רי"ף על הש"ס/קידושין/דף ד עמוד א

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

שומא אמר רבי אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מאי טעמא דכיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה ע"מ דמי ואמר (ס"א רב הונא אמר רב) רב אסי א"ר אלעזר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכן הילכתא והני מילי היכא דאמר לה מנה סתם אבל אם א"ל מנה זה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור בו ואפילו בדינר האחרון הרשות בידו:

תוספתא (מכילתין פ"ב) התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר אחד או דינר נחושת אינה מקודשת היה בו דינר רע יחליף היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור. (תוספתא שם) זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקידשו אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש וכן המוכר חפץ לחברו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה

 

רבנו ניסים (הר"ן)

דעתה אלא הואיל והם שוים כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה עד כאן ונראה מדקדוק לשון זה דסבירא ליה ז"ל דאפי' רב יוסף לא פליג אלא שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא [מודה] דמקודשת ואע"ג דבשיראי לא נפקא מינה מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נפקא מינה מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא אבל אחרים אומרים דמאי דאמרינן שיראי לא צריכי שומא לא אתי למעוטי מידי והא דנקט שיראי ולא אמר הלכתא כרבה היינו משום דאיכא לישנא אחרינא בגמ' דבכל דהו נמי פליג רב יוסף [מאי טעמא] שוה כסף ככסף מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ ומשום הכי אילו אמר הלכתא כרבה אתי למטעי דבכל דהו דוקא הלכתא כוותיה כלומר כשקדשה סתם ולאפוקי מלישנא בתרא דרב יוסף דפליג אפילו בכל דהו ומשום הכי אמר והלכתא שיראי לא צריכי שומא דמשמע בשום ענין אפילו אמר לה בחמשין ושוה חמשין וכ"ש בסתם:

גרסי' בגמ' [דף ח א] תניא עגל זה לפדיון בני [טלית זה לפדיון בני] לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי ואוקימנא לה כגון שלא שוו חמש סלעים דאי שוו כיון דקיימא לן דלא צריכי שומא אפילו לא אמר בחמש סלעים בנו פדוי אלא בדלא שוו חמש סלעים עסקינן ואפילו הכי בסיפא בנו פדוי בדקבליה כהן עילויה כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן ואמר לדידי שוה לי חמש סלעים ואמרי' עלה אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוה ומבעי ליה סודרא אבל כולי עלמא לא כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאימיה דרבא מקובי שוה עשרה בתליסר:    ונראה דה"ה למי שדרכו להתייקר באיזה חפץ שנותן לו לפעמים דמים הללו דמהני דאי לא תימא הכי עגל זה בחמש סלעים במה בנו פדוי אלא ודאי כדאמרן ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי אלא שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מהלכות [בכורים] נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמש סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי ולא חלק אם דרכו להתייקר בו אם לאו ומש"ה אני מסתפק במקדש בדבר שאינו שוה פרוטה אי מציא אמרה לדידי שוה דאפשר דכיון דלא שוה מידי לאו כל הימנה לתת עליו תורת כסף והכא שאני דכיון דודאי ממונא הוא כי אמר לדידי שוה לי מהני ומיהו פשיטא לי דבשאין העדים יודעים שדרכה להתייקר בו לא מהני דהוה ליה כקדושין בלא עדים דלא מהני אפי' שניהם מודים:

אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת מיד וישלים:    דקבלה ליה לשם קידושין ועל מנת שישלים תנאו ואותבינן עלה בגמרא מדתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפי' בדינר אחרון הרשות בידו דאלמא שאין הקידושין חלין עד שתקבל את כולו ואת אמרת מקודשת ומפרקינן דאמר לה במנה זה והא מדסיפא במנה זה מכלל דרישא במנה סתם דקתני סיפא התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף לא רישא וסיפא דאמר מנה זה ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו כיצד כגון דאמר לה במנה זה הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך רישא במנה סתם (לא הוו קידושין) השתא במנה סתם לא הוו קידושין במנה זה מיבעיא אי משום הא לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר רישא במנה זה אבל במנה סתם הוו קידושין תנא סיפא במנה זה מכלל דרישא במנה סתם ואפי' הכי לא הוו קידושין רב אשי אמר מונה והולך שאני דדעתה אכוליה מנה. כלומר לא תדחוק לאוקמה במנה זה דלעולם במנה סתם ואפי' הכי לא הויא תיובתיה דר' אלעזר דאע"ג דאמר מנה סתם כיון דחזיתיה מונה והולך דעתה אכוליה מנה אבל כי לא נתן לה אלא דינר וקבלתיה הא ודאי לשם קידושין קבלתיה על מנת שישלים זו היא סוגיית הגמ' והרב אלפסי ז"ל נראה שסמך אאוקימתא קמייתא ודחה לאוקימתא דרב אשי משום דאוקימתא קמייתא הויא לישנא דגמ' וכיוצא בזה כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק ערבי פסחים וכן דעת הר"ם במז"ל בפ' שביעי מהלכות אישות ומ"מ נראה דעת הרמב"ן ז"ל בחידושיו דבמנה זה כל שנמצא חסר דינר לא בעיא חזרה דממילא בטלי קדושי וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב עלה דהא דאמרי השתא במנה סתם לא הוו קידושין במנה זה מיבעיא כלשון הזה השתא במנה סתם תנא ליה דיכולין לחזור כל זמן שלא קבלה את כולו במנה זה ונמצא חסר דינר דהשתא לא קבלה את כולו מיבעיא דמצי הדרה אלמא סבירא ליה ז"ל דאפי' במנה זה ונמצא חסר דינר בעיא חזרה. ונראה שהזקיקו לומר כן דאם איתא דאפי' מן הסתם בטלי קדושין מאי קא פריך במנה זה מיבעיא הא ודאי צריך לדבר שנתחדש בו דאילו במנה סתם בעיא חזרה ואילו במנה זה כי נמצא חסר דינר בטלי קדושי ממילא ואף על פי כן אין דבריו מחוורין דכיון דאמר לה במנה זה ומנה אין כאן ממילא בטלי קדושי וכדאמרינן לעיל אי דאמר לה חמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה חמשין אלא ודאי ממילא בטלי קדושי והא דאמר במנה זה מיבעיא הכי קאמר השתא במנה סתם לא חיילי קידושי מהשתא דלא אמרינן כמאן דאמר לה על מנת דמי ומשום הכי מציא הדרה בה כל שכן דבמנה זה ליכא למימר דכמאן דאמר על מנת דמי וכיון שכן נהי דבמנה סתם צריכה חזרה במנה זה ונמצא חסר דינר פשיטא דבטלי ממילא דבמנה זה אמר לה ומנה אין כאן:

ואמרינן עלה בגמ' האי דינר של נחשת היכי דמי אי דידעה ביה הא סברה וקבלה לא צריכא דיהביה ניהלה בליליא אי נמי דשכיחי ליה ביני זוזי:

האי דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת אמר רב פפא כגון דנפיק ע"י הדחק:    כלומר דכיון דנפיק הרי זו מקודשת דמסתמא לא קפדא כל שהחליפו ואפשר שאין הקידושין תלויין בכך ואע"פ שלא החליפו מקודשת אלא שיש לו להחליפו לה מדין [ערב] בעלמא:

וגרסי' בפרק האיש מקדש (דף מז א) אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה נתנה:    כלומר אפי' ישנה בעין אינה מקודשת לפי שהלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבעהו וכיון דלהוצאה נתנה והויא כדידה לא יהיב לה מידי ואמרינן עלה לימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת ויש אומרים מקודשת מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר מלוה להוצאה נתנה ומר סבר לאו להוצאה נתנה ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו אמר ר"נ הונא חברין מוקי לה במילתא אחריתי כלומר דהך מלוה לאו במלוה שיש לו עליה קאמר אלא שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר ואמר לה הרי הוא עלי מלוה מר סבר כסיפא לה מילתא למיתבעיה כלומר ומש"ה לא סמכה דעתה ומ"ס לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה ושוין במכר שזה קנה דבמכר ודאי לא כסיפא למיתבעיה אלא הא דאמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים נימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמרי מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למיתבעיה [מנה חסר תשעים ותשעה דינר לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה] והרב אלפסי ז"ל לא כתב כל זה בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות אישות לא חלק וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהלכתא כיש אומרים דאמרי מקודשת מדתניא הכא בפירקין התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת דאלמא במנה סתם מקודשת אע"פ שלא נשתייר ממנו [אצלו] אלא דינר ולא אמרי' כסיפא לה מילתא למיתבעיה ולפיכך לא כתבה הרב אלפסי ז"ל ולי נראה דמהא לא איריא דבמנה זה ודאי לא שייך למיתני ליה חסר תשעים ותשעה דינר דאי הכי הא ידעה ביה דמנה אין כאן ואיהו הוא דאסיק שמיה מנה וסברה וקבלה אבל חסר דינר שאין האשה מרגשת בו בהא הוא דאמר [אינה] מקודשת ורבותא קמ"ל סד"א דדרך מנה להיות חסר לפעמים ממנו דינר וכיון דאמר לה במנה זה כמות שהוא קאמר [ותהא מקודשת קמ"ל] דלא ולפיכך אין מכאן ראיה לפסוק כיש אומרים וכן הראב"ד ז"ל פוסק כת"ק אבל מה שהשמיטוה הרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל נ"ל דהיינו משום דסבירא להו שמלוה קונה במכר וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל בפרק הזהב וכ"כ הר"ם במז"ל בפרק שביעי מהלכות מכירה והם סומכים בזה על הסוגיא שבפרק זה ושבפרק הזהב (דף מו ב) דאמרינן ויש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור ואין מקום להאריך כאן ומעתה כיון דמאי דאוקי הך פלוגתא דת"ק וי"א כגון דאמר לה התקדשי לי במנה וכו' היינו משום פרכין דאי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו ואנן קי"ל דבמכר קנה ממילא מתוקמא פלוגתייהו דתנא קמא וי"א כפשטא במקדש במלוה ולא מפלגינן בין התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ובין התקדשי לי במנה ונתן לה תשעים ותשעה דינר:

תוספתא התקדשי לי במנה וכו' זה אומר במנה וזה אומר במאתים:    זה אומר לאשה התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים לך מנה והיא אומרת ע"מ שתשלים לי מאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ולא הסכימו ביניהם ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו ונתן לה הדינר אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה וישלים לה מאתים ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש ולא ישלים לה אלא מנה וכן המוכר חפץ לחבירו וכו' ואח"כ