קטגוריה:משלי יז יג

שלמה מתייחס כאן לבעיה שהעסיקה מאד את דוד אביו - כפיות טובה. דוד עשה טובות להרבה אנשים, אך הם השיבו לו רעה תחת טובה:

• (שמואל א כה כא): "וְדָוִד אָמַר 'אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה, וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה'"
• (תהלים לה יב): "יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, שְׁכוֹל לְנַפְשִׁי"
• (תהלים לח כא): "וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת רדופי[רָדְפִי] טוֹב"
• (תהלים קט ה): "וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי"

גירסת הקרי של הפסוק - תמוש - מתארת עונש חברתי: "כי לא ימצא מי משתדל להצילו מהרעה, הואיל ואינו משלם כמו הגמול" (מצודות), או עונש אלהי: "ה' משלם מדה כנגד מדה, והגם כי האדם המריע יכול לשוב מדרכו, המשלם רעה תחת טובה יתן לו ה' כמדתו, שגם אם ישוב ויעשה טוב ישלם לו ה' רעה תחת טובה, והרעה לא תמוש מביתו גם בעת ייטיב מעשיו" (מלבי"ם).

גרסת הכתיב - תמיש - יכולה להיות הנחיה למנהיג: אם אתה רואה אדם המשלם רעה תחת טובה - אל תסיר רעה מביתו, כלומר הענש אותו בחומרה.

בפרשת נבל, רצה דוד בהתחלה לנהוג לפי גירסת הכתיב, ולהביא רעה על ביתו של נבל, (שמואל א כה כב): "כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר"; אך אביגיל שיכנעה אותו לנהוג לפי גירסת הקרי, ואכן, ה' העניש את נבל בלי התערבותו של דוד. המחלוקת בין שתי הגישות נרמזת בשתי הגירסאות של פסוקנו.

הביטוי רעה תחת טובה נזכר בקשר לשני אנשים נוספים:

• יוסף, (בראשית מד ד): "הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ, וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה"; אמנם במקרה זה מדובר בהאשמת שווא, שהרי יוסף שם את הגביע באמתחת בנימין כדי להפליל את אחיו; אך עדיין ניתן ללמוד מכאן, שהמידה של הכרת הטוב היתה חשובה מאד ליוסף. יוסף עצמו השיב לאחיו טובה תחת רעה, כאשר פירנס אותם במצרים ולא הזכיר להם שמכרו אותו.
• ירמיהו, (ירמיהו יח כ): "הַיְשֻׁלַּם תַּחַת טוֹבָה רָעָה? כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי! זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה, לְהָשִׁיב אֶת חֲמָתְךָ מֵהֶם"

דוד ויוסף הם שני המייצגים העיקריים של מנהיגים מדיניים בעם ישראל; גם המשיחים נקראו "משיח בן יוסף" ו"משיח בן דוד". ירמיהו מייצג את ההנהגה הרוחנית - הכהונה והנבואה. התלונות שלהם אופייניות למנהיגים בעם ישראל, המוסרים את נפשם כדי להיטיב לעם ישראל, ומקבלים בתמורה רק תלונות וקיטורים, רעה תחת טובה (ע"פ גליה); אולם הם משיבים טובה תחת רעה, ולכן זוכים למנהיגות, "כמו שמצינו ביוסף, שהשיב טובה תחת רעה לאחיו, וזה גרם לו שמלך שמונים שנה בכל ההצלחות שבעולם, והמידה טובה, שהיא השכינה, לא זזה ממנו בעולם הזה, והביאתו להיות נחתם במדרגת הצדיק יסוד עולם בעולם הבא" (רמ"ד ואלי).

חכמי התלמוד הסיקו מהפסוק מסקנה הלכתית בדיני משפחה: "יתיב רבין בר חנינא קמיה דרב חסדא, ויתיב וקאמר משמיה דרבי אלעזר: 'מוחלת כתובתה לבעלה - אין לה" "מזונות (באלמנותה, דתנאי כתובה ככתובה)" "'! אמר ליה: אי לאו דקאמרת לי משמיה דגברא רבא, הוה אמינא לך משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו" (בבלי כתובות נג א): "הלא היא גמלה חסד עם בעלה, בזה שמחלה לו את כתובתה, והיא תקבל רעה תחת טובה זו, ולא תיהנה מנכסיו למזונותיה בימי ארמלותה?!" (ר' יעקב שכטר, דברי יעקב).

הכרת טובה בין אדם לחברו מלמדת גם להכיר טובה כלפי ה': "כי חסד ה' מלאה הארץ, ומי שנתן לו ה' הון רב, וחסדו רב איתו, צריך לעבוד ה' יותר בכל מאודו; אבל העושה עבירות בממונו שהנחילו ה', הוא משיב רעה תחת טובה, ולכן לא תמוש וגו'." (הגר"א; וראו גם רלב"ג).