קטגוריה:בראשית מז כט
נוסח המקרא
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.
וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃
וַ/יִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לָ/מוּת֒ וַ/יִּקְרָ֣א׀ לִ/בְנ֣/וֹ לְ/יוֹסֵ֗ף וַ/יֹּ֤אמֶר ל/וֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּ/עֵינֶ֔י/ךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְ/ךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑/י וְ/עָשִׂ֤יתָ עִמָּדִ/י֙ חֶ֣סֶד וֶ/אֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖/נִי בְּ/מִצְרָֽיִם׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְׂרָאֵל לִמְמָת וּקְרָא לִבְרֵיהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵיהּ אִם כְּעַן אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָךְ שַׁו כְּעַן יְדָךְ תְּחוֹת יִרְכִּי וְתַעֲבֵיד עִמִּי טֵיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְעַן תִּקְבְּרִנַּנִי בְּמִצְרָיִם׃ |
ירושלמי (יונתן): | וּקְרִיבוּ יוֹמֵי יִשְרָאֵל לִמְמַת וּקְרָא לִבְרֵיהּ לְיוֹסֵף וַאֲמַר לֵיהּ אִין כְּדוֹן אַשְׁכָּחִית רַחֲמִין קֳדָמָךְ שַׁוִי כְּדוֹן אִידָךְ בִּגְזֵירַת מְהוּלְתִּי וְתַעֲבֵיד כְּדוּן עִמִי טִיבוּ וּקְשׁוֹט לָא כְדוֹן תִּקְבְּרִינַנִי בְּמִצְרָיִם: |
רש"י
"ויקרא לבנו ליוסף" - (ב"ר) למי שהיה יכולת בידו לעשות
"שים נא ידך" - והשבע
"חסד ואמת" - חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול
"אל נא תקברני במצרים" - סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי) ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות ושלא יעשוני מצרים ע"א (ב"ר)
[כז] למי שהיכולת בידו כו'. דאם לא כן הרי יוסף לא היה אצלו, ואילו ראובן ושמעון ויהודה היו אצלו, והיה לו לקרוא אל אשר אצלו:
[כח] והשבע וכו'. קשיא לי למה השביע במילה ולא בנקיטת חפץ, שהרי אצל אברהם פירש הטעם (רש"י לעיל כד, ב) משום שהיתה המצוה חביבה עליו ובאה לו על ידי צער, וזה לא יתכן ביעקב, אלא אם נאמר בשביל שעשה זה אברהם עשה זה יעקב גם כן, ועוד כי יוסף השביע את אחיו (להלן נ, כה) ולא השביע אותם במילה, שלא נמצא כן שהשביעם במילה, ויש לומר שודאי עיקר השבועה דרך להשביע תחת הירך - כך היה נוהג באומות, שכן כתב גם כן הרב אברהם בן עזרא בפרשת חיי שרה (לעיל כד, ב), והטעם הוא שהנשבע הוא אמר הנני ברשותך לעשות כרצונך, וחשב יעקב כי אם לא השביע כדרך הנהוג באומות יאמר פרעה כאשר יאמר לו יוסף "אבי השביעני וגו'" (להלן נ, ה) - שלא השביע אותך כדיניהם ואינה שבועה, וכל עיקר שבועת יעקב ליוסף לא היה רק כדי שלא ימחה פרעה אותו מלעלות ולקבור את אביו, שאם יאמר לו פרעה 'עבור על השבועה' יאמר לו יוסף אם כן גם אני אעבור על השבועה שנשבעתי שלא אגלה לשון הקדש, כמו שפירש בפרשה זאת, ולכן הוצרך להשביעו כדרך האומות. ומה שהוצרך למעלה (רש"י לעיל כד, ב) ליתן טעם לשבועת אברהם שהשביעו בשבועת המילה משום מצות המילה, ולא נתן הטעם משום שהיה כן המנהג להשביע תחת הירך, שאם כן היה קשה מה לו לאברהם למנהג האומות:
[כט] חסד שעושין עם המתים וכו'. ב"ר (צו, ה). והקשה הרא"ם שהרי כתיב באליעזר עבד אברהם (ר' לעיל כד, מט) "אם ישכם עושים חסד ואמת עם אדוני אברהם", וכן ברחב הזונה כתיב "אם תעשו עמי חסד ואמת", והאריך לתרץ קושיא זאת, וכל דבריו בלתי נכונים, אך דברי רז"ל נכונים הם בלא פקפוק, כי בודאי שייך לומר "חסד ואמת" בכל דבר, כי הוא 'חסד' מצד וגם הוא 'אמת' שכך ראוי לעשות, ודבר שראוי לעשות הוא נקרא "אמת". אך כאן הוקשה להם לרז"ל שכתב "חסד ואמת", מפני שכל הנעשה למתים אינו רק בשביל גמילות חסדים, שקבורת המת אינו אלא בשביל גמילות חסדים, אף על גב שכאן היה אביו, ומצווה עליו לקברו - הקבורה בשביל שחייב לגמול חסד עמו, אבל "אמת" ליכא, שהרי עיקר המצוה אינו אלא בשביל גמילות חסדים, והכי איתא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל:) כי קבורה היא גמילות חסדים, ואין שייך לומר שכך ראוי לעשות, דזה שייך בחיים שראוי לעשות זה לזה, אבל למתים אין שייך זה, רק הכל גמילות חסדים נקרא, לכך הוצרכו רז"ל לומר "חסד ואמת", רוצה לומר שהחסד הוא אמת, כלומר שהוא חסד גמור שאינו מצפה לתשלום גמול, והוא חסד של אמת. ולפיכך בכל מקום פירוש "אמת" על המעשה שהוא ראוי ואמת לעשות, וכאן פירוש "ואמת" על החסד שהוא אמת. ומכלמקום קשה לפי דרך רז"ל - שהיה לו לכתוב 'חסד אמת' בלא וי"ו, מאי "חסד ואמת", ואין זה קשיא, מפני שגם כן יש כאן שני דברים "חסד ואמת", שהרי מה שהוא גומל חסד עם המת - הוא חסד למת, וגם הוא עושה אמת, שהחסד ההוא אמת. כי העושה חסד שלא למת אינו עושה חסד אמת, שהרי הוא נראה חסד ואינו חסד גמור, ופעל זה שהוא פועל חסד למת - הוא פעל אמת, לפי שנראה שהוא גומל חסד, והוא באמת כך, שהרי אינו מצפה לתשלום גמול. אבל שאר גמילות חסד שנראה שהוא גומל חסד אינו כך לפי האמת. ולפיכך הגומל חסד למת הוא עושה חסד, ומעשיו הנראים שהוא גומל חסד - הוא אמת כך, והנה יש "חסד ואמת":
[ל] סופה להיות עפרה כנים. כך דרשו רז"ל בב"ר (צו, ה). יש מפרשים דכל הני טעמים צריכים יחד; דב'עפרה כינים' לא סגי, דזה לא שייך רק כאשר היה נקבר בעפר שלהם, אבל אם היה נותן אותו בארון והיה ניתן בנילוס או בכיפה - לא שייך הך טעמא, דהא לא נקבר בעפרם. ובטעמא ד'יעשוני עבודה זרה' לא סגי, דזה הטעם לא שייך אלא כשהוא בעין ולא היה נקבר, שיהיו סבורים שלכך לא נקבר כדי שיעבדו אותו, אבל אם היה נקבר בארץ לא היו עושים אותו עבודה זרה. ועוד דלא שייך עבודה זרה אם נקבר בקרקע עולם, שקרקע עולם אינה נאסרת (סנהדרין דף מז:), ולא נעשה המת עבודה זרה כיון שאינו נאסר, וכשנקבר בקרקע עולם שב להיות המת כקרקע עולם, ואין עליו שם עבודה זרה כמו שאין שם עבודה זרה על חמה ולבנה וכוכבים, לכך בעי לטעמא ד'יהיה עפרה כנים' אם יהיה נקבר בארץ בעפר. ובהך תרתי לא סגי ד'יהיה עפרה כנים' ו'יעשוני עבודה זרה', דאם כן למה היה מטריח אותם לקוברו בארץ, יקבר בחוצה לארץ מיד - רק שלא יהיה בארץ מצרים, אלא משום שאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בגלגול מחילות. ובהך טעמא לבד גם כן לא סגי, דאם כן הוי ליה לצוות לבניו לישא עצמותיו עמם כשיצאו, ולכך צריך לטעמא דיהיה עפרה כינים ויעשו אותו עבודה זרה. ובטעמא דאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בגילגול מחילות - ויהיה עפרה כינים לא סגי, דאם כן לא יקברו אותו בעפרה ויתנו אותו בארון ויהיה עומד בכיפה ואחר כך יעלו אותו עמהם. וכן בטעם שאין מתי חוצה לארץ חיים וטעם דיעשוני עבודה זרה לא סגי, דאם כן יקברו אותו בעפרה ואחר כך יעלו אותו עמהם, ולא שייך בזה עבודה זרה שאין משתחוין לו אלא אם כן לא היה נקבר, שאז יהיו סבורים המצרים שלכך לא נקבר כדי שיעבדו אותו. ועוד דקרקע עולם אינה נאסרת, ולפיכך צריך לכל הני טעמים. אבל הא ליכא להקשות דהשתא עם כל הטעמים קשה גם כן ויקברו אותו בחוץ לארץ, ואחר כך כשיצאו ממצרים יעלו אותו עמהם, דכיון דהיה מטריח אותם לשאת אותו ממצרים וגם כן כשיצאו יהיו צריכין להעלותו - טוב יותר בפעם אחת ולא בשתי פעמים, ולפיכך הוצרך לג' טעמים. וכל פלפול זה אין צריך, דכל שלשה טעמים נכתבו בקרא; "אל תקברני במצרים" רוצה לומר אל תקברני בעפרם, מפני שסופה להיות עפרה כנים. "ונשאתני ממצרים" (פסוק ל) שלא אהיה עמהם מפני שיעשוני עבודה זרה, לכך תשאני משם. "וקברתני בקבורתם" (שם) במערה, מפני שכל המתים עתידים לעמוד מתוך המערה, שכן דרשו רז"ל במדרש. ורש"י סדר שני הטעמים יחד 'סופה להיות עפרה כנים' ומשום גלגול מחילות, דשניהם שוים משום צער המת, אבל בכתוב לא שייך לומר "וקברתני בקבורתם" ואחר כך "ונשאתני ממצרים". ו'שלא יעשוני עבודה זרה' אמרו במדרש ב"ר (צו, ה) כשם שנפרעים מן העובד כך נפרעין מן הנעבד:
[לא] וי"ו זו מחובר למעלה. קודם "אל תקברני במצרים" (פסוק כט) מיד אחר והשבעה לי, שהרי אי אפשר לומר "אל תקברני במצרים" אלא אם כן כבר מת, ומה זה "ושכבתי עם אבותי". 'ואין לומר השכבני עם אבותי' והשתא תהיה "ושכבתי" במקומו, ואין צריך לומר שהוא מחובר למעלה כו':בד"ה סופו כו' מהכא משמע כו' נ"ב ואני אומר שכל הג' טעמים מוכיחין מן המקרא אל תקברני במצרים משום כינים ונשאתני ממצרים משום ע"ז וקברתני בקברתם משום גילגול מחילות וכן הסדר בב"ר ומה ששינה רש"י ודרש טעם של גילגול קודם טעם עשיית ע"ז שהוא קודם לו משום שרש"י מפרש ענייני הקבורה אל תקברני ממצרים משום כינים וא"כ למה דוקא בקבורת אבותי ולא בשאר מקומות ע"כ הוכרח לפרש מיד משום גילגול ואח"כ מפרש היתור ונשאתני ממצרים ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף – לְמִי שֶׁהָיָה יְכוֹלֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת (צו,ה).
שִׂים נָא יָדְךָ – וְהִשָּׁבַע.
