ביאור:רות ב יז

רות ב יז: "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות ב יז.


וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶבעריכה

וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶבעריכה

רות שבה ללקט לאחר שהיא אכלה עם בועז. סביר שבועז הלך לביתו, ורות נשארה לעבוד בשדה. היא לא היתה בטוחה שהוא גואל, ולכן אין לה צורך לשוב לשדה שלו בעתיד.
היא לא ניסתה להתחכם ולעזוב מיד.

  • נודע לה שנעמי סיפרה לבועז בסוד את כל אשר קרה להן.
  • נודע לה שבועז רוצה שהיא תשאר בשדה שלו.
  • נודע לה שהוא מקבל אותה כבת - דורש משמעת, ודורש שהיא תעבוד.
  • נודע לה שהיא בטוחה בשדה שלו.
  • היא רצתה כמות גדולה של תבואה כדי להרשים את נעמי שהיא חרוצה.
  • היא רצתה לשוב לאחר החשכה כדי שלא יזהו אותה וירכלו עליהן.

רות רצתה להראות שהיא מצדיקה את האמון שהוא נתן בה, וגם הראתה לנערים שמגיע לה ללקט כי היא גרה ועניה, ולא רק מנצלת את שמה ומעמדה לפגוש את האדון.

וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָהעריכה

סביר שרות אספה שיבולים ולא זרעים, כי אין צורך לחבוט זרעים. היא אספה את השיבולים בפינת השדה, ולאחר שקיעת החמה, ותחילת הערב, היא מיהרה לשיבולים שלה, חבטה אותן על צעיף או משטח בד גדול. לא נאמר שהיא דשה את הגרעינים על משטח אבן, כך שחלק גדול של המוץ נשאר צמוד לגרעינים. היא לבטח זרתה לאוויר את הגרעינים כדי להפטר לפחות מחלק מהמוץ, זרקה את הגבעולים הריקים לערמת התבן של בועז, אספה את הגרעינים בבד, קשרה את הבד לשק, ושבה לביתה נושאת את הגרעינים.
כך היא הגיעה לביתה מאוחר בערב, ייתכן שכבר בחושך.

היה בכיסה שארית הבשר הקלוי (לחם) שהיא הותירה ממה שנתן לה בועז, אבל היא לא אכלה את זה ושמרה את הקלי לנעמי. לא ברור אם היה לה עוד אוכל שהיא הביאה בבוקר.

וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִיםעריכה

לא ברור מה גודל ה"אֵיפָה". ובכלל, האם זה משקל או נפח.

  • נאמר: "וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שמות טז לו). ועל העומר נאמר: "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת" (שמות טז טז) אוכל ליום אחד לאיש. כלומר האיפה היא מנת מן יומית לעשרה אנשים.
  • נאמר: "וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה, וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת" (ויקרא ה יא). מדובר בעני שאינו מסוגל לרכוש שני בני יונה צעירים, גוזלים, והוא מקבל הנחה להביא רק עשירית האיפה. ניתן להבין שאיפת 'סולת' (לא גרעינים) שווה בערך ל20 תורים או יונים.
  • נאמר: "מֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק, וְהִין צֶדֶק" (ויקרא יט לו), הרשימה כוללת: משקל, נפח יבש, ונפח רטוב. כלומר האיפה היא יחידת נפח יבש או לח.
  • נאמר: "וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ: קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ" (שמואל א יז יז). ניתן להבין שנער חזק יכול לשאת איפה ועוד עשרה לחמים, וחתיכת גבינה גדולה, ולרוץ מספר קילומטרים מביתו למערכה. כלומר זה בערך עשרים קילוגרם.
  • כאשר מבשלים אורז או שעורה, מוסיפים מים, ונפח האורז מוכפל לאחר הבישול. כלומר, בישול כוס שעורה ומים, תתן שתי מנות לאכילה.

בספר לכסיקון מקראי (בעריכת מנחם סוליאלי ומשב ברכוז, הוצאת דביר תל-אביב, תשכ"ה, כרך ל-ת, עמוד 462) מופיעה המידה 'אֵיפָה', ובהתבסס על "הנתונים המקראיים ותוך הסתיעות במימצא הארכיאולוגי בחפירות בארץ ישראל" הם מעריכים את גודל האיפה ל39.3 ליטר. כאשר מודדים את הגרעינים בנפח, מתעלמים מכמות המים בהם, שניתן ליבש או להרטיב ולשנות את המשקל. במקרה של רות, כיוון שהמוץ היה על הגרעינים, המשקל של האיפה היה רק בערך חצי או פחות ממשקל גרעינים בלבד.

ניתן להבין שרות אספה הרבה גרעינים, שק שלם, שיספיק אוכל לה ולנעמי ליותר מעשרה ימים. רות עבדה במשך כל ספירת העומר, ייתכן כ40 ימים, וכך היא אספה אוכל ליותר משנה.
היא הדגימה את מסירותה לבועז, נעמי, והפועלים של בועז. כולם ראו שהיא חרוצה, יעילה ומסורה.

וְלֹא תַכְלִימוּהָעריכה

רות שבה לביתה מאוחר בערב, לאחר שהיא חבטה את השיבולים, כדי שהיא תשוב לעיר בחושך, לא יזהו אותה ולא יחקרו מאיפה ואיך היא קיבלה שק מלא אוכל. רק זה היה חסר לנעמי שנשות העיר ירכלו על מצבה האומלל שהיא שולחת את נערתה ללקט בשדות, ולהסתכן בפגיעה (ביאור:רות ב כב).