רי"ף על הש"ס/קידושין/דף ז עמוד א

הלכות רב אלפס

מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים דשיעבודא דאוריית׳ ואינו גובה מן הלקוחות דהא לית להו קלא) ההיא איתתא דהות מזבנה ורשכי אתא ההוא גברא חטף ורשכא מינה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי שקלתיה ואישתיקה אמר רב נחמן יכלה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואי קשיא לך הא דתניא קדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה בו מקודשת התם בדשדיך ובדלא שדיך גמי לא אמרן אלא היכא דשקלה ליה ושתקה אבל אי אמרה אין ושקלה ליה אף על גב דלא שדיך קידושי׳ קידושין דתניא אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת והוינן בה מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אשתיקה הוו קדושי וניתני מקודשת סתם בי התם אלא לאו רצתה דאמרה אין לא רצתה דאשתיקה ואוקימנא בדלא שדיך ולפיכך לא הויא מקודשת וכי אמרה אין מיהת הוי מקודשת אלמא בדאמרה אין אע"ג דלא שדיך קדושיה קדושין בין בחוב דילה בין בגזל דילה וכן הלכתא ודוקא בגזל דילה כדבעינן למימר קמן בפרקא תניינא (סי' תרמב) אבל בגזל דעלמא אע"ג דשדיך לא הוו קדושין אא"כ קדשה ביה לבתר דקנייה ביאוש בעלים דה"ל כדידיה:

מתני׳ עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו אמה העבריה שקונה עצמה בסימנין והנרצע נקנה ברציעה וקונה עצמו בי ובל ובמיתת אדון עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וקונה עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר ע"י עצמו דברי ר"מ וחכ"א בכסף ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים:

גמ׳ קי"ל (דף סט.) אין

רבנו ניסים (הר"ן)

לא סבירא לן דנשי להוי בנן מוריין אלא הכי קאמר דסברה דכיון דבפקדון אתא לידה לא נפיק מרשותה עד שתמסרנו לו מיד ליד והיינו לישנא דקאמרינן סברה אי שדינא להו מחייבנא בהו ולא אמרינן אי שדינא להו מיחייבא בהו דודאי לאו דינא הכי וכדכתיבנא אבל היכא דאתו לידה בתורת קידושין סבירא לן שאין לך אשה שתחשוב שאם תשליכם תתחייב בהם והלכך אי לא ניחא לה תשדינהו. ופריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירן. כלומר דאפילו האי דינא גבי קידושין לא גמירן וסברה דבהא נמי מחייבה: ודאמרינן אתון דשמיע לכו חושו לה [איכא למידק] דבלאו הכי נמי ניחוש משום ציפתא גופא שמא שוה פרוטה כדשמואל [דף יב א] ואפשר דציפתא דבר שאין מתקיים הוא ובהא לא חייש שמואל וכדברי הרב ר' משה במז"ל אי נמי דציפתא ליכא למיחש שהרי (הוא) מתחלה היה דעתו לקדשה בזוזי דאית בה כלומר בה ובמה שבתוכה אלא שהם חשבו שלא היה שם כי אם הציפתא לבד ואמרו לו והא לית בה שוה פרוטה ואמר להו אנא נמי תיקדיש בארבע זוזי דאית בה אמרי הלכך לציפתא ליכא למיחש שהוא לא נתכוין לקדשה בציפתא בלבד דלא ניחא ליה בקדושי ספק. ורב אלפסי ז"ל פסק בשתיקה דלאחר מתן מעות בקדושין כמאן דאמר חושו לה אבל הר"מ במז"ל פסק בפרק חמישי מהלכות אישות דלאו כלום הוא בשתיקה דלאחר מתן מעות בפקדון כרבא דהא קאמר רבינא דאינהו לא חיישי לרב הונא בריה דרב יהושע אלא דשלח ליה שהם יחושו לעצמם מפני שקבלו הדבר מפיו וחייבין בכבודו ובכי האי גוונא ליכא לאפלוגי בין שדיך ללא שדיך דהא בהאי עובדא דציפתא גופיה כבר נתרצית לו שהרי קבלה ציפתא דאסא לשם קידושין ומשמע ודאי דלא גרע הא משדיך ואפילו הכי אמרינן דאף על גב דאמר לה התקדשי בארבע זוזי דאית בה דהויא שתיקה דלאחר מתן מעות ולא הוו קידושין:

