רי"ף על הש"ס/קידושין/דף א עמוד א

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל והיבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם:

גמ׳ וניתני האיש קונה אי תנא האיש קונה הוה אמינא אפילו בעל כרחה תנא האשה נקנית מדעתה אין בעל כרחה לא מניינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חליפין סלקא דעתך אמינא הואיל וגמירנא קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה נקנה בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמשמע לן דלא ואימא ה"נ חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה

 

רבנו ניסים (הר"ן)

האשה נקנית. לבעלה להצריכה ממנו גט:

בשלש דרכים:    כדמפרש ואזיל והאי שלש לשון נקבה הוא ובגמרא [דף ב ב] בעי אמאי תני לשון נקבה:

וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסינן קונה את עצמה להיות ברשותה להנשא לאחר:

בכסף ובשטר:    מפרשינן בברייתא בגמרא נותן לה כסף או שוה כסף ואומר לה הרי את מקודשת לי:

שטר:    כותב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי:

ביאה:    בא עליה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו וכולהו יליף להו מקראי בגמרא והא דהקדים כסף לשטר לפי שרוב הקנינים הם בכסף ונקט בתריה שטר משום דדמי ליה שאף הוא קנינו מרובה. ובסיפא נמי גבי וקונה את עצמה הקדים גט למיתת הבעל משום דגט כתיב בהדיא דשרי לה ובמיתת הבעל שקלינן וטרינן בגמרא [דף יג ב] מנא לן ועוד דלישנא דחיי עדיף ליה:

בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר:    טעמייהו דבית שמאי מפרשינן בגמרא:

בפרוטה:    של נחשת:

איסר האיטלקי:    של כסף ודמיו ח' פרוטות ואומר ר"ת ז"ל דאיטלקי על שם איטליא של יון ואין לתמוה על הקו"ף דכהאי גוונא אשכחן בעזרא (ד) שושנכיא על שם שושן ואיכא למידק בשלמא בכסף שפיר דקדושי כסף ילפינן בגמרא קיחה קיחה דכתיב הכא (דברים כב) כי יקח איש אשה ובעלה וכתיב התם (בראשית כג) נתתי כסף השדה קח ממני א"נ מדיוקא דויצאה חנם אין כסף [כדלקמיה] [דף ג ב] וכיון שכן אשכחן כסף אבל שוה כסף מנא לן וכ"ת דכל היכא דכתיב כסף מסברא אית לן דשוה כסף ככסף ליתא דהא גבי עבד עברי כתיב מכסף מקנתו ואפ"ה איצטריכינן למימר דשוה כסף בכלל מדכתיב (ויקרא כה) ישיב גאולתו כדאיתא בגמרא [דף ח א] וכ"ת מעבד עברי גמרינן דבכל מילי שוה כסף ככסף ליתא דהא גבי נזיקין נמי איצטריכינן רבויא דתניא [ב"ק דף ז א] כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין אלמא כל היכא דכתיב כסף אי לאו רבויא בעינן כסף דוקא והכא דלא כתיב רבויא שוה כסף מנא לן ויש לומר דנהי דגבי עבד ונזיקין איצטריכינן קרא לרבויי שוה כסף הכא לא צריך דהתם כל חד וחד למילתיה איצטריך דגבי עבד סד"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בעל כרחו של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח וזבין ואייתי לי להכי איצטריך קרא לרבויי (דמסברא לית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף הוא) אבל לגבי קידושין כיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בשוה כסף לא צריך קרא לרבויי דמסברא אית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף הוא וגבי נזיקין נמי משום דכתיב מיטב שדהו ישלם סד"א כיון דאי פרע ליה בקרקע צריך לפורעו ממיטב כי פרע ליה במטלטלין נמי שיהא צריך לפורעו ממיטב מטלטלין דהיינו כסף להכי איצטריך רבויא דישיב אבל לענין מקנה [בכל מקום] ששניהם מתרצים בדבר מסברא פשיטא לן דשוה כסף ככסף. מיהו איכא מאן דאמר דאע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין ה"מ מטלטלין אבל קרקעות לא דבגמרא [דף ה א] אמרינן דמקשינן הויה ליציאה ומהך היקשא ילפינן קדושי שטר וכיון דמקשינן מה יציאה במחובר לא שאין כותבין את הגט במחובר לקרקע כדאיתא בפרק המביא תנין (דף כא ב) אף הויה נמי במחובר לא והביאו ראיה ממה דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף ט א) גבי הא דתניא התם בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דפרכינן עלה והא איכא מחובר ומשנינן מילתא דאיתא בקידושין קתני מילתא דליתא בקידושין לא קתני אלמא דמחובר אף בקידושין פסולין וליתא דכי אמרי' התם דמחובר פסול בקידושין ה"מ בקידושי שטר שאם כתב לה על המחובר הרי את מקודשת לי ונתנו לה לא הוו קידושין דקידושי שטר הוא דמקשינן ליציאה אבל נתן לה קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה. והכי מוכח לקמן בגמרא [דף ט א] גבי בעיין דשטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו דאמרינן עלה מה הויה דכסף לא בעי לשמה אף הויה דשטר לא בעינן לשמה. כלומר דלא בעינן שתהא צורת הדינר טבוע לשמה ואע"פ שאפשר לדחות ראיה זו ולומר דאפי' מקשינן הויה דכסף נמי ליציאה אפ"ה אינו בדין דניבעי שיהא הדינר טבוע לשמה שהרי אינה מתקדשת מפני טבועו אלא מפני שוויו דאע"ג דכי מקשינן [נמי] הויות להדדי לגמרי מקשינן להו כדמוכח ההיא אפ"ה כיון דההיא דגיטין לא מוכחא ובתוספתא דמכילתין מוכח בהדיא שאם קדש במחובר מקודשת מסתברא דהוו קידושין וכן דעת הרשב"א ז"ל:

