרו רחוק מאחור.

וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּעריכה

בועז פקד על הנערים להוציא שיבולים מאלומות ולהשאיר לה. זאת פקודה לאנשיו בלבד ולא לרות, שלמעשה לא שמעה את הפקודה הזאת, כי היא שבה ללקט.

למה שהם יגערו בה, אם הם אלה שחיבים להוציא שיבולים מהאלומות למענה?

חייבים להבין שהפקודה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ זה ציווי כשלעצמו.

לרוב בחוק יש הגדרה מסוימת וברורה מה חייבים או מנועים מלעשות, אולם בסוף החוק, המחוקק מוסיף את רצונו האמיתי, שמכסה כל אפשרות אחרת ודומה, כדי להגשים את מטרת החוק. תמיד יש אפשרויות בלתי צפויות, כי מגוון האפשרויות להתנכל לאדם ולהציק לו אינו מוגבל ואינו ידוע. בועז לא היה יכול להתחיל לעבור על כל האפשרויות, ולציין אותן אחת אחרי השניה, במשך כל תקופתה הקציר. דוגמא לחוק מסכם כללי היא הדיברה העשירית: "לֹא תַחְמֹד ... וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ יא), כל האיסורים כלולים ב'לא תחמוד' - כי אם לא תחמוד, לא תעשה. כל עבירה מתחילה בתאווה לדבר.

לכן בועז מוסיף להם ציווי עצמאי נוסף, שאינו קשור לכל דבר קודם שהוא אמר. פשוט וברור: "וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ".
כל דבר שהיא תעשה, או תמנע מלעשות, ולא חשוב מה זה, באיסור חמור מאוד, אסור לנערים ולנערות אף פעם לגעור בה או להכלימה בכל צורה שהיא, ואפילו לא במחשבה או עווית פנים או תנועת גוף.
כל מה שהיא עושה, כשר! כל שהיא עושה כאילו שבועז עשה. בצורה מוחלטת ביותר, אסור להפריע לה. אסור שיעלה ספק בראשה שרצו לפגוע בה.

שחס וחלילה היא לא תחדל לבוא לשדה של בועז, והוא יאבד את הקשר איתה ואת הזכות לגאול אותה ואת נחלתו של אלימלך.

וְלֹא תַכְלִימוּהָעריכה

בועז אמר: "וְלֹא תַכְלִימוּהָ" וגם "וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ" - מה הוא היה חייב להגיד פעמים את אותו הדבר? הרי כאשר גוערים גם מכלימים?
יש הבדל. לצעוק, לקלל, למנוע בכוח זאת עבירה אחת שכלולה באיסור לגעור. להכלים, לבייש, להשפיל להעליב זאת עבירה רחבה יותר שכוללת גם גערה וגם עזרה. בועז אסר על אנשיו לעשות למענה: "מִטּוֹב עַד רָע" (ביאור:בראשית לא כד).

בועז אסר עליהם לעזור לה יותר מדי (מותר להם רק להשאיר לה שיבולים על הארץ, כאילו במקרה). אבל אסור לעזור לה כאילו שהיא עניה וחלשה הזקוקה לעזרה. בועז הבין שלאחר שהוא דיבר איתה, היא השתחוותה לו, הוא האכיל אותה בשולחנו, וציווה הקלות למענה, חלק מאנשיו יבינו שהיא חשובה לליבו ויעזרו לה, כגבירתם לעתיד. בועז רצה למנוע זאת. רות היתה צריכה לעבור את הבחינה בכוחות עצמה, להראות שהיא עבדה בפרך במשך כל תקופת הקציר, כפי שבני ישראל עבדו במצרים, וכך היא ממרקת את עצמה ומראה שהיא ראויה להיות בת ישראל, אשת בועז, היבמה לאלימלך. אם יעזרו לה היא תכשל בנסיון.

הכתוב לא מציין שעזרו לה, או שבועז בדק מה קורה לה. עצם העובדה שהיא נשארה בשדה שלו למשך כל תקופת קציר השעורה והחיטה, העיד שלא הרעו לה.