חֶסֶד וֶאֱמֶת – חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂין עִם הַמֵּתִים הוּא חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, שֶׁאֵינוֹ מְצַפֶּה לְתַשְׁלוּם גְּמוּל (צו,ה).
אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם – סוֹפָהּ לִהְיוֹת עֲפָרָהּ כִּנִּים וּמְרַחֲשִׁין תַּחַת גּוּפִי, וְשֶׁאֵין מֵתֵי חוּצָה לָאָרֶץ חַיִּים אֶלָּא בְצַעַר גִּלְגּוּל מְחִילוֹת, וְשֶׁלֹּא יַעֲשׂוּנִי מִצְרַיִם עֲבוֹדָה זָרָה (צו,ה).
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד הפשט מה שהזכיר ישראל ולא אמר ימי יעקב למות כמו שאמר בתחלה ויחי יעקב ויהי ימי יעקב. מעת שקראו הקב"ה בשם ישראל ואמר לו (בראשית לב) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הפרשיות נוהגות כמנהג הזה לקרותו פעם ישראל פעם יעקב. כי מה שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, אין זה מניעה אלא שיהיה שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו. גם זו הפרשה נוהגת המנהג הזה, ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף ויתחזק ישראל. ואמר עוד ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי, וירא ישראל את בני יוסף. וכתיב עוד בסוף הפרשה ויכל יעקב לצוות את בניו ויחנטו הרופאים את ישראל.
וע"ד השכל מה שהזכירו הכתובים בפרשה זו פעם יעקב פעם ישראל הכל בהשגחה ובכונה ידועה. כי שם יעקב נאמר על מדות הגוף בעניני הגוף בעוה"ז, כי מה שנקרא יעקב על שם (בראשית כה) וידו אחזת בעקב עשו, ושם ישראל נאמר על מדות הנפש הוא שכתוב (בראשית לב) כי שרית עם אלהים.
וידוע כי עיקר הכונה במדות הנפש ולא במדות הגוף. מ"מ א"א לו לאדם לעקור לגמרי מדות הגוף ושלא ישתמש בהם כי לא יוכל לחיות זולתם, אבל הכונה להיות הנפש עיקר ומדות הגוף טפל. וזהו שאמרו ז"ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. וכל מי שעושה מדות הגוף עיקר ומדות הנפש טפל שהיא עבודת ה' יתברך הנה הוא ממית את נפשו. ומזה אמר דוד (תהלים כב) אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. קרא דשני ארץ הנמשכים אחר התאות כי הם המחזיקים במדת הגוף ועושים אותם עיקר ועושים עבודת הש"י טפל. ומזה הזכיר תחלה אכלו ואחר כך וישתחוו, לפניו יכרעו כל יורדי עפר אין כריעה זו לשון השתחויה אלא לשון השפלה מלשון (תהלים כ ט) כרעו ונפלו, כלומר יענשו וירדו לעפר לפי שאין אחד מהם משתדל להחיות את נפשו. וכן דרך הכתובים להזכיר יעקב אצל הענינים החומרים, הדברים המורכבים הגופניים, וישראל אצל הדברים הפשוטים הדקים הזכים והרוחניים. וזהו לשון הנביא שאמר (ישעיה מג) בוראך יעקב ויוצרך ישראל. הזכיר אצל יעקב בריאה ואצל ישראל יצירה. וכן הכתובים מיחסים הבריאה לחשך והיצירה לאור, הוא שכתוב (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חשך. וכן מיחסים האנשים לישראל והנשים ליעקב, הוא שכתוב (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזהו מאמר הנביא (ישעיה מג) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. יאמר כשאתה יעקב ונמשך אחר החומר ועסקי הגוף לא אותי קראת, אבל כי יגעת בי והשתדלת בעסקי הנפש אתה נקרא ישראל. ועל כן התחילה הפרשה ויחי יעקב ואמר ויהי ימי יעקב כי אצל חיי הגוף בעולם הזה הוצרך שם יעקב בהכרח, והזכיר שם ישראל אצל המיתה כי מיתת הגוף בעוה"ז הוא חיי הנפש לעוה"ב. וכן ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וכן וישתחו ישראל ויתחזק ישראל כשיזכיר המטה שמת בה יזכירנו בשם ישראל. וכן בסוף הפרשה התחיל לענינו הראשון והזכיר יעקב הוא שאמר ויכל יעקב לצוות את בניו, ואחר שהזכיר ויאסוף רגליו אל המטה הזכירו בשם ישראל ויחנטו הרופאים את ישראל. ומה שכתוב ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף, כי תולדות יעקב יוסף וכשנולד יוסף יעקב היה שמו ולא נקרא עדיין בשם ישראל. וכן ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי וגו' כי בתחלת המראה הזאת שהיה בלוז יעקב היה שמו כי כן כתוב (בראשית לה) ויבא יעקב לוזה. ומשם ואילך מזכיר ישראל בכל פעם. ומה שהזכיר ויקרא יעקב אל בניו ולא אמר ויקרא ישראל אל בניו מפני שנסתלקה ממנו שכינה. כי השררה העצומה במעלת הנפש היא ראית פני השכינה.
וע"ד המדרש ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (דה"א כט) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה. ולואי כצל כותל או כצל אילן אלא כצל עוף הפורח באויר שנאמר (תהלים קמד) ימיו כצל עובר שהעוף עובר וצלו עובר עמו לכך נאמר ימיו כצל עובר. הוי אומר כצל ימינו עלי ארץ. ואין מקוה אין מי יקוה שלא ימות הכל יודעין ואומרים בפיהם שמתים, אברהם אמר (בראשית טו) ואנכי הולך ערירי. יצחק אמר (שם כז) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ואף יעקב אמר ושכבתי עם אבתי אימתי בשעה שנטה למות. ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (קהלת ח) אין אדם שליט ברוח ואין שלטון ביום המות, כשנטה יעקב למות התחיל משפיל עצמו לפני יוסף אמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך. וכן אתה מוצא בדוד (מלכים א) ויקרבו ימי דוד למות. עד עכשיו קראו מלך שנאמר (מלכים א א) והמלך דוד זקן בא בימים. כשנטה למות לא אמר ויקרבו ימי המלך דוד למות אלא ויקרבו ימי דוד למות לקיים מה שנאמר (קהלת ח) ואין שלטון ביום המות.
