קטגוריה:רות ב יג

רות יצאה לשדה כדי למצוא חן בעייני בעל השדה, בחיפושיה אחרי גואל, ככתוב: "אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים, אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו" (ביאור:רות ב ב).
מדברי בועז, רות מבינה שנעמי גילתה לו סודות שלא פורסמו בעיר, כגון שהיא מואביה, כלתה של נעמי, ובעלה מת. ייתכן שרות קיוותה שבועז הוא גואל אפשרי, שמוכן לבחון אותה לפני שהוא מסכים לשאת אותה.

בועז לא הזכיר שהיא מואביה או שהיא שבה ממואב. הוא מתעלם לגמרי מהבעיה של איסור על מואבי לבוא בקהל אלוהים. הוא רק דיבר דברים טובים על רות, ונתן לה יחס מעודף מאוד, מעל כל העניים שמלקטים בשדה, ואפילו מעל הנערות שלו. היא היתה חופשיה לעבוד כרצונה, לנוח ולשתות כרצונה, וללכת ולאסוף שיבולים ועומרים כרצונה.

רות נרגעה מאוד ומודה לו שהוא ניחם אותה מעצבונה ודאגותיה. השימוש במילה "נִחַמְתָּנִי" מזכיר את סיפור יהודה ששם נכתב: "וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ" (ביאור:בראשית לח יב), וגם שם לא ברור אם שורש המילה הוא 'נחם', או 'יחם' או 'חמם', כלומר יהודה רצה להתיחם ולמצוא חום, אחרי שהוא ניחם על מות אשתו.

רות חוזרת פעם שניה באזני בועז: "אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (ביאור:רות ב י), כדי להראות לנו שזה הדבר החשוב ביותר לה. היא מחפשת בעל שיאהב אותה.
רות מוסיפה ומדגישה את המילה "אֲדֹנִי", וזה במקביל לזה שבועז קרא לה "בִּתִּי" (ביאור:רות ב ח). רות מודיעה לבועז שהיא רואה בו את אדונה, למרות שלמעשה אין לו שום כוח אליה. היא אישה חופשית, וזכאית לבחור עם מי להתרועע. המילה 'אדון' למעשה מקבילה למילה 'בעל', מילת כבוד והוקרה, והיא מעניקה את זה לבועז, במסגרת תהליך החיזור שלהם.

רות ממשיכה לדבר דברי אהבה, ומדגישה שבועז נגע בליבה.
רות העניקה לבועז את התואר "אֲדֹנִי" ואת עצמה היא מגדירה "שִׁפְחָתֶךָ". אולם ברור שהוא לא אדון שלה והיא לא שפחה שלו. היא יודעת את ערכה, כנושאת היבום של אלימלך ונחלתו, והיא יודעת שבועז מעוניין בנחלה, אבל בודק אותה לפני שהוא נושא אותה לאישה. המשפט הבא "וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ" מראה שהיא לא רצתה לתת לו את הרושם שבאמת היא תהיה אחת משפחותיו.

הנערות שלו עבדו בשדה. לא בטוח שהן היו שפחות. ייתכן שהן היו פועלות בשכר. המילה 'שפחה' מרמז על עבדות. השפחה עושה את כל אשר אדונה פוקד עליה, כולל יחסי מין. ניתן לראות את היחס של אדון לעבדו בסיפור יוסף, כאשר אשת פוטיפר דרשה ממנו לשכב עימה (ביאור:בראשית לט ז).
רות מדברת על 'שפחתו' ולא על 'נערתו'.

רות שאלה את בועז "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי" (ביאור:רות ב י) כדי לוודא שהוא ממשפחת אלימלך ומתאים להיות גואל. בועז לא אמר לה שהוא גואל, והיא הסתכלה על הזר הזה, שאינו מענין אותה, שמעיז לתת לה פקודות לבוא לשדה שלו וללקט.

"וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ" - המשפט הזה אינו ברור, וקיימות מספר אפשרויות לכוונתה של רות, וייתכן שהצרוף של כולן הוא המסר שהיא העבירה לבועז:

1. מלבי"ם מסביר: "וזה אצלי לכבוד גדול כי אנכי בעיני לא אהיה כאחת שפחתך, ואני בעיני פחותה וירודה מהן, ואתה העליתני למעלה הזאת להיות כאחת שפחתיך." קיימת בעיה בהסבר הזה, כי היה צריך להיות כתוב: 'ואנכי לא כאחת שפחותיך' או 'ואנכי לא הייתי כאחת שפחותיך'. "אַהֲיֶה" - הָיָה, גוף ראשון עתיד (מילוג), אינה מתאימה.
2. ייתכן שהיא מזהירה אותו: 'אני לא אהיה שפחתך כמו שאר הנערות שלך, אני רק אהיה אשתך. אתה לא יכול לצוות עלי, אתה לא יכול לבוא לשכב איתי בניגוד לרצוני, אתה לא יכול לכפות עלי עבודה קשה לאורך זמן. אתה לא תענה אותי. אתה תכבד אותי כשווה לך.'

רות למעשה נוזפת בבועז, ומתמרמרת על תנאי העבודה שהוא כפה עליה כדי לתת לה את גמולה ונשואין.
ייתכן שרות חשבה שהוא תקיף מדי בשבילה כי הוא יותר מדי "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל" (ביאור:רות ב א), שמצווה ומאיים על כולם.
רות אמרה את המילה האחרונה בשיחה. בועז לא שינה את החלטתו, וגם לא אישר שהוא מסכים שהיא לא תהיה שפחה שלו.

בפגישה הראשונה בין בועז ורות, רות מתריסה נגדו: "וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ", אולם בפגישה אחרי גמר הקציר, אחרי שרות עבדה קשה בליקוט כל תקופת הקציר, היא נכנעת ומבקשת מבועז: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה" (ביאור:רות ג ט). השינוי במילה מעיד שהיא כעסה וסרבה להשמע לפקודותיו.

נשאלת השאלה מה ההבדל בין שפחה לאמה?

במאמרו בין שפחה לאמה, הרב אמיתי שחור, שמעתין עמ' 162, טוען שמבחינת החוק אין הבדל, אלא שבדרך כלל פונים בצורה שלילית לשפחה, ובצורה יותר חיובית לאמה. אין ספק שרות לא היתה לא שפחה ולא אמה של בועז, אלא שהיא רוצה להראות לבועז את נכונותה לשרת ולאהוב אותו כאמה. כך נכתב: "וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד לא), ומשה היה משרתו של אלוהים אבל לא עבדו.

"כְּאַחַת" - רות לא אמרה שהיא לא תהיה שפחה לבועז, היא אמרה שהיא לא תהיה אחת-מיני-רבות שבשפחותיו. היא מתכוונת שהיא רוצה להיות הראשית והיחידה. יש כאן טינה שהוא ציווה עליה "וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי" (ביאור:רות ב ח).

בועז שמע את הכעס בדברי רות, ולכן הוא מרכך את יחסו, ומזמין אותה לאכול איתו, מגיש לה מצלחתו, בוחר קלי עבורה ומעניק לה בשפע יותר ממה שהיא יכולה לאכול (ביאור:רות ב יד). הוא העניק לה כבוד מעל ומעבר לכל השפחות שלו - לשבת בשולחנו. כל אנשיו ראו זאת והבינו. היא לא תהיה כאחת משפחותיו. זה היחס שבעל מסור מעניק לאשתו האהובה. בועז הבין את דבריה ותיקן את יחסו, למרות שהוא לא הודיע לה שהוא הקל בעבודתה והורה לאנשיו לשלוף שיבולים מהאלומות הקשורות, עבורה, כאשר הוא ציווה על הנערים: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט, וְלֹא תַכְלִימוּהָ. וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים, וַעֲזַבְתֶּם, וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ" (ביאור:רות ב טו-טז). רות לא קיבלה את ידו המושטת, וכשגמרה לאכול, קמה לעבודתה (כשפחה) ולא הודתה לו. ייתכן שהוא חשב שהיא דחתה אותו באופן מוחלט וסופי. אולי הוא גם נעלב ונפגע, ולכן: הוא לא ברך אותה כשעזב את השדה ב-"יְהוָה עִמָּכֶם" (ביאור:רות ב ד) כפי שהוא ברך בבואו, הוא לא שב לשדה לפגוש אותה שנית, ולא הזמין אותה למשתה סוף-הקציר.

כאשר רות שבה לביתה היא סיפרה את הכל לנעמי. גם נעמי הבינה שרות כועסת, ולכן היא מיד מרגיעה אותה: "בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים" (ביאור:רות ב כ), וממשיכה: "טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו" (ביאור:רות ב כב). כלומר, הוא הגואל, ואין ברירה אלא להדבק לנערותיו, כפי שהוא קבע כדי שחסד אלוהים יבוא לנו, החיים.

בועז הגיע לשדה מלא שמחה וציפיות לפגוש את רות. הוא ברך אותה וציווה עליה כהרגלו, כשליט העיר, לדבוק בנערותיו ולעבוד כל תקופת הקציר. הוא היה בטוח שהיא יודעת שהוא הגואל. להפתעתו היא נעלבה וכעסה שזר מצווה עליה להמנע מלמצוא את הגואל. הוא ניסה לפייס אותה, אולם היא לא וויתרה. בועז נבהל שהיא לא אוהבת אותו ולא רוצה בו.
נעמי ניסתה להרגיע אותה, ורות המשיכה לעבוד, אבל בועז לא שב. וכך סיפור האהבה הופך לאהבה מתוסכלת, כאשר היא לא מבינה למה הוא מענה אותה, והוא לא מבין למה היא כועסת עליו. בסוף היא באה לשכב לידו (מזכיר את בת לוט אימו של מואב), הוא מבין שהיא אוהבת אותו מאוד, והוא תמיד אהב אותה. הם מחליפים התחיבויות לאהוב אחד את השני, וכך הם מתחתנים.

בגלל העבודה הקשה שהיא עבדה, כדי להראות לו את מסירותה ונאמנותה לנעמי ולו, היא קראה לבנה "עוֹבֵד" (ביאור:רות ד יז).