וקונה את עצמה בגט:    דכתיב (דברים כד) וכתב לה ספר כריתות:

ובמיתת הבעל:    דכתיב (שם) או כי ימות וגו' כדאיתא בגמרא:

והיבמה נקנית ליבם:    להיות כאשתו לכל דבר ואם בא לגרשה אחר כך אינה צריכה ממנו חליצה אלא גט:

בביאה:    דכתיב [שם כה] יבא עליה אבל שטר וכסף אין מועילין בה מן התורה אלא מדרבנן דתקון דמהני בה מאמר כדאמרינן ביבמות (דף נ א) אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומיטמא לה ולא לפטור אותה מן החליצה אלא לפסלה על שאר האחים:

וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם:    בגמרא מוכחינן הכי:

גמ' וניתני האיש קונה:    כדתניא באידך פרקין האיש מקדש וניתני הכי האיש קונה בשלש דרכים ומקנה אותה לעצמה בשתי דרכים:

תנא האשה נקנית מדעתה אין בעל כרחה לא:    ולישנא הכי משמע דנקנית מדעתה דבדידה תליא מילתא. וא"ת והא יבמה דמיקניא בעל כרחה וקתני היבמה נקנית יש לומר אנן הכי אמרינן אי תנא האיש קונה ודאי משמע אף בעל כרחה לפיכך תנא נקנית שיש במשמע מדעתה ומשמע נמי בעל כרחה וכל חד וחד כדיניה. אי נמי משום דבקידושין הוה ליה למתני האיש קונה ותנא האשה נקנית משמע לן דמדעתה הוא מה שאין כן ביבמה דלא מיתני ליה היבם קונה דאפילו דעתיה דידיה לא בעינן אלא ממילא נקנית בביאה שלא מדעת שניהם:

מנינא דרישא:    ג' דרכים:

למעוטי חליפין:    קנין סודר:

הואיל וגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון:    בגמרא אמרינן דמאי דכתיב כי יקח איש אשה היינו בכסף דכתיב הכא כי יקח וכתיב בשדה עפרון נתתי כסף השדה קח ממני:

מה שדה מיקניא בחליפין:    כדכתיב (רות ד) שלף איש נעלו ונתן לרעהו והתם שדה הואי:

חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה:    כדקיימא לן בפרק הזהב (דף מז א) קונין בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה:

לא מיקניא:    נפשה דגנאי הוא לה הלכך בטל הוא תורת חליפין מקידושין ואע"פ שקדשה בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בתורת חליפין לא מיקניא עד דיהיב לה הכלי לשום כסף: ואיכא למידק הכא היכי אמרינן סלקא דעתך אמינא מה שדה מיקניא בחליפין אף אשה נמי מיקניא בחליפין דהא אנן לא גמרינן אשה משדה דנימא דבכל מידי דמיקניא קרקע מיקניא ביה אשה והכי מוכח בגמרא דבתר דגמרינן קידושי כסף מקיחה קיחה אמרי' נמי [דף ה א] מנין שאף בשטר ואם איתא דמקשי' אשה לשדה שטר נמי תיפוק לן מיניה אלא ודאי לשון קיחה הוא דגמרי' דבכסף הוא וכיון שכן חליפין מנא תיתי: עוד הקשו נהי דאשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא נפשה אפ"ה למה יהא בטל תורת חליפין השוין פרוטה בקידושין כיון שבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פיסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה. ונדחק הרמב"ן ז"ל לתרץ קושיות הללו ולפי מה שכתב נראה שעיקר הגירסא היא ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא ולא גרסינן מקניא נפשה [כמו שכתוב] בהלכות ולפי דעתי שתי קושיות הללו האחת מתורצת בחברתה דמעיקרא הכי מקשינן ס"ד אמינא שקנין חליפין הוא בכלל קיחה הכתובה בקידושין דחליפין מתורת כסף מהני ואע"ג דהשתא נמי ס"ל דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה אפ"ה אפשר דכיון דבעינן בהו כלי ודבר המסויים כדאיתא בפרק הזהב (שם) דבר חשוב הוא אף על פי שאינו שוה פרוטה כדאמרינן מה כלי דבר חשוב דמשום הכי אמרינן דטענו ב' מחטין והודה לו באחד מהם חייב דיצאו כלים למה שהן כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (דף מ ב) וכיון שכן איכא למימר דמתורת כסף קונין ובכלל כי יקח נינהו ומהדרינן דאי אפשר דקנין חליפין איתיה בכלל כי יקח דאנן סהדי דאשה בפחות משוה פרוטה אפילו בכלי שלם לא מיקניא נפשה הלכך ודאי כשאמר הכתוב כי יקח אין קנין חליפין בכללו שאילו כן היה אף פחות משוה פרוטה בכלל ואי אפשר ומעתה בדמים דבר הכתוב ולא בחליפין:

ובגמ' מעיקרא הכי אמרינן

מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה כלומר דדוקא בג' דרכים הללו נקנית אבל אם נכנסה לחופה לשם קדושין אינה מתקדשת בכך:    ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו וכדאיתא בגמרא למעוטי מאי [למעוטי חליפין] וכמו שכתוב בהלכות והרב אלפסי לא כתב מאי דאמרי' בגמרא [דף ג א] דמנינא דרישא למעוטי חופה וכתב דלמעוטי חליפין אתי כדאמרי' בגמרא אליביה דרב הונא ואעפ"כ לא כתבה לדרב הונא דאמר [דף ה א] חופה