ויקרא לבנו ליוסף. לא קרא לראובן שהיה בכור ולא ליהודה שהיה מלך אלא ליוסף למה לפי שהיה ספק בידו לעשות. אל נא תקברני במצרים. בקש ממנו שני דברים שלא יקברנו במצרים ושיקברנו בארץ ישראל. שלא יקברנו במצרים שלא יעשוהו מצרים ע"ז שהרי כשם שנפרעין מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדים שנאמר (שמות יב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ושיקברנו בארץ ישראל לפי שהאבות תאבים ומחבבים קברות ארץ ישראל לפי שהיא ארץ קדושה מכפרת העונות כענין שכתוב (ישעיה לג) העם היושב בה נשוא עון. וכתיב (דברים לב) וכפר אדמתו עמו. ושם שער השמים להכנס התפלות והקרבנות, והנשמות הזוכות נכנסות דרך שם ושבות לשרשם, על כן הצדיקים מתאוים למות בארץ ישראל כדי שתמצא הנפש החכמה פתח פתוח ולא תצטרך לטרוח ולהתגלגל, ועוד שמתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח אבל מתי חוצה לארץ אינם חיים אלא ע"י צער גלגול מחילות.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ועשית עמדי חסד ואמת וגו'. יש כאן בקשה על צד האמת ועל צד החסד, על צד האמת היינו דבר שאינו מצפה לתשלום גמול, ועל צד החסד היינו דבר המצפה לתשלום גמול, כי בקשה שבקש ממנו לקוברו זה דבר המצפה לתשלום גמול כדמסיק (במועד קטן כח:) דקבר יקברוניה כו', אבל מה שבקש ממנו לקברו בארץ כנען, זה חסד שאינו מצפה לתשלום גמול. ד"א מה שבקש שלא יקברנו במצרים שלא יעשוהו ע"ג זהו מצד האמת חייבו לעשות כן להרים מכשול מן המצרים, אבל מה שבקש שיקבור אותו דווקא בארץ כנען זהו על צד החסד.
ומה שפירש"י ג' טעמים בדבר, נראה לפרש שכולן צריכין זה לזה, כי הטעם שלא יעשוהו ע"ג, ושלא ישלטו הכינים על קברו, הכל חד טעמא הוא, כי למה יעשוהו ע"ג ומה גבר מגוברין, אלא לפי שיראו שכל עפר הארץ כינים חוץ מקברו, ע"כ יטעו אחריו, ואם יהיו הכינים גם על קברו יצטער בהם, וטעם של כינים לבד אינו מספיק כי יקשה והלא הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך להצילו מן הכינים, שהרי ארז"ל (ב"ב יז.) ז' לא שלטו בהם רמה ויעקב אחד מהם, ואם רמה לא שלטה בו ק"ו הכינים, אלא שאמר שאם לא יהיו הכינים על קברו יעשוהו ע"ג, ובשני טעמים אלו לא סגי דא"כ למה צוה שיקברנו דווקא בארץ כנען ולא בשאר ארצות אלא בעבור צער גלגול מחילות, ובטעם של גלגול מחילות לבד לא סגי דא"כ למה אמר אל תקברני במצרים, די לי במה שאמר וקברתני בקבורתם, אלא אמר מבקש אני ממך שתקברני בקברות אבותי, ואם תבוא לידך איזו סבה ומניעה שלא תוכל לקברני בארץ כנען, אז תקברני באיזו ארץ שיהיה חוץ מארץ מצרים, שאל תקברני שמה כלל, וכל כך למה אלא ודאי משום חשש ע"ג או כינים כאמור.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד יש לומר, כי הרגיש מהדברים אשר יארעו לאדם קודם מותו, על דרך אומרם ז"ל בספר הזוהר (ח"א ריז ב) כי שלשים יום קודם מותו מעבירין ממנו הצלם, ומעשה הובא שם, שראה רשב"י ר' יצחק שעבר צלמו ממנו.
והגם כי ידיעה זו מושללת מבני אדם, הצדיקים מרגישים ויודעים כל דבר רוחני.
עוד יתבאר הענין בדקדוק עוד אומרו ״ויקרבו ימי״, וכי בימים שייך לומר לשון קריבה:
אכן כוונת הכתוב הוא על פי מה שכתב איש אלהים קדוש ה"ה הר"י לוריא זצוק"ל, ומצאת כי תדרשנו בספר קהלת יעקב, וז"ל: ואמנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות ובכל גלגול וגלגול באים קצת מהם וכפי מספר הניצוצות של הצלם כך מספר ימי חייו והימים שעושה בהם המצות נתקן ניצוץ אחד של הצלם ההוא כנגד היום ההוא והיום שאין עושה בו מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם ההוא כנגד היום ההוא וכן על זה הדרך וכו' ע"כ. ומה מאד האירה הקדמה זו עיני משכיל בכמה פרטי החקירות. האחד האירה עינינו בסוד השינה כי היא לעלות ניצוץ שכנגד היום ההוא והוא סוד אומרם כי השינה א' מס' מהמיתה (ברכות דף נז:) ואין יציאת הניצוץ בהחלט מוכרת מהנשמה אלא שנפרד מהכל ועודנו נסרך ונסבך בנפש, וזה מחסד אל שכל ניצוץ שזכה ביומו הנה הוא רחוק מההפסד הגם שירשיע אדם אחריו וניצוץ אשר יעלה פגום הנה הוא יכול ליתקן על ידי תשובה ישוב הניצוץ ויתקן גם זה מחסדי המתחסד הוא אלהינו יתעלה שמו, גם האיר למול עינינו תשובת תרעומת גם בני אדם גם בני איש מה זאת עשה לנו אלקים מה נשתנו דורותינו מדורות הראשונים אשר שבעו חיים תשע מאות שנה ושלשים לאדם וכן בניו ובני בניו שמנה מאות ושבע מאות, ואנחנו המפליא בחיים לא יגיע למאה שנה, ועל פי ההקדמה הלז נחה דעת כל אדם, והמשל בזה למלך שחלק אבנים טובות הבאים מהמחצב לאומנים לתקנם בתכלית היופי וההכנה ולעשות להם משבצות זהב כדרך סגולות המלכים וגזר אומר כי האיש הזריז והמשתדל לעשות התיקון בכל ההשתדלות ובכל התיקון והיופי כאשר צוה המלך והיו לו האבנים הטובות לו לחלקו ונחלתו להשתעשע ולהתנאות בהם ונתן האבנים במספר הרבה מאוד לכל איש ואיש לא' נתן שלש מאות אלף ולא' שלש מאות וחמשים אלף הן חסר הן יתר וקבע להם הזמן אשר יספיק למלאכה יום אחד לכל אבן ואבן ובמלאת הימים ישלח המלך לקחת האבנים הטובות. ויהי כי שלמו ימי המלאכה פקד המלך אומניו העושים במלאכת האבנים והנה יחד אוספו והמציאו לפני המלך פקדונו ולא די שלא עשו בהם מלאכת התיקון והיופי אלא עוד להם קלקלו אותם ולכלכו אותם והחזירום כשהם מקולקלים וכעס המלך על הדבר והצית אש בכל העבדים ההמה ואת בניהם הקים תחתם ויראם את אשר פרץ באבותם פרץ עז"ה ויצום ויאזרם לבל עשות כמעשה אבות, וימלך לבלתי הרבות להם המלאכה והקיל מעליהם הדבר ויתן להם שלשים אלף עד ארבעים אלף וזה היה לבחירת ההטבה לעבדיו אולי יוכלו הכין גם לצד אמצעות היות פקודת המלך קרובה יתנו לב:
הן הנה הדברים הנאמרים במלך ישראל אלהי עולם ברוך הוא אשר חלק אבנים טובות הם הנשמות הנקראים אבנים יקרות, והוא סוד אומרו (מ"ט כ"ד) משם רועה אבן ישראל שבאמצעות הכלים וההכנה אשר הכין בידינו היא התורה ומצותיו יתברך להאיר אותם ולעשותם בתיקון אשר יאות עשות, על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"א פב) כי באמצעות התעצמות האדם בעשות טוב וריחוק הרע על פי התורה יעשה לנשמתו מעלה עליונה ויאיר אורה מאור תורה ויכין לה כסא והוא בחינת המשבצות אשר כתבנו במשל, גם יקנה לה כתר מלכות. ולראשונים התחיל ה' להרבות להם המלאכה ונתן להם נשמות גדולות שבכל אחת יש בה חלקים רבים, והגביל לכל חלק מלאכתו יום א'. והוא סוד (שמות ט"ז, ד') דבר יום ביומו כי הענף יקרא יום ונתן להם ימים רבים כנגד חלקים אשר בנפשותם, לאדם נתן יותר משלש מאות אלף חלקים שהם מספר ימיו תתק"ל וכשיעור זה הן חסר הן יתר לדורות ההמה, וכשקלקלו ופרץ ה' בהם פרץ ואת בניהם הקים תחתם נח ובניו משם והלאה הקיל ה' מתת רוב הטורח ההוא כדי שתהיה הפקידה קרובה ויתחלחלו האנשים מעת הפקידה, וכשראה כי לא יכלו לעמוד היה מחסר והולך להקל, והן היום בעונותינו ימי שנותינו בהם ע' שנה שהם בקירוב חמשה ועשרים אלף יום ורבים מבני עמינו לא עמדו בעבודה קלה כזו:
גם בזה הרוחנו מה שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה ויתמעטו הרגשותיו הגם שאמרו ז"ל (סוף קנים) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתישבת לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס. ולפי ההקדמה האיר ה' עין בדבר זה כי לצד שנסתלקו כל חלקי הנפש אין כח במועט הנשאר לעשות כשיעור הכל גם לא תעמיד הגוף ויכבד קצתו על קצתו לצד מיעוט המניק והזן שהיא הנפש וישוב כדעת קטן:
גם בהקדמה זו הרוחנו כוונת מאמר רז"ל (ב"ר פ' ס"ב) שאמרו מה בין מיתת זקנים למיתת נערים מיתת זקנים וכו' יפה לנר ויפה לפתילה וכו' עד כאן, המשילו מיתת הזקן לנר וכשם שהנר הולך ומתמעט גם הזקן כבר הלכו להם חלקי הנפש וחלק האחרון שנשאר בו ביציאתו יהיה נדמה לו כאדם הישן שלא ירגיש ביציאת החלק ממנו והבן:
גם בזה הרוחנו פירוש מה שאמר הכתוב (תהלים, קד) תוסף רוחם יגועון שאין כוונת הכתוב ידועה, גם לא אמר תוסף ברוחם, וכפי ההקדמה יאיר אור הכתוב כאור השמש שיתכוון לומר כי כשיגיע קץ האדם פקודת נפשו יתוספו בו כל חלקי הנפש שנדו והלכו מידי לילה ולילה, והוא אומרו תוסף רוחם פירוש הרוח עצמה שלהם, וכבר אמרנו שהגם שהולכת אינה נעקרת בהחלט אלא הרי היא כיציאת הנשמה בלילה בעת שינה שמאיר אורה בגוף למטה והיא למעלה וזה לך האות בהעיר אדם את הישן ירגיש חלק המתעורר וירגיש גם חלק אשר עלה והבן:
גם הרוחנו דעת כי אותם חלקי הנשמה נקראים ימים:
ובזה האיר משמעות הכתוב שבאנו עליו שאמר ויקרבו ימי ישראל למות פירוש חלקי הנשמה שעלו ממנו דבר יום ביומו הן עתה קרבו כמאמר הכתוב תוסף רוחם והוא אומרו למות, והרגיש יעקב אבינו בתוספת המרובה כי באו ימי השילום ויקרא לבנו ליוסף וגו':
ויקרא לבנו ליוסף וגו'. טעם שלא קרא אלא ליוסף, יש טעם פשוט בדבר לפי שיש בידו יכולת. אלא צריך לדעת טעם אומרו לבנו ולא הספיק לומר ליוסף ואין לנו יוסף אחר לטעות. גם הוסיף תיבת למ"ד ליוסף ולא הספיק לומר לבנו יוסף. נראה כי בא הכתוב לתת טעם לקריאה איך יקרא הדיוט למלך והלא מצינו שכבוד מלכות עדיף מכבוד רבו, שנסתפקו במסכת קידושין (דף לג:) בבעיא בנו והוא רבו ואמר שם הש"ס כשרצה לפשוט מימרת ר' יהושע בן לוי שאמר אני איני כדאי לעמוד בפני בני אלא משום כבוד בי נשיאה, וכבר הארכתי בסוגיא זו כיד ה' הטובה עלי בחיבור ב' (ראשון לציון) שחיברתי על יו"ד בסי' ר"מ ס"ז יעש"ד, ועל כל פנים מדברי התלמוד מוכח בפירוש כי גדול חיוב כבוד בי נשיאה על אביו ואפילו לא היה בנו עצמו נשיא אלא חתניה דבי נשיאה, ואם כן איך יעשה יעקב הדבר לשלוח לקרוא למלך לבא אצלו ולזה אמר הכתוב ב' טעמים בדבר, האחד היותו בנו, והב' היותו יוסף, ובא' מהנה לא יספיק לקרותו, אם לא היה בנו הגם שיהיה צדיק וחביב וחובב אותו אין כח ביעקב לעשות כדבר הזה משום כבוד מלך, ואם היה בנו ולא היה צדיק גם כן לא היה קורא אותו, אלא לצד היותו בנו והוא אומרו לבנו גם להיותו יוסף הידוע בצדקות הידוע בהפלגת אהבת האב לו והוא לאביו לטעם זה הוא ששלח לקרא לו שידע שימחול על כבודו, והגם שאמרו ז"ל (קידושין דף לב:) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דוקא מלך ישראל שנמשח ומלך על ישראל אבל מלך כזה במציאות זה יכול למחול על כבודו לעשות רצון אביו, גם במציאות שאין אביו יכול הלוך אליו:
אם נא מצאתי חן. אומרו נא תתפרש לשון בקשה ולשון עתה, לשון בקשה לשלול המציאות חן שאינה לצד מה שקדם אליו מהחיוב ממנו. ולשון עתה נתכוין לרמוז לו כי כבר ידע יעקב כי מצא חן בעיני יוסף וזה לך האות (מ"ז י"ב) ויכלכל יוסף את אביו וגו' ומעתה אם היה אומר אליו יעקב אם מצאתי חן זה יגיד כי לא הוכר אצלו דבר זה שמצא חן בעיניו, לזה אמר עתה פירוש מה שמבקש ממנו מציאות חן הוא על מה שעתה:
או ירצה לצד שהגיע הערב שמשו הרי זה כלה צורך החסד הרגיל עד עתה מיוסף אליו לזה אמר אליו אם עתה עדיין רוצה להתמיד בהנהגת מציאות חן שים וגו':
עוד בדרך רמז נתכוון לרמוז לו להיות שכל החסד שעשה עמו עד עתה היה דן בו ב' צדדין, האחד שעושה לצד שמצא יעקב חן בעיניו לא לתכלית סיבה וזה יהיה מצד האהבה הנכונה ומתיחסת למציאות חן, והב' כי עשה לצד החיוב שהוא מחויב לזון אביו כדרך כל הארץ וחרפה הוא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת ולראותם חסרי לחם ומזון, לזה אמר אליו כי הדבר שהוא בספק מה היתה כוונתו יתברר הספק במה ששואל ממנו עתה אם עתה יעשה לו חפצו ורצונו נודע הדבר למפרע כי מה שעשה עמו מהטובות הוא לצד שמצא חן בעיניו באהבה ורצון הלב כי דבר ששואל ממנו הפעם הזאת אינו דבר שיצטרך לעשותו זולת אם אהבתו נכונה ושלימה ויחפוץ להטיבו וזה הוא גילוי על העבר כי מצאתי חן בעיניך ואם לאו יתברר הדבר כי טעם החסד העובר הוא לצד הב' שכתבנו ובזה ידוייק אומרו מצאתי לשון עבר:
שים נא. תתפרש לשון זמן ולשון בקשה, לשון בקשה, מלבד מה שאמר לשון בקשה בסמוך על המעשה חזר לומר בקשה פעם ב' כי מלבד שיסכים על החסד ויאמר לו לעשות כן עוד מפייסו להשבע לו על החסד לקיימו, ותתפרש לשון עתה שנתכוון לשלול ממנו תשובת עוד היום שבו יעשה דבר זה כי לא היה זמן המות כמו שתמצא שאמר אחר זה ויהי אחרי הדברים האלה וגו' הא למדת שלא היה אז בפרק הנסיעה לזה אמר אליו שים עתה מבלי טענת עד עת בוא דבר מלך שלטון, גם חש יעקב למסירת מודעה על הדבר ויקדים שבועה לבטל שבועה זו וישבע לו שבועה שאין בה סמיכות דעת, ומה גם לדבריהם ז"ל שאמרו (תנחומא) שאמר לו יעקב אם לא ישבע לו הרי הוא מת מדאגה ורמוזה באומרו ושכבתי עם וגו' אם כן יוסף לצד הכרח הדברים ישבע אחר שיקדים שבועה לשבועתו, לזה אמר אליו שים נא פירוש עתה תכף ומיד ומנע ממנו הזמן שבו ימסר מודעה לבטל שבועה זו:
ועשית עמדי חסד ואמת. אמר ועשית בתוספת וא"ו, לצד שקדם בקשת מעשה השבועה אמר ועשית בתוספת וא"ו. ואומרו חסד ואמת, רז"ל אמרו (ב"ר פ' צ"ו) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי הלא מצינו לו ליעקב ששילם לו חסד זה שנאמר (מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ופירש"י אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגו', גם מאומרו נתתי לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טורחו ולא היה לו לומר ואמת:
ואולי כי נתכוון כי יוסף יעשה הדבר כדרך זה:
ועשית עמדי חסד ואמת. אמר ועשית בתוספת ו', לצד שקדם בקשת מעשה השבועה אמר ועשית בתופת ו'. ואומרו חסד ואמת, רז"ל אמרו (ב"ר פ' צ"ו) כי חסד העשוי עם המתים קרוי חסד של אמת. וקשה לי הלא מצינו לו ליעקב ששילם לו חסד זה שנאמר (מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ופירש"י אתה טורח בשביל קבורתי ואני נתתי וגומר, גם מאומרו נתתי לשון עבר יגיד כי הודיעו הדבר בשעת מעשה כשקבל עליו הטורח, והגם שלא נאמר כן, יעקב מיהא היה בדעתו להטיבו שכר טורחו ולא היה לו לומר ואמת:
ואולי כי נתכוון כי יוסף יעשה הדבר בדרך זה:
או אפשר כי בערך המעשה לא יוכר הפרעון שתנתן לו שכם אחד:
או לצד שבקש ממנו ב' דברים האחת שלא יקברנו במצרים וישתדל בהוצאתו מעיר גילולים, והב' שיעלה הוא ויקברהו בארץ כנען, ואמר חסד של אמת על בחינת העליה מארץ מצרים, והוא שאמר סמוך לאומרו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים והנה מהראוי לו להקדים השכיבה ואח"כ הקבורה וכאן הקדים להזכיר הקבורה קודם אומרו ושכבתי, אלא הרי זה מראה באצבע כי על פרט זה היא ההשבעה ודבר זה אין לו פרעון לא עתה ולא אחר זמן. ומה שנתן לו שכם אחד הוא על הטורח שיעלה עמו מארץ מצרים לארץ כנען ויקברהו שם:
עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך ועשית וגו' פירוש מה שכבר עשית עמדי יהיה של אמת פירוש חסד הגמול, כי מה שנותן לו שכם הוא למה שעתיד לעשות לטרוח בקבורתו לא לתגמול העובר, ובזה ידוייק גם כן תיבת ועשית בתוספת וא"ו גם לשון עבר, תוספת וא"ו שיוסיף להטיב עמו במה שיחשוב החסד שכבר עשה שהוא של אמת ולא יקבל הטבה ממנו בעדו ובזה תהיה ההטבה הבאה מושלמת מהמשביע והוא נשבע על דעת חבירו בשביל טובה שעשה לו שאין לו התרה (ר"ן נדרים סה) ונתחכם יעקב לבל יתיר יוסף השבועה אחר מותו, והגם שלא מצינו שהזכיר יעקב ההטבה של שכם אחד אז, הכתוב גילה במקום אחר שהזכירה לו כבר דכתיב נתתי לך ומן הסתם מקום זכרונה הוא כשאמר לו השבעה לי לחזק השבועה לבל יתיר נתן לו שכם אחד, וזולת זה במה יסמוך דעתו של יעקב בשבועה זו כיון שיכול להתיר אחר כך וכמו שהארכנו בפרט זה בפרשת תולדות (כ"ו כ"ו) בשבועת יצחק לאבימלך. ומה שאמרו ז"ל (סוטה דף לו:) שאמר יוסף לפרעה אם אני מתיר שבועת אבי אתיר גם כן שבועתך אין סתירה מזה, או לצד שלדבריו של פרעה השיבו, או גם שבועתו לפרעה היתה בשביל טובה שעשה לו שאין טובה כמותה גדולה וכבוד ועושר:
אל נא תקברני וגו'. פירוש אל נא לשון זמן שאפילו לפי שעה לא יקברוהו על סמך שישתדל אחר כך להעלותו אלא תיכף ומיד יעלהו, והוא אומרו בסמוך ושכבתי וגו' ונשאתני וגו'. וטעם הקדמת אל נא תקברני במצרים לאומרו ושכבתי פירשתי בפסוק ועשית עמדי וגו' לא' מהדרכים שישבתי הכתוב. ולשאר הדרכים יתבאר לפי מה שקדם לנו (זהר וישב קפ"ב) כי יעקב ויוסף היו בחינת נפש אחת והוא סוד וא"ו מליאה שיש לה ב' ווי"ן ולא יתפרדו, ואשר על כן חש יעקב שאחר שיאסף לא יתרצה יוסף להפרד ממנו גם במותו, ומה גם לדבריהם ז"ל (תענית דף ה:) שאמרו יעקב אבינו לא מת והוא בחיים, לזה שלל דבר זה מדעתו והודיעו כי כשישכב פירוש כשיפטר הנה הוא נפרד בהכרח ממנו ויסמך עם אבותיו ולזה ונשאתני וגו' וקברתני וגו':בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
נא ידך. בגימטריא מילה:
חסד ואמת. פרש"י חסד שעושין עם המתים זהו אמת:
אמת. נוטריקון ארון מטה תכריכין:רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מז כט.
וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת
נראה שיעקב באמת היה חולה וחשב שהוא הולך למות, ובאמת היה חלש מאוד, ככתוב: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה" (ביאור:בראשית מז לא), אבל אין זה מחייב שבאמת לאחר הפגישה הזו יעקב נפטר. יעקב עוד נתן ברכה לכל הבנים בעוצמה רבה לפני פטירתו, כך שיכול להיות שהוא הבריא, אבל נשאר זקן וחלש.
יעקב לא הזמין את בניו של יוסף, כדי לברך אותם, או לודא שגם הם ישמעו את שבועת אביהם. סביר שיעקב היה רחוק מלמות בשלב הזה. כך גם היה עם יצחק שחשב שהוא הולך למות לפני שיעקב יצא לחרן, ואחר כך יצחק חי עד גיל מאה ושמונים שנה.
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר
כאשר אדם מזדקן הוא חייב להכיר בעובדה שתמיד ימיו ספורים, ואדם לא יודע את יום מותו, ככתוב "כִּי לֹא תֵדַע, מַה יֵּלֶד יוֹם" (ביאור:משלי כז א), ולכן הוא חייב לדאוג כאילו שמחר הוא ימות, ולארגן את כל הבקשות והירושות כראוי. אחר כך הוא יהיה חופשי למות כרצון אלוהים.
