רי"ף על הש"ס/קידושין/דף ה עמוד ב

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת והלכתא כרב פפא ורב שרביא משום דמותבינא עלייהו דרבא ורבינא מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם ואף על גב דמוקמי לה בשטרי פסיקתא ((ד"ת מ"ז) וכדרב גידל דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך הן הן הדברים הנקנים באמירה) ההוא שנויא הוא ולא סמכינן עליה דהא בתרא הכי אוקמה בפרק הנושא את האשה (דף קב:) בשטרי אירוסין ממש כרב פפא ורב שרביא למימרא דהלכתא כוותייהו:

((כ' ד"ת כל זה יתר ואינו מן ההלכות והכל נמחק) גרסינן לקמן בגמרא ת"ר כיצד מצות יעוד אומר לה בפני שנים הרי את מיועדת לי הרי את מאורסת לי הרי את מקודשת לי אפי׳ בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואין נוהג בה מנהג שפחות רבי יוסי ברבי יהודה אומר אם יש שהות ביום כדי לעשות עמה שוה פרוטה

 

רבנו ניסים (הר"ן)

אביה:

רבא ורבינא אמרי מקודשת:    ומפרשינן טעמייהו בגמ' דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה לשמה אף הויה לשמה ומה יציאה לשמה ושלא מדעתה שהרי בע"כ היא מתגרשת אף הויה נמי נהי דבעי' שיכתוב שטר הקידושין לשמה אפ"ה לא בעינן שיכתוב לדעתה דומיא דיציאה. וטעמייהו דרב פפא ורב שרביא דאמרי אינה מקודשת היינו משום דסבירא להו דהכי מקשינן הויה ליציאה דמה יציאה בעינן דעת מקנה דהיינו בעל שמקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה ממנו ובעינן שיכתוב מדעתו דכתיב (דברים כד) וכתב לה אף כאן בעינן דעת מקנה דהיינו האשה שנקנית לבעלה ואותבינן עלייהו דרבא ורבינא מדתניא אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי אירוסין ממש כגון בתך מקודשת לי וקתני דבעינן דעת שניהם והיינו כרב פפא ורב שרביא דבעינן דעת מקנה והרי דבעי נמי דעת בעל דומיא דגט ומש"ה אתי להו שפיר הא דתניא אין כותבין אלא מדעת שניהם דמשמע דדעת האיש נמי בעינן ודחינן לא בשטרי פסיקתא כלומר התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה לזה וכדרב גידל אמר רב דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה. כלומר בלא קנין שהקדושין הן גמר הדבר דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרו ומקנו ובאותם התנאים קאמר שהעדים אין רשאין לכתוב עליהם שטר אלא מדעת שניהם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר. ולענין הלכה פסק הרב אלפסי ז"ל כרב פפא ורב שרביא דפשטא דברייתא דשטרי אירוסין כוותייהו אתיא ואע"ג דדחינן ליה בשטרי פסיקתא שינויא היא ולא סמכינן עליה וסמך לזה משום דרב אשי דהוא בתרא הכי אוקמה בכתובות בפ' הנושא (דף קב ב) דאמרינן התם עלה דהא דרב גידל אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא. כלומר אם נכתבו יש תורת שטר עליהם לגבות ממשעבדי או לא וא"ל לא ניתנו ליכתב. כלומר שאפילו נכתבו אין גובין מן המשועבדין. ואותבינן עליה מדתנן אין [כותבין] שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקתא. אלמא אם נכתבו גובין בה מן המשועבדין דאי לא למה צריך דעת שניהם. ומשני לא שטרי אירוסין ממש וכדרב פפא ורב שרביא. [אלמא רב אשי הכי ס"ל דדעתא דידה בעינן כרב פפא ורב שרביא] דהא לא מיתרצא ליה ברייתא אלא בשטרי אירוסין ואליבייהו וכיון דרב אשי דהוא בתרא כותייהו סבירא ליה הכי הלכתא. אבל יש מי שפירש הסוגיא דשם בענין אחר דהכי בעא מיניה דברים הללו נתנו לעדים ליכתב מעצמם שלא מדעת בעלי דבר או לא ניתנו ליכתב מעצמן שלא מדעתם ואמר ליה דלא ניתנו ליכתב אלא מדעתם. ולפי זה הא דמייתינן עלה ת"ש מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם סייעתא הוא דמייתינן מינה לרב אשי ודחינן לה בשטרי אירוסין ממש כלומר ומהא לא תסייעין ולפי זה אין להביא ראיה דסבירא ליה לרב אשי כרב פפא דאדרבה לרב אשי מיתוקמא ליה שפיר בשטרי פסיקתא ומסייעא ליה וזהו דעת הר"ז הלוי ז"ל ולפיכך כתב דכיון דהכא לא איפסיקא הלכתא כמאן ספיקא הוא משום דאי נמי מסייעא ליה מתניתין לרב אשי אכתי לא מכרעא מילתא אי כרבא ורבינא אי כרב פפא ורב שרביא ואחרים פסקו כרבא וכרבינא משום דרבינא בתרא וליתא דודאי הא רבינא לאו בתרא הוא דאי הכי מאי קא בעי מיניה מרב אשי התם דברים הללו ניתנו ליכתב [או לא ניתנו לכתב פשיטא דלדידיה ניתנו ליכתב] דכיון דס"ל דשטר אירוסין לא בעינן מדעתה לא מיתוקמא ליה ברייתא אלא בשטרי פסיקתא. ומ"מ רב נטרונאי גאון ז"ל ובעל הלכות ז"ל פסקו כרבא ורבינא. ורבינו חננאל ז"ל אחר שפסק כרב פפא ורב שרביא כתב וי"א דהלכתא כרבא ורבינא וצריך עיון [בלשונו] ולפיכך אין הדבר יוצא מדין ספק ודעת הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות כדברי הרב אלפסי ז"ל וכתב שם דהיכא דשויא שליח שהוא כותבו מדעת השליח אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאין כותבו אלא מדעתה כדאמרינן גבי גט דאומר אמרו פסול או בטל כדאיתא בפ' התקבל (דף סו ב) ודכוותה נמי בקדושין דהא משטרא דגט ילפינן מה התם בעינן דעת מקנה ולא שלוחו הכא נמי דעת מקנה ולא שלוחו:

