רי"ף על הש"ס/קידושין/דף ט עמוד א

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

שלא בפניו וכן הלכתא תנא עבד יוצא בשן ועין ובראשי אברים שאינן חוזרין בשלמא שן ועין כתיבי אלא ראשי אברים שאינן חוזרין מנא לן כשן ועין מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין:

((ד"ת מ"ז) תנו רבנן) עשרים וארבעה ראשי אברים באדם שכולן אינן מטמאין במחיה ואלו הן ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה וראשי הדדין שבאשה רבי יהודה אומר אף באיש ותאני עלה וכולן עבד יוצא בהן לחירות רבי אומר אף הסירוס בן עזאי אומר אף הלשון:

ת"ר וכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר"ש ר"מ אומר אינו צריך ר' אלעזר אומר צריך ר' טרפון אומר א"צ ר"ע אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא והלכתא כר"ע דר"ט חבירו הוא וקי"ל (עירובין דף מו: ועיי' כתובות דף פד:) הלכה כר"ע מחבירו ואע"ג דמכריעין לפני חכמים אמרו נראין דברי ר"ט בשן ועין לא סמכינן אהא דלא אמרינן כ"מ ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע אלא במתני' אבל בברייתא לא דגרסי' בפ' כירה בענין הא דתניא (דף לט.) לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי ר' מאיר ר"ש מתיר ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כרבי יהודה אמר ליה רב יוסף לרבב"ח בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דא"ר תנחום א"ר יוחנן א"ר ינאי אמר רבי כ"מ ששנים חולקין ואחד מכריע הלכתא כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות שאע"פ שר' אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל ור"ע מכריע אין הלכה כדברי המכריע דר"ע גבי ר' אליעזר ור' יהושע תלמיד הוא ועוד הא הדר ביה ר"ע לגבי רבי יהושע ואמר ליה ואי מכללא מאי דלמא הני מילי במתני' אבל בברייתא לא אמר ליה אנא בפירוש שמיע לי:

תנו רבנן הכהו על עינו וסמאה על וחרשה עבד יוצא בהן לחירות כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות מ"ט כיון דבר דעתא הוא איהו בעית נפשיה דתניא המבעית את חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשה פטור אחזו ותקע באזנו וחרשה חייב:

ת"ר הכהו על עינו וכהתה על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו אין עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו עבד יוצא בהן לחירות תניא אידך הרי שהיתה עינו כהויה וסמאה שינו נדודה והפילה אם היה יכול להשתמש בבר עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו אין עבד יוצא בהן לחירות:

תנו רבנן הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסמאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות רבן שמעון בן גמליאל אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בהן לחירות מאי טעמא מחוסר אבר הוא אמר רב חייא בר אשי אמר רב היתה לו אצבע יתרה וחתכה עבד יוצא בה לחירות אמר רב חסדא ותא שנספרת ע"ג היד:

מתני' בהמה גסה נקנית

 

רבנו ניסים (הר"ן)

אליבא דר"מ דכיון דקני ליה רביה בכסף בע"כ מקני ליה נמי בע"כ וכמו שכתבתי במשנתינו ואע"ג דהאי טעמא לר"מ איתמר כיון דלא אשכחן דרבנן פליגי עליה בהא מסתמא ודאי הכי דינו אפי' לרבנן ומיהו בשטר ע"י אחרים דווקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא משום דשטר קבלת אחרים גרמה לו וכמו שכתבתי למעלה:

תנא יוצא בשן ועין:    אמתניתין קאי דקאמר וקונה את עצמו:

ובראשי אברים:    כ"ד הם ומנוין הם אצל נגעים ומייתי להו לקמן:

שאין חוזרין:    אם ניטלו כשן ועין ובגמ' ילפינן הכי בכלל ופרט וכלל:

כ"ד ראשי אברים שבאדם כולן אין מטמאין משום מחיה:    מחיה שם א' מן הנגעים הוא ובעינן בנגעים שיהא כולו נראה כאחד כדכתיב (ויקרא יג) לכל מראה עיני הכהן ואע"ג דהאי קרא לאו במחיה כתיב אכולהו נגעים שדי ליה כדתנן [סנהדרין דף לד ב] סומא באחת מעיניו [אינו] רואה את הנגעים וגמרינן הכי מהאי קרא משום דכתיב עיני ואמרינן אינו רואה את הנגעים סתמא אכולהו והאי דנקיט הכא מחיה טפי מאינך משום דשיעורו מרובה משאר נגעים דבעי' כגריס נגע וכעדשה מחיה סמוך לו והני כ"ד ראשי אברים מקומן משופע ואין שעורה של מחיה נראה בהן כאחת:

וראשי אזנים:    שפתי האוזן:

ראש הגויה:    גיד:

וראשי דדין שבאשה:    אבל של איש אינן בולטין כ"כ שיהיו משופעין:

וכולן עבד יוצא בהן לחירות:    וה"ה לשאר אברים שבגלוי ואינן חוזרין והני אצטריך לאשמועינן דאע"ג דלענין נגעים לא קרינן בהו לכל מראה עיני הכהן לענין עבד מום שבגלוי הוא:

אף הסירוס:    מפרש בגמ' סירוס דביצים שכיון שהן נכרין מבחוץ מומין שבגלוי מיקרי דאי סירוס דגיד הא תנא ליה וראש הגויה:

אף הלשון:    שדרכו ליראות כשהוא מדבר מום שבגלוי הוא:

תנו רבנן וכולן עבד יוצא בהן לחירות:    אכ"ד ראשי אברים קאי:

וצריך גט שחרור:    להתירו בבת חורין:

שהתורה זכתה לו:    דכתיב בקראי בהדיא:

הואיל ומדרש חכמים הוא:    חיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה שאין המדרש ידוע לכל כך פירש רבינו תם ז"ל:

לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן:    שמא יבא להחם חמין בשבת:

חוץ מקולי מטלניות:    פלוגתא היא לענין טומאה בפרק במה מדליקין (דף כט א) ונ"ל שזה שכתב הרי"ף ז"ל דלא קיי"ל הכא כדברי המכריע משום דבברייתא הוא לרווחא דמילתא אמר הכי וקושטא דמילתא ודאי הכי הוא אבל הך הכרעה אפילו הות במתני' לא הוה קי"ל כדברי המכריע לפי שהיא [הכרעה שלישית] ולא הויא הכרעה כדאיתא בפרק במה מדליקין [דף כט א] ובראשית הגז [דף קלז א] דוק ותשכח:

ת"ר וכו' כנגד עינו ואינו רואה:    שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש:

כיון דבר דעת הוא איהו בעית אנפשיה:    מדעתו נבעת שנותן לב אל פחד הקול הבא פתאום הלכך אע"ג דקלא מילתא היא כדאמרי' בגמ' [דף כד ב] דסוס שצנף וחמור שנער ושברו בקול כלים בתוך הבית משלמין חצי נזק הכא פטור:

הכהו על עינו וכהתה:    לא נסמית לגמרי שהרי רואה במקצתו:

הרי שהיתה עינו כהויה וסמאה:    לגמרי:

אם היה משתמש בהם כבר עבד יוצא בהם לחירות:    ומיהו משמע לי דדוקא סמאה לגמרי הא לאו הכי אע"פ שעכשיו אינו יכול להשתמש בה אין עבד יוצא בהן לחירות דחדא מתרתי בעי או ששנהו מנהורא בריא לאינו יכול להשתמש בה או מנהורא כחישא שהיה יכול להשתמש בה לסמיות עיניה לגמרי אבל מנהורא כחישא דיכול להשתמש לשאינו יכול להשתמש לא סגי והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמ':

חתור שיני:    לנקרה ולגרר סביב מושבה:

רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה:    ובגמ' אמרינן דהאי קרא מוקי ליה ת"ק להושיט ידו למעי שפחתו והוציא עובר שבמעיה וסימא עין העובר דפטור לפי שלא נתכוין לעין כלל אבל כחול לי עיני כיון שנתכוין לעין אע"פ שלא נתכוין לשחתה חייב:

וחטטה:    הוציאה לחוץ:

שנספרת ע"ג היד:    שהיתה בשורת שאר אצבעות וזה שכתב הריא"ף ז"ל שמועות הללו שבעבד כנעני אע"ג דיציאה דשן ועין וראשי אברים קנסא הוא ובעינן ביה מומחין וליכא כתב הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום דקיי"ל בקנסא דאי תפס לא מפקינן מיניה כדאיתא בפ"ק [דבבא קמא] (דף טו ב) ובפרק אלו נערות (דף מא ב) וכיון דעבד תפוס הוא בעצמו מכיון שהפיל שינו לא יהבינן ליה רשותא להשתעבד ביה ומשמתינן ליה עד דכתב ליה גיטא דחירותא ואפילו למ"ד אינו צריך גט שחרור ה"מ בזמן דאיכא סמוכין אבל האידנא צריך לפי שבהעמדת ב"ד הוא שיצא לחירות ולא משעת חבלה כדאיתא בפ' מרובה (דף עה א) הלכך האידנא כיון דליכא סמוכין ליכא העמדת ב"ד וצריך גט שחרור לדברי הכל:

מתני' בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה:    דוקא דברי ר"מ ורבנן פליגי עליה בגמ' ואמרי בין גסה בין דקה במשיכה. ומסירה פירש"י ז"ל שהבעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה ולאו דוקא שא"צ שימסרנה מיד ליד אלא כל שאחזה במצותו סגי והיינו דתני לעיל בגמ' [דף כב ב] אחזה בטלפה בשערה וכו' ובפרק הספינה [דף עו ב] נמי אמרי' אי דא"ל לך חזק וקני ה"נ דקני כלומר מדין מסירה כדאיתא התם בהדיא ומדקאמר לך חזק ולא קאמר תא חזק ש"מ דלא בעינן מיד ליד ואף רש"י ז"ל שפי' כאן שהבעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר פי' למעלה אחזה בטלפה במצות המוכר: וכתב רש"י ז"ל דוקא במסירה אבל במשיכה לא מקניא לפי שאין דרכה בכך להוליכה לפניו ואין זה מחוור דהא בגמ' משמע דשמואל [ס"ל] כמתני' דנקנית במסירה ואילו בפ"ק דמציעא (דף ח ב) אמרינן ש"מ דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני ואמרינן היכי דמי אי לימא רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה מנהיג לחודיה מי איכא למאן דאמר לא קני ומנהיג מדין משיכה הוא דמקני אלמא מ"ד במסירה מודה במשיכה וכי תימא דהתם במציאה מיירי משום דלית בה דעת אחרת מקנה ולא אפשר במסירה תקון משיכה אבל בעלמא במסירה דוקא ולא במשיכה ליתא דהא אמרי' התם [דף ט א] ר' אלעזר אומר רכוב בעיר ומנהיג בשדה קנה ואוקימנא לה במקח וממכר אלמא דלר' אלעזר דאמר הכא במסירה נקנית היא במשיכה אלא