הכתוב מדגיש במיוחד: "לִבְנוֹ לְיוֹסֵף" - פעמים מופיעה האות 'ל'.
- במשפט הזה יעקב מדגיש שהוא מכיר שיוסף הוא בנו, וזה בניגוד למה שיעקב עשה ליוסף שנים רבות לפני כן, כאשר בני יוסף היו ילדים, כשביטל את שבט יוסף ואימץ את בני יוסף, אפרים ומנשה, כבניו (ביאור:בראשית מח ה).
- אם היה כתוב שיוסף קרא "לִבְנוֹ" בלבד, ללא שם הבן, ניתן היה לחשוב שהוא קרא לראובן בכורו או ליהודה שהיה התקיף בבנים. כך גם אלוהים אמר לאברהם: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק" (ביאור:בראשית כב ב), וזאת כדי שלא תהיה מבוכה האם אלוהים התכוון לישמעאל או ליצחק.
- יעקב מודיע כאן שהוא ממנה את יוסף להיות בנו בכורו, ראש המשפחה, ודורש ממנו לקיים את רצונו.
- יעקב הבין שבלי רשותו של יוסף, בניו לא יוכלו לקבור אותו במערת המכפלה, לכן הוא חייב לדרוש שיוסף ישבע לו.
למה יעקב הזמין את יוסף לשיחה הזאת, לפני שהוא הזמין את יוסף, בשנית, לברך את בניו של יוסף?
יעקב ידע שבעתיד הוא ירגיז מאוד את יוסף (ביאור:בראשית מח יז), וייתכן שאחרי שהוא יקלקל ליוסף את התוכנית להמליך את בנו, מנשה, יוסף לא יהיה מוכן לעזור ולקבור אותו במערת המכפלה. לכן יעקב כפה על יוסף להשבע לו, ורק אחר כך הוא הזמין את יוסף ובניו לשיחה (ביאור:בראשית מח א) כדי לנשל את מנשה מבכורתו ולפצל את יוסף לשני שבטים.
חֶסֶד וֶאֱמֶת
"דֶּרֶךְ יְהוָה," היא "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (ביאור:בראשית יח יט) - אולם יעקב לא מבקש לפי החוק או המשפט.
יעקב מבקש שיוסף יעשה איתו "חֶסֶד", ושיוסף ישבע שהוא יקיים את דבריו באמת.
יעקב בקש רשות מאלוהים לצאת למצרים. כדי שיעקב יצא, אלוהים ענה לו וקרא לו: "יַעֲקֹב יַעֲקֹב" (ביאור:בראשית מו ב). כך אלוהים החזיר ליעקב את שמו 'אדוני ישמור' עליך, וביטל את השם ישראל.
אדוני הוסיף ואמר: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (ביאור:בראשית מו ד), מזה יעקב למד:
- הוא לא יצא ממצרים חי.
- הוא ימות במצרים בנוכחות בנו יוסף.
- הוא יעלה חזרה למקומו - כלומר גופתו תעלה לכנען.
כדי להבטיח שהוא יחזור לכנען ויקבר עם אבותיו במערת המכפלה, יעקב מבקש את בקשתו: "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (ביאור:בראשית מז ל).
אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ
יעקב מבקש שבועה מיוסף, בתחינה רבה, שיוסף אישית ידאג לקבורתו בכנען.
וכשם שאברהם בקש מעבדו להשבע, כך יעקב מבקש: "שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי" והשבע לאמת.
יעקב לא הזמין את שאר בניו. ייתכן שהאחים לא נחשבו בעיניו, ייתכן שלדעתו הם לא מסוגלים. בכל אופן יעקב לא כיבד את כל בניו שהם ישבעו לו ביחד, אלא הטיל את האחריות על יוסף לבדו.
אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם
- יעקב ידע על הבטחת אלוהים לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה ... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (ביאור:בראשית טו טז). והנה יעקב רואה שהירידה למצרים התקימה, אבל יעקב לא רוצה לחכות ליציאה ורק אז לשוב לכנען. יעקב מוכן להיות רחוק ממשפחתו ועמו, אבל להיות קבור כל הזמן הזה עם אבותיו בארץ המובטחת.
- אלוהים הבטיח ליעקב, שאלוהים אישית ירד ויעלה איתו, ככתוב: "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" - אולם יעקב מעדיף שיוסף יקיים את ההבטחה ולא לחכות שבעתיד הרחוק, הבלתי נודע, יקחו אותו לכנען.
- יעקב לא הבין שחלום יוסף: "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (ביאור:בראשית לז ט) פונה ליציאת מצרים כאשר אלוהי מצרים ישתחוו לאדוני, כדברי אדוני: "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה" (שמות יב יב). יעקב חשב שלאחר מותו יוסף יהפוך למלך בני ישראל או אפילו למלך מצרים.
- יעקב חשש שבניו יזלזלו בו, ולא יכבדו אותו בקבורה מתאימה. יעקב חשב שרק יוסף יעשה זאת למענו, ורק יוסף מסוגל לעשות זאת.
- יעקב זכר שהוא קבר את רחל, אימו של יוסף, "בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם" (ביאור:בראשית לה יט) ולא במערת המכפלה עם שאר האבות והאמהות. יעקב חשש שיוסף יעשה לו דבר דומה ויקבור אותו במצרים, בבדידות.
ייתכן שיעקב ראה את תפקידו להיות 'ישראל' המאחד את העם סביב גופתו. ייתכן שהוא חשש שיעשו לא מקום קבורה מפואר במצרים, והמקום יהפך למקדש ויזבחו לו ויתפללו לו במצרים, ולכן בני ישראל לא ירצו לצאת מכנען. יעקב ראה את עצמו כאדם בודד הרוצה לחזור להיות עם הוריו ונשותיו.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "בראשית מז כט"
קטגוריה זו מכילה את 11 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 11 דפים.