גרסי' בגמ' [דף י א] איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרינן למאי נפקא מיניה כגון שהערה בה וקבלה קידושין מאחר:    כלומר דאי תחלת ביאה קונה קידושי שני לא חיילי ואי סוף ביאה קונה חיילי:

אי נמי נפקא מינה לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה:    כלומר דאי תחלת ביאה קונה מותר לכהן גדול לקדש בתולה בביאה ואי סוף ביאה קונה אסור לפי שנמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קידושין ואסורה ליה דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ופשטינן אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. וקשיא ליה לרב אלפסי ז"ל בפרק הבא על יבמתו (דף נה: סי' עז) דהתם אמרינן האשה נקנית לבעלה בהעראה דגמרינן קיחה קיחה מיבמה ותירץ ז"ל שם דהתם בביאה שלאחר קידושין ולענין שתעשה נשואה דכיון שכבר היא קנויה ביאה כל דהו גומרת בה אבל הכא בביאה דקידושין עסקינן ומשום דתחלת קנין הוא מסקינן דבעינן גמר ביאה. ואיכא למידק ביאה דקניא בתר קידושין היכי דמי אי דאיכא חופה ביאה למה לי ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי"ל (ירושלמי פסחים פ"י הלכה א) הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה דהא בפרק ארבעה אחין (דף כט ב) אמרינן דאפילו למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירא קני מאמר דאיסורא לא קני י"ל דאין ה"נ דאם בא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות דאינו קונה ולוקה אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה דאף על גב דלא אשכחן בהדיא דקני [דף ה: וכתובות מח ב] אלא חופה סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהיא צורך ביאה כל שכן ביאה עצמה שקונה ועוד שיש ללמוד כן מדין ק"ו ומה יבמה שאין כסף קונה בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה וליכא למיפרך כדפרכינן בגמרא [דף ד ב] מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת. ועוד נראה לי לסמוך זה מדבעיא לן בסמוך ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה ובשלמא אי פשיטא לן דביאה דלאחר קידושין נישואין עושה מש"ה מספקא לן בביאה דקידושין אבל אי לא אשכחן ביאה דלאחר קידושין שתעשה נישואין מנא תיתי בביאה דקידושין וכן כתב הר"ם במז"ל שהבא על ארוסתו לשם נישואין זו היא חופתה. אבל אין תירוצו של הרי"ף ז"ל מחוור דמשמע דהתם [ביבמות ד' נה ב] נמי בביאה של קידושין עסקינן דהא גמרינן גזירה שוה דקיחה קיחה וקיחה באשה בעיקר קדושין כתיב ולפיכך נראה דהתם מיירי כשגלה דעתו שרוצה לקנות בהעראה אי נמי בשהערה בה ופירש דמאי דאמרינן הכא דאינו קונה אלא בסוף ביאה היינו מפני שדעתו על גמר ביאה אבל הכא דמוכח דבהעראה ניחא ליה דליקני ודאי קונה וכן כתב בעל הלכות ז"ל. ובלשון הזה כתב הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות המקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהא מקודשת ע"כ והיינו דאמרינן נפקא מינה להערה בה ופשטה ידה וכו' ולא אמר נפקא מינה להערה בה ופירש משום דבהא פשיטא לן דתחילת ביאה קונה. ומיהו ביבמה דמיקדשה בהעראה אפילו גמר ביאתו קנה מתחילת ביאה והיינו דתנן התם ביבמות ואיתא נמי בפרק כ"ג (דף יח ב) חולץ ולא מייבם ואמרינן עלה בגמ' קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין אמאי ליתי עשה ולידחי לא תעשה ואם איתא דבסתמא לא קני עד גמר ביאה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דבעידנא דקני לה דהיינו בגמר ביאה כבר נעשית בעולה אלא ודאי היינו טעמא דכיון דמדאורייתא קני