רות ג ט: "וַיֹּאמֶר: מִי אָתְּ. וַתֹּאמֶר: אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות ג ט.


אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ

עריכה

וַיֹּאמֶר: מִי אָתְּ ?

עריכה

בועז זיהה שהשוכבת לידו היא אישה ולא נערה, ולא איש, ולכן הוא שאל: "מִי אָתְּ"? ולא שאל: 'מה קורה פה?' "מה זה?' או קילל.

איך הוא זיהה?

כנראה לפי המגע ביניהם כאשר הם שכבו ביחד, או כאשר הוא שלח את ידיו ותפס בראשה ולפת אותו הוא הרגיש בשערותיה הארוכות והרכות.
בגלל שכתוב שהוא הבין שזאת אישה מנוסה ולא נערה בתולה, ניתן להבין שהמגע היה ברור לו.

בועז מיד הבין שאין כאן סכנה לגופו. האישה לא רוצה להרע לו. וכמובן הוא יכול תמיד להכחיש שהיא שכבה לידו, הרי זה בלילה כולם ישנים. הוא פשוט יקום וילך. שהיא תצעק מה קרה לה ותבוא לשער העיר, שם הוא יושב, ותתלונן ותסביר למה היא היתה בשדה בשעת לילה מאוחרת, לאחר שכל הנערות שבו לביתן.

אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ

עריכה

בפגישה הראשונה ביניהם בשדה, בועז פקד עליה לדבוק בנערותיו, ללקט בשדה שלו, ולא ללכת לשדות של אחרים.
רות נעלבה שאדם זר פוקד עליה לעבוד בפרך כאילו שהיא רכושו, ורוצה למנוע ממנה למצוא גואל.
היא ענתה לו בחוצפה וכעס: "וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ" (ביאור:רות ב יג).
בועז שמע ולא הגיב. הוא נעלב שהוא לא מצא חן בעיניה להיות אשתו.
אחר כך הוא ניסה לפייס אותה ולתת לה לאכול איתו ומצלחתו, כאילו שהיא בתו או אשתו.
היא לא נרגעה ולא אמרה תודה.

נעמי שכנעה אותה לעבוד בשבילו כי הוא "קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא" (ביאור:רות ב כ), כלומר: 'תעשי מה שהוא אומר. אין ברירה.'

עכשו בעצת נעמי היא שוכבת לידו/איתו. הדבר הראשון שיוצא מפיה, לפני שיקרה פה אסון והוא יקום, יצעק ויברח זה: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ" כדי להזכיר לו את דבריה הקודמים: "וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ". רק כדי לשמור על כבודה, היא אומרת "אֲמָתֶךָ" ולא 'שפחתך', שזה ביטוי יותר שלילי.
דבריה בעבר היו כסיסמה אישית ביניהם. רק בועז ורות ידעו שכך היא אמרה לו, ועכשו היא חוזרת על הסיסמה ומתקנת את דבריה מהעבר.

רות נכנעה לבועז, ומודיעה לו שהיא התבגרה, למדה מה היא צריכה לעשות, רוצה שהוא יעזור לה והיא תעזור לו, מוכנה להיות אשתו.
מעניין באיזה קול מתחנן או בכי היא דיברה, הן שניהם לא רצו שאחרים ישמעו.

וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ

עריכה

בשיחה הראשונה בועז אמר לה: "וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה ... אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (ביאור:רות ב יב). היה ברור לכולם שאת משכורתה ישלם בועז, על שהיא באה לחסות תחת כנפיו.
עכשו רות מבקשת ודורשת את המגיע לה: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ". הבטחת - תקיים, והיא מבטיחה להיות אמה נאמנה ומסורה ביותר - אשתו הראשית.

כִּי גֹאֵל אָתָּה

עריכה

בשיחה הראשונה רות לא שאלה אותו אם הוא גואל. היא התבישה להכריז את זה כאילו שהיא רוצה טובות.
היא נשארה בספק האם הוא גואל, ונעלבה כאשר הוא פקד עליה לעבוד בפרך. היתה לה הזדמנות נוספת לשאול האם הוא גואל, הן ידע את זהותה ואת הקשר בינה לנעמי (ביאור:רות ב יא). אבל בועז לא ציין את זה, והיא לא שאלה, וחשבה שהוא חצוף.

עכשו היא יודעת שהוא גואל, כי נעמי אמרה לה, והיא מודיעה לו, במידה והוא לא ידע, "כִּי גֹאֵל אָתָּה", 'ואתה חייב לגאול אותי למענך, למעני ולמען ילדיך.' עכשו הוא יודע שהיא יודעת שהוא הגואל והוא לא יכול להתחמק יותר.
בתוקף הנסיבות, שהיא ישנה לידו, וסביר שהיה לה שכל לגנוב לו נעל אחת כהוכחה שהיא היתה איתו, כשם שדוד לקח משאול המלך "אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל" (שמואל א כו יב), ואז טענתה שהוא ייבם אותה בביאה, תוך כדי שינה ושכרות, תעמוד. כך היה גם ללוט ובנותיו, שמהן נולד מואב אבי עמה המואבי. היא לא תצטרך להסביר למה היא נשארה איתו. היתה לה זכות חוקית כי היא יבמתו, וכל מגע בינהם בלילה כמהו כביאה. כיוון שהיא היתה אשת איש, אי אפשר להוכיח שבועז לא שכב איתה בלילה הזה. בועז הבין שאם היא תצעק היא תזכה לעדים נגדו.

לא נראה שהיה צריך ללחוץ על בועז. הכל עבד לפי תוכניתו (ואולי בשיתוף עם נעמי). רות עברה את הבחינה שלו, וכדבריו: "יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (ביאור:רות ג יא), שמגיע לה להחשב כבת ישראל הפטורה מגורל המואבים.