ההיא איתתא דהות מזבנא וורשכי: בינדילה בלע"ז:

יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי: כתב הרשב"א ז"ל דטעמא דמילתא הוא דקא מפרש דמשום הכי הוא דלא הוו קידושי ומיהו אפילו אמרה בתר הכי דלשם קידושין קבלתינהו לא מהני דשמאו חכמים דעתיה דלא ניחא לה לאקדושי בגזל דידה אלא בדשדיך או דאמרה אין בהדיא דבהני גווני מקניא לגביה כי היכי דתקדיש ביה והכי מוכחא ברייתא דקתני לא רצתה אינה מקודשת ומפרשינן לא רצתה דאישתיקה ומדפסיק ותני אינה מקודשת לגמרי משמע ואפי' פירשה דעתה אחר כן שנתכוונה לשם קידושין: [ומסקינן בגמרא] ואי קשיא לך הא דתניא קדשה בגזל ובחמס וכו' מקודשת:

גזל: דלא יהיב לה דמי:

חמס: דיהיב דמי אבל לא נתרצו הבעלים למכור והך ברייתא מפרשינן לה בפרק האיש מקדש (דף נב א) דכולה בגזל דידה ופירושי קא מפרש. אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת דלית דחש לה לדר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך:

התם בדשדיך: דמקניא ליה כי היכי דתיקדיש ביה וכן בדאמרה אין אע"ג דלא שדיך:

ניתני מקודשת סתם כי התם: ולא אצטריך ליה לאפלוגי ולמימר דכי אמרה לא אינה מקודשת שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין כן:

כי התם: כדתניא בההיא דלעיל בשעת מתן מעות מקודשת:

אלא לא רצתה דאישתיקה: וקבלתיה ואפ"ה אינה מקודשת דדידה שקלה ולאחר מתן [מעות] אפילו רצתה ואמרה אין אינה מקודשת דמעיקרא קיבלתיה בחובה וכי הדר אמרה אין לא יהיב לה מידי: ודאמרינן דאינה מקודשת אלא בדשדיך א"נ דאמרה אין היינו דווקא כדאמר לה מעיקרא כנסי סלע זו שאני חייב ליכי אבל אמר לה כנסי סלע זו סתמא וחזר ואמר לה התקדשי לי בו אע"פ שהוא חייב לה סלע מקודשת ולא אמרינן דלפרעון קבלתיה אבל כל שהזכיר לה פרעון החוב אע"פ שחזר ואמר לה לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא [לשם] קידושין אמרינן דמסתמא לשם פרעון שקלתיה והיינו דקתני וחזר ואמר לה התקדשי לי בו כלומר חזר בו מדבורו הראשון ואמר שלא יהא לשם פרעון אלא לשם קידושין אבל מדברי הר"ם במז"ל בפ"ה מהלכות אישות נראה שאינה חזרה ממש אלא שבתחלה אמר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והוסיף ואמר התקדשי לי בו ואפי' בכה"ג בדשדיך א"נ אמרה אין מקודשת וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל ולפי זה אפשר דהיכא שחזר בו ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא לשם קידושין דמקודשת אף על גב דלא שדיך:

מתני' עבד עברי נקנה בכסף ובשטר: בגמ' יליף להו:

בשנים: לסוף שש שנים יצא חפשי:

וביובל: אם פגע בו יובל בתוך שש:

ובגרעון כסף: פודה עצמו ומגרע לו אדוניו מפדיונו דמי שעבוד השנים שעברו והכל לפי חשבון דמי מקנתו כדכתיב [ויקרא כה] והיה כסף ממכרו במספר שנים קנאו בשש מנים ועתיד לצאת בסוף שש נמצא קונה עבודת כל שנה במנה:

יתירה עליו אמה העבריה: שקונה את עצמה בכל אלו ובסימני נערות כדילפי' בריש פירקין [דף ד א] בגמ' מויצאה חנם:

ובמיתת האדון: דאינו עובד יורשיו אבל הנמכר בתחלתו ומת האדון בתוך שש משלימין ליורשין וכולה ילפי' בגמ':

עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר וכו': אפרשנה בגמ' בס"ד:

גמ' גרסי' בגמ' [דף טז א] תנא וקונה עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף אלא האי שטרא היכי דמי אילימא דכתב שטרא אדמיה היינו כסף: ומיהו לאו למימרא דהיינו כסף ממש ונפיק בעל כרחיה דאדון דהשתא נקיט מרגניתא בידיה דהיינו עבד ויהיב ליה חספא דהיינו שטר וכי האי גוונא מקשי' בגמ' לקמן [דף יח א] גבי אמה העבריה אלא כי אמרינן היינו כסף היינו לומר שאם נתרצה האדון שיעשה לו שטר על דמיו הא ודאי מדין כסף הוא דמהני:

אלא שטר שחרור שטרא ל"ל לימא ליה באפי תרי זיל: כלומר למה לי שטרא דהא גופו של גט שחרור הרי את בן חורין או הרי את לעצמך וכיון שכן למה לי שטרא יאמר לו כן על פה ויועיל מדין מחילה שהרי אין גופו קנוי לו אלא חוב ממון עבודת שש שנים יש לו עליו ומהא שמעי' דמחילה אינה צריכה קנין וכן כתב הר"ם במז"ל בפ"ה מהלכות מכירה. ודאמרינן לימא ליה באפי תרי לאו למימרא דמחילה צריכה עדים דהא ודאי כל שמודה שמחל לו אפי' בינו לבינו מהני דלא איברו סהדי אלא לשקרי כדאיתא בפרק האומר (דף סה ב) אלא להכי נקט באפי תרי לומר דכי אמר ליה באפי תרי סגי כאילו החתימן בשטר שהרי מחל לו והעדים מעידים ושוב אינו יכול להכחישן:

אמר רבה זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול: כלומר גופו קנוי עד שיגיעו ימי חיפושו ולפיכך הרב שמחל על גרעונו אינו מחול וצריך שחרור ואם לאו אחר כן ישתעבד בו אם רצה דלא שייך ביה מחילת ממון אלא לשון שחרור וכי כתב ליה שחרור נפיק דלא גרע מכנעני דנפיק בשטר דכתיב [ויקרא יט] או חפשה לא נתן לה וגמר [קדושין דף כג. וגיטין מא ב] לה לה מאשה. ודאמרינן גופו קנוי לאו למימרא שגופו קנוי לכל הדברים כעבד כנעני דהא עבד כנעני ידו כיד רבו ממש ומציאתו לרבו ועבד עברי יש לו יד [ב"מ דף יב א] לענין מציאה ולעירוב [עירובין דף עט ב] שזוכה לאחרים מיד רבו ולפדיון מעשר [מעשר שני פרק ד' מ"ד] כדאיתא בכמה דוכתי אלא כי אמרי' גופו קנוי היינו לענין שמוסר לו שפחה כנענית ואפי' בע"כ והולדות לאדון הלכך אין זה שעבוד בעלמא אלא קנין הגוף ממש ומ"ה לא מהני ביה מחילה אפי' לענין מעשה ידיו: ותנא דמתניתין היינו טעמא דלא תני הך יציאה דבשטר משום דלא תני אלא יציאות דבע"כ של אדון אבל יציאות דמדעתו לא קתני:

קיימא לן דאין

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט