רי"ף על הש"ס/קידושין/דף יב עמוד ב

הלכות רב אלפס

לא צריכא ליומי:

להשיאו אשה מנלן דכתיב (ירמיה, כט) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים:

ללמדו אומנות מנלן א"ר חזקיה אמר קרא (קהלת, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות ואם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות:

ויש אומרים אף להשיטו בנהר מאי טעמא חיותיה הוא:

כל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין: תנינא להא דתנו רבנן אין לי אלא איש אשת מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה תלמוד לומר איש איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה אמר רב אידי בר אבין נתגרשה שניהם שוין תנו רבנן נאמר (שמות, כ) כבד את אביך ואת אמך ונאמר (משלי, ג) כבד את ה' מהונך השוה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום נאמר כאן (ויקרא, יט) איש אמו ואביו תיראו ונאמר (דברים, ו) את ה' אלהיך תירא השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום נאמר (שמות, כא) ומקלל אביו ואמו ונאמר (ויקרא, כד) איש איש כי יקלל אלהיו השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום בהכאה ודאי אי אפשר וכן בדין מפני ששלשתן שותפין בו ת"ר שלשה שותפין יש בו באדם אביו ואמו והקב"ה בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו הקב"ה אומר מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הכתוב כבוד אב לכבוד אם וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מוראת אם למוראת אב:

גרסינן בפרק הנושא את האשה (כתובות קג, א) תניא כבד את אביך ואת אמך את אביך זו אשת אביך ואת אמך זה בעל אמך וי"ו יתירה לרבות אחיך הגדול והני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא:

אמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה שנאמר מלא כל הארץ כבודו רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגלוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומר השקני מים ואימא אומרת השקני מים איזה מהן קודם אמר לו הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך בא לפני ר' יהושע אמר לו כך אמר רב יהודה אמר שמואל שאלו את רבי אליעזר עד היכן כבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו פעם אחת בקשו ממנו אבנים לאפוד בששים רבוא שכר ורב כהנא מתני בשמונים רבוא שכר והיה המפתח תחת מראשותיו של אביו ולא צערו לשנה נתן לו המקום שכרו נולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם הרי אתם נותנין לי אלא איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא א"ר חנינא ומה מי שאינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה על אחת כמה וכמה כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש סריקון של זהב ויושב בין גדולי רומי ובאת אמו וקרעה ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה בפניו ולא הכלימה:

ועוד שאלו את רבי אליעזר עד היכן כבוד אב ואם אמר להם כדי שיטול ארנקי שלו ויטילנו לים בפניו ואין מכלימו:

רבי טרפון הוה ליה אימא סבתא דבל אימת דבעיא מסקא לפוריא גחין וסלקא עליה אתא וקא משתבח בי מדרשא אמרו לו עדיין לא הגעת לחצי כבוד כלום זרקה ארנקי שלך לים בפניך ולא הכלימתה:

ת"ר מכבדו בחייו מכבדו במותו

רבנו ניסים (הר"ן)

סברא וטעמי סתמותיהם של משניות ולפרשם במה שסותרות זו את זו:

לא צריכא ליומי: ימי השבת:

להשיאו אשה דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים: ומסיימינן עלה בגמ' בשלמא בנו בידו הוא אלא בתו בידו היא. כלומר כלום יכול להרגיל בה אנשים להשיאה דקאמר ואת בנותיכם תנו לאנשים הא קמ"ל דנלבשה ונכסייה וניתיב לה מידי כי היכי דנקפצו עלה אינשי ואתו ונסבי לה. ומהא משמע דכשם שהאב חייב להשיא בנו כך חייב להשיא בתו ובהא לא בעי' בגמרא מנא לן דאיהי לא מפקדא דכיון דדברי קבלה נינהו סברא היא דכי היכי דאשה פטורה מללמד את בנה ומלפדותו משום דאיהי לא מפקדא [להשיאו נמי פטורה כיון דלא מיפקדא נמי] אפריה ורביה:

אמר קרא ראה חיים: אומנות שתחיה בה עם אשה הקיש אומנות לאשה: אם אשה האמורה כאן אשה ממש היא כשם שמצינו שאביו חייב להשיאו אשה כך חייב וכו' ובהא נמי פשיטא לן דאשה לא מיפקדא שאין דרכה בכך:

איש אין לי אלא איש וכו' איש ספק בידו לעשות: יכולת שאין מוחה בידו:

רשות אחרים עליה: בעלה:

נתגרשה: מבעלה הרי היא כאחיה במצות כבוד וקא משמע לן דמשום דנשאת לא פקע חיובא מינה:

בהכאה א"א: להקישם שאין הכאה כלפי מעלה:

וכן בדין: שיוקשו לכבוד ומורא על הבן שהרי אף הם שותפים למקום בו:

ג' שותפין יש באדם: אביו ואמו והקב"ה. מפורש בפ' המפלת (דף לא א) איש מזריע לובן שבו וכו' אשה מזרעת אודם שבו והקב"ה נופח בו נשמה:

משדלתו: מפתה אותו כדמתרגמינן [שמות כג] כי יפתה ארי ישדל:

זו אשת אביך: אע"פ שאינה אמך:

זה בעל אמך: אע"פ שאינו אביך:

והני מילי מחיים: בחיי אביו הוא מצווה לכבד אשתו משום כבוד אביו אבל משמת אביו לא ולפיכך הוצרך רבינו הקדוש לצוות לבניו הזהרו בכבוד אמכם דאשת האב הואי ולא אמם ממש כדאיתא התם [בכתובות דף קג א]:

אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה: כדי שיראה שיש לו אדון על גביו וסביביו שרואה ויודע כל מצפוניו:

בא לפני ר' יהושע אמר לו כך: כדרך שהשיב לו ר"א:

צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון וכו' בששים רבוא שכר: שהיה משתכר בהם ששים רבוא דנרי זהב:

תחת מראשותיו של אביו: והוא ישן:

מה מי שאינו מצווה ועושה כך: שלם לו הקב"ה שכרו: והאי עובדא בבית שני הוה מדאמרי' לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו ובבית ראשון לא היתה שם אלא פרה אחת שעשה משה וכיון שכן על כרחין היה להם שמיר בבית שני לצורך האפוד כדאמרינן התם [גיטין דף סח א] איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד ולפ"ז מאי דאמרינן בפרק עגלה ערופה [דף מח א] משחרב בית המקדש בטל השמיר משחרב מקדש שני קאמר ואי קשיא הא דאמרי' בפרק רבי ישמעאל במסכת ע"ז (דף נב ב) גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון דאמרינן היכי נעביד ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לנסרינהו לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא ואי הוה שמיר הא אפשר בשמיר יש לומר דשאני אבני מזבח דכיון דפגימה כל שהוא פוסלת בהן כלומר כדי שתחגור בה צפורן לא אפשר בשמיר דאיהו נמי עביד חגירת צפורן ולפיכך אי אפשר למינסרינהו אלא מביא חלוקי אבנים מן הנחל כדאיתא בזבחים (דף כט): וגרסינן בגמ' עלה דהא אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מפקדנא ועבידנא השתא דשמעיתא להא דרבי חנינא דאמר גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי [דאין] הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. ומכאן למד רת"ם דנשים שפטורות במצות עשה שהזמן גרמא אם רצו עושות ומברכות דהא סומא לר' יהודה אע"פ שפטור אם בא לעשותם מברך הוא עליהן דאי לא במה היה שמח רב יוסף והלא היה מפסיד שכר הברכות כלן ואמרינן האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות אלא ודאי מברך היה ומינה לנשים נמי כיון דאם רצו עושות [ועוד] דהא קי"ל דנשים סומכות רשות אע"פ שמשתמשות בקדשים ה"נ דמברכות ועוד מביאין ראיה לדבריו מדאמרי' בפרק בתרא דעירובין (דף צו א) מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים משום דקסבר נשים סומכות רשות משמע דלמאן דס"ל דאין נשים סומכות מיחו ואמאי בשלמא סמיכה משום דמשתמש בקדשים אבל בהנחת תפילין מאי איסורא איכא אלא ודאי משום ברכה דלמ"ד סומכות רשות היו מברכות ולמ"ד אין נשים סומכות רשות מיחו משום דהויא ברכה לבטלה הלכך לדידן דקי"ל סומכות רשות מברכות וכ"ת א"כ היכי קאמר לא מיחו הורו הל"ל כיון דלכתחלה רשאות לעשות כן ומקבלות שכר וכה"ג דייקי' בפרק מקום שנהגו (דף נו ב) גבי אנשי יריחו לאו קושיא היא דאין ה"נ דהורו אלא משום דלמ"ד אין סומכות מיחו נקט למ"ד סומכות לא מיחו ותדע לך דלא מיחו לאו דוקא דהא מעיקרא ס"ד לאוקמה כמ"ד לילה ושבת זמן תפילין והויא לה מ"ע שלא הזמן גרמא ונשים חייבות ולהך אוקימתא ודאי לא מיחו לאו דוקא דאדרבה חייבת היתה לעשות כן הלכך כי מוקמינן לה נמי כמ"ד נשים סומכות רשות לא מיחו לאו דוקא ואין אלו ראיות דלעולם אין מברכות וכ"ת א"כ למ"ד אין סומכות רשות למה מיחו [במיכל] משום דקי"ל תפילין צריכין גוף נקי ונשים אינן נקיות דעת ולא נקיות גוף ומשום הכי מיחו כי היכי דמחינן בסמיכה משום משתמש בקדשים ומאן דאמר נשים סומכות רשות סבר דלא מיחו משום דס"ל דכל מצוה שבאנשים חובה בנשים רשות ואפילו הכי מפני שאין נקיות לא הורו

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט