רי"ף על הש"ס/קידושין/דף ב עמוד א

הלכות רב אלפס

קדושין ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן וצריכה גט אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף או שוה כסף וא"ל הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתו הרי זו מקודשת הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש דכתיב דברים כב כי יקח איש ולא שיקח את עצמו וכן בגרושין הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת איני אישך איני ארוסיך איני בעליך אין כאן בית מיחוש דכתיב (שם כה) ושלחה ולא שישלח את עצמו תנן התם במסכת מעשר שני (פ"ד מ"ז) היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו רבי יהודה אומר צריך לפרש אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כרבי יוסי והוא שעסוקין באותו ענין ((ד"ת מ"ז) ר׳ אלעזר ב"ר שמעון אומר אע"פ שאין עסוקין באותו ענין מנא ידעינן

רבנו ניסים (הר"ן)

מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזקתו והסכימו בו כל גדולי האחרונים ז"ל שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו הכא נמי מדינא אית לן למימר הכי ושתהא מותרת להנשא אלא שמפני חומרא דערוה אסרוה רבנן ומשום הכי אמרינן הכא דספיקא הוי וחיישי' מדרבנן. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב לקמן בפירקין [דף ח ב] בבעיא דרב מארי בכלב הרץ אחריה דסלקא בתיקו דהויא לה ספיקא דאורייתא ולחומרא וצריך עיון:

אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף וכו': משום דבעי למימר בסיפא וכן בגירושין אמר בריש מילתיה בקידושין:

הריני בעליך וכו' אין כאן בית מיחוש: כלומר אין כאן אפילו ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא שיקח עצמו לה:

וכן בגרושין וכו' אין כאן בית מיחוש אף לפסלה מן הכהונה: ובגמ' מעיקרא גרסינן במימריה דשמואל הרי את מקודשת בלא לי ומקשינן עלה בגמ' למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודלמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו (קאמר) טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא כלומר והכא נמי כיון דלא אמר לי ידים שאין מוכיחות נינהו שאין כאן הוכחה גמורה דלדידיה קדשה ומפרקינן [הכא במאי עסקינן] דאמר לה לי אי הכי מאי קמ"ל הני תרי לישני בתראי קא משמע לן לגבי קדושין הריני ארוסיך הכא כתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו גבי גירושין איני אישיך הכא כתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו זו היא סוגיית הגמ'. ולענין הלכה קיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והכא דאמר לה לי כדשנינן דהא מילתא פלוגתיה דאביי ורבא היא בפ"ק דנדרים (דף ה ב) ורבא הוא דאמר לא הויין ידים וקיימא לן כוותיה וכיון דמסקי' ברישא בדאמר לה לי משמע לכאורה דדכוותה בסיפא נמי גבי גט דאמר מינאי אבל הרב אלפסי ז"ל הזכיר בקידושין לי ולא הזכיר בגירושין מינאי ונותנין טעם לדבריו דכיון דכתיב בגיטא מינאי תו לא צריך ולא נראה לי שיהא זה דעתו שהוא לא הזכיר בגירושין אמר לה הרי את משולחת וכו' אלא כך כתב וכן בגירושין (אמר לה) הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו' נראה שהוא הלשון הכתוב בגט והר"ם במז"ל כתב ג"כ בפ"א מהלכות גירושין כלשון הזה כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי זו מגורשת וכו' אבל אם כתב לה איני בעליך וכו' אין זה גט שנאמר ושלחה ולא שישלח את עצמו ע"כ נראה מדבריהם שהם סוברים דמאי דאמרי' וכן בגירושין וכו' הוא הלשון הכתוב בגט דאפי' בגט לא בעינן מינאי ולפיכך נ"ל שהרב אלפסי ז"ל סומך בזה על הסוגיא שבפרק קמא דנדרים דאמרי' התם (דף ה ב) גבי פלוגתא דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות לימא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן קא מיפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודין דיהויין ליכי מינאי ספר תירוכין וכו' דאביי אמר כרבנן ורבא אמר כר' יהודה ודחינן אמר לך אביי וכו' ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים (בגט) אלמא איכא למימר דאפי' לרבא דאמר לא הויין בגט לא בעינן מינאי הילכך נהי דקי"ל כר' יהודה דבעינן ודין כדמוכח בפ' המגרש (דף פה ב) דמיבעיא לן התם אי בעיא ודין או לא ולא איפשיטא והביאה שם הרב אלפסי ז"ל בהלכות אפשר דמסתבר טעמיה דר' יהודה בודין משום דאי לא כתב ודין [איכא למימר] דבדיבורא גרשה ושטרא ראיה בעלמא הוא כדאיתא התם והוו להו ידים שאין מוכיחות ולא מסתבר טעמיה במינאי משום דאין אדם מגרש אשת חבירו הלכך נקיטינן ביה כרבנן דכיון דאפשר דרבא אמר כוותייהו לא שבקי' כללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולפיכך הזכירו הרב אלפסי והר"ם במז"ל לי בקידושין ולא הזכירו מינאי אפי' בכתיבת הגט אבל הר"מ במז"ל נראה שהוא סובר דאפי' ודין לא בעי' ואכתוב בזה במס' גיטין [פ"ט סי' תקנז] בסיעתא דשמיא ומ"מ בקידושין כל היכא דלא אמר לי לא הוי קידושין כלל אלא שיש מי שאומר דאע"ג דקי"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפ"ה לענין גיטין וקדושין אזלי' לחומרא והויא לה ספק מקודשת דהא משמע בפ' המגרש (שם) דכל היכא דלא כתב לה ודין ידים שאין מוכיחות הוו ואפ"ה משמע דאי כתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורף הגט דמיפסלא לכהונה ותפסי בה קידושין דהא לא איפשיטא התם אי בעינן ודין או לא ואי מהא לא איריא דאפשר דהיינו טעמא משום דחיישינן דכי היכי דאמרינן בנדרים דאע"ג דלא כתב לה מינאי הוו ידים מוכיחות ה"נ חיישינן דבלאו ודין להוו ידים מוכיחות דמוכחא מילתא דבשטרא מגרש לה ומשום הכי איבעי לן התם בפ' המגרש אי בעי' ודין אי לא בעינן ודין אבל ודאי כל היכא דהוו ידים שאין מוכיחות כי הכא אי אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי פשיטא לן דלא הוו ידים כלל דהא קי"ל כרבא:

וגרסי' בגמ' [דף ו א] תנו רבנן הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי מקודשת איבעיא להו מיוחדת לי מהו מיועדת לי מהו עזרתי מהו צלעתי מהו סגורתי מהו נגדתי מהו תחתי מהו עצורתי מהו תפוסתי מהו לקוחתי מהו פירוש דכל הני לישני איכא למימר דמשמע בהו ל' קידושין מיוחדת מדכתיב [בראשית ב] והיו לבשר אחד מיועדת [שמות כא] אשר לא יעדה שהוא לשון קדושין באמה העבריה עזרתי נגדתי לשון [בראשית ב] אעשה לו עזר כנגדו סגורתי לשון [שם] ויסגור בשר תחתנה עצורתי לשון עצרת שתהא נאספת עמו בבית ואמרינן תא שמע דתניא האומר לקוחתי הרי זו מקודשת משום דכתיב [דברים כד] כי יקח איש אשה כלומר ופשוט מיהא חדא דהיינו לקוחתי:

וגרסינן תו איבעיא להו חרופתי מהו תא שמע האומר חרופתי מקודשת שנאמר [ויקרא יט] והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן יהודה ועוד לקרא: כלומר וכי המקרא צריך סיוע ממנהג יהודה ומסקינן אלא הכי קאמר האומר חרופתי ביהודה הרי זו מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה כלומר דוקא ביהודה אבל בשאר מקומות לא ואע"ג דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש כתב רש"י ז"ל דסבירא ליה כמ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דלא תפסי בה קידושין כלל ומעיקרא דמייתי לה מקרא סבר לה כר' עקיבא דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפי' למאן דאמר התם בפ' השולח (דף מג א) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן ל' חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאע"ג דלא תפסי בה קדושין שייכי בה בצד חירות שבה כי קאמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני ונראה שלפיכך כ' הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות דהאומר הרי את חרופתי הרי זו מקודשת סתם ומשמעו בכל מקום משום דקי"ל כר"ע בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר וראיתי שהקשו עליו היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קדושין גמורין וכתיב בה לשון יעוד ואפילו הכי מספקא לן מיועדת לי מהו והא לא קשיא לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב [עמוס ג] הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אבל חרופתי גבי אישות דחציה שפחה וחציה בת חורין אפשר שהוא מיוחד ביה אלא מיהו הא קשיא לי כיון דבעיא היא בגמ' חרופתי מהו ולא איפשיטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה ס"ל דמקודשת למ"ד דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה ולא ניחוש לקידושי שני דהא ודאי לא נהירא ומשום הכי משמע חרופתי נמי ספק מקודשת הויא:

וגרסי' תו עלה בגמ' במאי עסקינן כלומר בהני לישני דמיבעי לן אי הוו קידושי או לא:

אי לימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעה מאי קאמר לה: [כלומר אפילו הוו הנך לישני לשון קידושין היכי מיקדשת ליה הא לא ידעה מאי קאמר] שתתרצה להתקדש בו:

אלא במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה אע"ג דלא אמר לה נמי: כלומר ומה לי אי הוו לשון קידושין או לא אפילו לא אמר לה מידי אלא שנתן לה קיימא לן דהוו קידושי כר' יוסי דתנן היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואמרינן לעולם במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ואי דיהיב לה ושתיק הכי נמי אלא [הב"ע] דיהיב ואמר לה בהני לישני והכי קא מיבעיא ליה הני לישני לקידושי משמע או דלמא למלאכה קאמר לה כלומר ואם איתא דהכי הוא אע"פ שמתחילה היה מדבר עמה על עסקי קידושיה הרי גלה דעתו שאינו חפץ לקדשה עכשיו וסלקא בתיקו הילכך נקטינן דבהני לישני דמספקא לן בהו כל שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ליכא למיחש לה כלל דהא לא ידעה מאי קאמר לה ואי אמרה דידעה ולשם קידושין קבלתינהו ספיקא הוי משום דלא ידעינן אם יש במשמע לשונות הללו לשון קידושין או לא וכי אוקימנא ליה במדבר עמה על עסקי קידושיה אין ה"נ דהוה מצי לאוקמה בידעה מאי קאמר לה אלא משום דהכי שכיח טפי ובאידך לישני אחריני דלעיל דאיפשיטא לן דמהני כגון לקוחתי קנויה לי והנהו אחריני דווקא במדבר עמה על עסקי קידושיה דידעה מאי קאמר לה א"נ דאמרה לשם קידושין קבלתינהו הא לאו הכי לא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה:

תנן התם: במסכת מעשר שני [פרק ד' מ"ז] היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה וכו' והוא שעסוקין באותו ענין. כלומר למעוטי מענין לענין דהיינו שפסקו לדבר מענין קדושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים אף על פי שהם מצרכי זיווגן כגון כמה יש לך נדוניא וכמה שדות יש לך להתפרנס מהם אפילו הכי לא הוו קידושין: ובגמרא פליגי בהא דתניא רבי אומר והוא שעסוקין באותו ענין ור' אלעזר בר' שמעון אומר אף על פי שאין עסוקין באותו ענין ומפרשינן לה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט