רי"ף על הש"ס/קידושין/דף טז עמוד א

הלכות רב אלפס

פרק א

דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד רב יוסף מערב ביזרוני וזרע אמר ליה אביי והא תנן כלאים מדברי סופרים א"ל לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים כלאי הכרם שבארץ אסורין בהנאה בחוצה לארץ נמי גזרו בהו רבנן כלאי זרעים דבארץ אין אסורין בהנאה בחוצה לארץ לא גזרו רבנן נמצאו עכשיו דין כלאים בחוצה לארץ נחלק לשלשה פנים יש מהן אסור מדאורייתא ויש מהן אסור מדרבנן ויש מהן מותר כלאי בהמה והרכבת אילן אסורין מדאורייתא וכלאי הכרם אסורין מדברי סופרים וכלאי זרעים מותרין:

מתני' כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין את ימיו ואינו נוחל את הארץ וכל שאינו לא במשנה ולא במקרא ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב וכל המחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר (קהלת, ד) והחוט המשולש לא במהרה ינתק:

גמ' כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב רבי יוחנן אומר פסול לעדות:

ת"ר האוכל בשוק הרי זה ככלב ויש אומרים פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים:

סליק פירקא האשה נקנית

פרק ב

האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בזו ובזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה:

גמ' השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא ואיכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר (ויקרא, יט) ואהבת לרעך כמוך וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת

רבנו ניסים (הר"ן)

פרק א

שדה ואמר רחמנא לא תזרע כלאים דהיינו שני מינין וכ"ת כיון דלר' יאשיה לא מיחייב משום כלאי הכרם עד דאיכא כלאי זרעים לאו דכלאי הכרם למה לי תיפוק לי משום כלאי זרעים כבר נשאלה שאלה זו בירושלמי דגרסי' התם (בפ"ח דכלאים הלכה א) על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים רבנן אמרי להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה ומינה נמי שאם התרו משום שניהם לוקה שתים ומיהו אע"ג דבעי ר' יאשיה מפולת יד [דוקא לענין מלקות אבל] לענין איסור פירות מודה שאע"פ שלא זרען בבת אחת כל היכא דאיכא תרי מינין בר מכרם נאסרין הפירות ונפקא לן מפן תקדש המלאה דהא קי"ל דזרוע מעקרו אוסר בהשרשה זרוע ובא בתוספתא ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כגון המעביר עציץ נקוב בכרם הרי זה קדש ולא מסתברא לאוקמינהו כולהו דלא כרבי יאשיה הלכך משכחת לה לר' יאשיה בעציץ של שני מינין ולרבנן במין אחד אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ה מהלכות כלאים דלענין איסור פירות בחד מינא סגי דעד כאן לא פליג ר' יאשיה אלא לענין מלקות ולא נהירא דאם כן הוה ליה לרב נחמן למיסר פירות לההוא גברא והיכי שתיק ואזיל ליה וכי תימא מפני שאין התבואה מתקדשת אלא משתשלש ובענבים משיעשו כפול הלבן וכדאיתא בפרק שביעי דכלאים אפילו הכי היה לו לומר שלא יניחם בקרקע עד שיאסרו אלא משמע דלא חשיב כלאי הכרם לר' יאשיה כלל בפחות מב' מינין:

רב יוסף מערב ביזרוני וזרע: היה זורע זרעים חלוקים כאחד אבל לא בכרם:

והתנן הכלאים מדברי סופרים: וקא סלקא דעתיך דאפילו כלאי זרעים נמי אסרו כי היכי דבארץ אסורין מדאורייתא:

כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה דלא כתיב בהו פן תקדש (דמכרמך) [דמשדך] לא תזרע נפקי: הלכך נקיטי' דכלאי הכרם נוהגין בחוצה לארץ מדרבנן ובשני מינין בר מכרם כר' יאשיה אבל במין אחד אפי' הפירות מותרין [ואפי' לחרוש] תוך ג' טפחים לגפן שהוא מוברך בארץ [מותר] ולא חיישינן להרכבה כדתנן בפ"ז ממסכת כלאים ומייתי לה בפרק לא יחפור (דף יט ב) המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה ג' טפחים לא יביא זרע (לשם) [עליה] ותני עלה אבל זורע הוא את הצדדין אילך ואילך והיינו טעמא משום דליכא למיחש להרכבה אלא בזורע על הגפן ממש בזמן שאין שם עפר שלשה טפחים לפי ששרשי הזרעים יורדין כנגדן ונכנסין בתוך הגפן אבל בצדדין [לא] משום דזרעים לאו לצדדין משתרשי כדאיתא התם וכ"ת ונהי דשרשי הירק לא משתרשי לצדדין ניחוש לשרשי הגפן דלצדדין משתרשי ובאין שרשי הירק ונכנסין בהן יש לומר דשרשי הגפן ג"כ אין מתפשטין לצדדין עד שהן יורדין כנגדן ג' טפחים ושוב אין שרשי הזרעים נכנסין בהן: ובשני מינין אפי' בגפן יחידית מקרו כלאים ולא בעינן כרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דהא לר' יאשיה בחטה ושעורה וחרצן מיחייב וצריך להרחיק כדי עבודת הכרם דהיינו ששה לרבנן ושלשה לר' עקיבא כדאיתא בפ"ו דכלאים. וכלאי זרעים אין נוהגין בחוצה לארץ כלל דהא רב יוסף מערב בזרוני וזרע ואביי נמי אסקה הכי בגמ'. וערלה נוהגת בחוצה לארץ וספקא שרי שכך נאמרה הלכה ואפילו מי שיודע בפירות שהן ערלה מותר לספק לחברו ולהאכיל וספק כלאים כספק ערלה: ובהברכה והרכבה נוהגת ערלה כדאיתא בכמה דוכתין בתלמודא מיהו כתב הרמב"ן ז"ל דה"מ בארץ אבל בחוצה לארץ לא דהא אמרי' בפ' משוח מלחמה (דף מג ב) לענין עורכי המלחמה לאו מי אמר ר"א בן יעקב כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא [ומשמע ודאי דלרבי אליעזר בן יעקב כי היכי דנטע כמשמעו אבל לא מבריך ומרכיב ונטעתם נמי דכתיב גבי ערלה כמשמעו אבל מבריך ומרכיב לא] דכיון דקי"ל [ברכות דף לו א] כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אין ערלה נוהגת בח"ל בהברכה ובהרכבה כלל ולפיכך נהגו להבריך בכרמים ואין חוששין לערלה. ורבעי אינו נוהג בחוצה לארץ אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דכיון דבריש פרק כיצד מברכין [שם] פליגי בה דאיכא מאן דתני נטע רבעי ואיכא מאן דתני כרם רבעי דוקא נקיטין כמאן דתני כרם רבעי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכן כתבו בתוספות וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וכתב הגאון רב אחא משבחא ז"ל דבכרם נמי דוקא כשהוא שלם אבל בגפן יחידית לא והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהא מאן דמייתי כרם רבעי מהלולים ודאי אפילו [בגפן] יחידית נוהג רבעי דהא לא כתיב ביה כרם וכיון שכן הוא הדין נמי למאן דנפקא לן מגזרה שוה דתבואת הכרם דהא תרווייהו כרם רבעי תנו ולא אשכחן דפליגי במידי ועוד דהא גבי כלאים נמי אף על גב דכתיב בהו כרם לא בעינן כרם שלם דהא כל זורע חטה ושעורה וחרצן חייב אלמא אף על גב דכתיב כרם לא בא אלא להוציא שאר אילנות אבל כל שהוא מין כרם אפילו גפן יחידית בכלל אבל הר"ם במז"ל חידש עוד בפ"י מהלכות מאכלות אסורות ואמר יראה לי שאין דין רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וק"ו הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני חוצה לארץ לא כ"ש שלא יהא נטע רבעי נוהג בה ע"כ ובודאי שאם אין רבעי נוהג בסוריא כ"ש שאינו נוהג בחוצה לארץ ולמד הרב ז"ל שאינו נוהג בסוריא מסוגיא ירושלמית שבפרק ה' ממעשר שני:

מתני' כל העושה מצוה אחת מטיבין לו: מפרשינן לה בגמ' הכי כל העושה מצוה אחת [יתירה על זכיותיו] מטיבין לו בעולם הזה ונוחל את הארץ חיי העולם הבא:

אינו מן הישוב: אינו מקפיד על דבר שהוא כבוד לו ואין לו בשת פנים ומש"ה אמרינן בגמ' דפסול לעדות [לפי שמזלזל בעצמו ואינו חש אפילו יתבייש והאוכל בשוק נמי פסול לעדות] משום האי טעמא וכל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ:

הדרן עלך האשה נקנית

פרק ב

האיש מקדש בו ובשלוחו. בגמ' יליף לה:

כשהיא נערה: וכ"ש כשהיא קטנה אם קבל קידושיה מקודשת והאי דנקט נערה אורח ארעא אשמעינן דקטנה לכתחלה לא כדמפרש בגמ':

האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו אפרשנה לפנינו בס"ד:

גמ' מצוה בו יותר מבשלוחו: דכי עסיק הוא עצמו במצוה מקבל שכר טפי:

מחריך רישא: לכבוד שבת:

שיבוטא: דג:

איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה וכו' אלא כי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר: דמרישא לא שמעי' דמצוה בו יותר מבשלוחו דדילמא טעמא משום איסורא הוא כדמפרש דכל שיכול לקדש בעצמו וקדש על ידי שליח איסורא קא עביד שמא תתגנה עליו אבל כל שראה אותה תחלה דליכא למיחש להכי איכא למימר

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט