בבא מציעא ל ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם אלא לזקן ואינו לפי כבודו אמר רבה אהכישה חייב בה אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזא להנך עיזי דקיימו שקל קלא ושדא בהו א"ל איחייבת בהו קום אהדרינהו באיבעיא להו דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מהו מי אמרינן השבה מעליא בעינן וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר לא לחייב או דלמא בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה וכיון דאיחייב ליה בשדה איחייב ליה בעיר תיקו אמר רבא גכל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר דוכל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא הוה דרי פתכא דאופי אותבינהו וקא מיתפח א"ל דלי לי אמר ליה כמה שוין א"ל פלגא דזוזא יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה הדר זכה בהו הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו א"ל לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו ומי הוי הפקר כי האי גוונא והתנן בש"א הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים האינו הפקר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא אפקרינהו ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה ר' ישמעאל ברבי יוסי ולפנים משורת הדין הוא דעבד דתני רב יוסף (שמות יח, כ) והודעת להם זה בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים [(אשר) ילכו זה ביקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין:
אמר מר (אשר) ילכו זה ביקור חולים היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא זלבן גילו דאמר מר בן גילו נוטל אחד מששים בחליו ואפי' הכי מבעי ליה למיזל לגביה בה זו קבורה היינו גמילות חסדים לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו אשר יעשון זו לפנים משורת הדין דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה אלא דיני דמגיזתא לדיינו אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין:
מתני' אי זו היא אבידה חמצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה חמור וכליו הפוכין פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה טהחזירה וברחה החזירה וברחה אפי' ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר (דברים כב, א) השב תשיבם יהיה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל כאם יש שם בית דין מתנה בפני ב"ד לאם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם:
גמ' אטו כל הני דאמרינן לאו אבידה הוו אמר רב יהודה הכי קאמר אי זו היא כלל אבידה שהוא חייב בה מצא חמור ופרה רועין בדרך אין זו אבידה ולא מיחייב בה חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה ומיחייב בה ולעולם אמר רב יהודה אמר רב עד שלשה ימים היכי דמי אי בלילותא אפי' חדא שעתא נמי אי ביממא אפי' טובא נמי לא מלא צריכא דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא תלתא יומי אמרינן איתרמויי אתרמי לה ונפקא טפי ודאי אבידה היא תניא נמי הכי מצא טלית וקרדום
רש"י
עריכהלא יהיה בך אביון - לא תביא עצמך לידי עניות:
הכישה - זה שאינו לפי כבודו אם הכישה הכאה אחת להשיבה. נתחייב בה לאהדורה הואיל והתחיל:
קלא - מרט"א בלע"ז:
דרכו להחזיר בשדה - שאין שם רואים כל כך ואינו בוש:
ואין דרכו בעיר - שהוא בוש משכיניו והוא מצא בשדה:
מהו - שיתחייב להשיבה:
לא מיחייב - להתחיל בהשבתה בשדה:
וכיון דאיחייב - שהזיזה ממקומה חייב אף בעיר:
פורק וטוען - פורק משא מן החמור וטוען עליו דכתיב עזוב תעזוב הקם תקים:
פתכא דאופי - משאוי של עצים:
וקא מיתפח - עומד לפוש:
דלי לי - הטעינני:
הדר זכה בהו - חזר האיש ההוא והחזיק בהן מן ההפקר:
הפקר לעניים הוי הפקר - אע"ג שלא הפקירו אלא לעניים הוי הפקר למפטר מן המעשר:
זה בית חייהם - ללמוד להם אומנות להתפרנס בו חוקות ותורות כתיבי ברישיה דקרא:
דיני דמגיזתא לידיינו - בתמיה דמגיזתא גוזאי הדנין ביסורים ובחזקה וחבירו בבבא קמא (דף קיד.) דדייני בגזתיא:
מתני' איזו היא אבידה - בגמרא מפרש:
אין זו אבידה - ואינו חייב להחזיר שמדעת הניחוה שם:
רצה בין הכרמים - דמסתקבא:
לא יאמר לו תן לי סלע - שבטלתי ממלאכתי שיאמר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול:
כפועל - בגמרא מפרש:
אם יש שם בית דין - אם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו חפץ ליבטל ממלאכתו מה יעשה אם יש שם שלשה בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי ליבטל ליטול שכר מועט אני אשיב אם תאמרו שאטול שכר משלם:
גמ' כלל - סתם אבידה שמוכחת שהיא שם שלא מדעת בעלים:
ולעולם - בתמיה וכי אף אם ימצאנה שם לעולם נאמר מדעת היא וכי דרך שלא להכניס:
בקדמותא - לפני עלות השחר:
חשכתא - שחשכה ערבית:
תוספות
עריכהה"מ לא תעשה ועשה השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדמוכח פרק שני נזירין (נזיר דף נח:) דאתי עשה דמצורע ודחי לאו ועשה דכהנים וכן ק' לקמן (לב.) יכול אמר לו אביו הטמא כו' ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה הא גבי כהנים שאינו שוה בכל דחי וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום כדאמר בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) דעשה דמצורע הוי דחי לאו ועשה דשילוח הקן אי לאו יתורא דשלח תשלח אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפילו אינו שוה בכל וזה התירוץ לא יתיישב למאן דשרי מצורע בימי חלוטו בתשמיש המטה פ"ק דמועד קטן (. דף ז:) ולדידיה יש לומר דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפילו לאו ועשה אי לאו קרא אפי' אי בעלמא לא דחי ובפ"ב דיבמות (דף כא.) דאמר גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"א בביאת כ"ג באלמנה מן הנישואין כ"ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וי"ל דחשיב שוה בכל כיון שהאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דאקרי ביה לא יקח לא יקחו אע"ג דאין שוה בכל אלא בכהנים אבל ההיא דגילוח זקן שאינו שוה בנשים נדחי מקמי עשה דמצורע:
אלא לזקן ואינו לפי כבודו. וא"ת תיפוק ליה מולאחותו דכבוד הבריות דוחה מילת בנו ושחיטת פסחו וי"ל כבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים אע"ג דבפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם ד"ה שב) מוכח דאי הוה כלאים שב ואל תעשה היה נדחה מפני כבוד הבריות היינו משום דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר (יבמות דף סג:) אין לך משוקץ יותר מאותו שהוא מהלך ערום ומהכא לא ידעי' דדחי אלא ממונא אבל איסורא כמו פסח ומילה וגם כרת לא: [וע' תוס' שבועות ל: ד"ה אבל]:
אפקרה. שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול וא"ת הא אמר בפ' אין בין המודר (נדרים דף מה.) אין הפקר אלא בפני שלשה וי"ל דהכא נמי הוו שלשה אי נמי דאורייתא בלא שלשה נמי הוי הפקר והא דאמר שלהי פ"ק דשבת (דף יח: ושם ד"ה דמפקרא) גיגית נר וקדירה אפקורי מפקר להו אע"ג דליכא שלשה התם אנן סהדי דמפקר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים:
לא חרבה כו'. ואם תאמר דביומא (דף ט:) אמר מפני שנאת חנם וי"ל דהא והא גרמא:
איזוהי אבידה. שיבין שאין הבעלים יודעין שהיא שם:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקמד א ב מיי' פי"א מהל' גזילה ואבידה הלכה י"ג והלכה יד, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ג סעיף ב':
קמה ג מיי' פי"א מהל' גזילה ואבידה הלכה י"ג, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ג סעיף א':
קמו ד מיי' פי"ג מהל' רוצח הלכה ד', סמג עשין פא, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ב סעיף ג':
קמז ה מיי' פ"ב מהל' נדרים הלכה ט"ו, טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ג סעיף ה':
קמח ו מיי' פי"א מהל' אבידה הלכה י"ז, ומיי' פי"ג מהל' רוצח הלכה ד', סמ"ג עשין עד ועשה פא, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ג סעיף ג', וטור ושו"ע חו"מ סי' רע"ב סעיף ג':
קמט ז מיי' פי"ד מהל' אבילות הלכה ד', סמג עשין מד"ס ב, טור ושו"ע יו"ד סי' של"ה סעיף ב':
קנ ח מיי' פט"ו מהל' אבידה הלכה ב', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"א סעיף א':
קנא ט מיי' פי"א מהל' אבידה הלכה י"ד, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף ב':
קנב י כ ל מיי' פי"ב מהל' אבידה הלכה ד', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ה:
קנג מ מיי' פט"ו מהל' אבידה הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"א סעיף א':
ראשונים נוספים
שלו מרובה משל חבירו שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם.
אמר רבא כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי פורק וטוען. אביי שקל קלא פתק בהני עיזי דהוו קיימי.
אמר ליה רבא איחייבת בהו קום אהדרינהו.
וכן אמר רב הכישה נתחייב בה. דרכו להנהיג בחמור או למשוך בגמל בשדה ואין דרכו בעיר ועלתה בתיקו:
מתני' איזהו אבידה מצא חמור וכו' אוקמה רב יהודה למתני' הכי קאמר איזהו היא כלל אבידה שחייב להחזירה מצא חמור וכליו הפוכין פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה וחייב להחזיר.
תניא נמי הכי. דרך בלשון יון נקראת איסטרטא.
מתני': היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי את הסלע אלא נותן לו שכרו כפועל. אוקימנא בגמרא מאי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה, פר"ח ז"ל כגון שאם היה חייט והניח מלאכתו והשיב את האבדה ונשתהה שם כשיעור תפירת הבגד ששכרו סלע, לא יאמר לו כבר בטלתי מלאכתי שיעור סלע תנה לי אלא בתפירת הבגד ששכרו סלע משערין בעת שאין לו מה יתפור אלא יושב ובטל אם יבוא אדם ויאמר לו הנך יושב בטל תיקח בתפירת הבגד חצי סלע או תשאר בטל היום ובעת שהמלאכה מצויה כגון קרוב לרגל וכיוצא בו שכר תפירת בגד סלע ומה שמתברר שנוטל בשעה שאין לו תפירה לתפור, הוא שנוטל מבעל אבדה, ע"כ דברי ר"ח ז"ל וכן פי' רבינו הגדול בתשובה וכן עיקר. אע"פ שלא פירש כן רש"י ז"ל ובפרק איזהו נשך אבאר עוד בעזרת העוזר.
ואיכא דקשיא ליה אמאי נותן לו שכרו כפועל מבריח ארי מנכסי חברו ופטור, וכי תימא מבריח ארי מנכסי חברו לית ליה פסידא הא אית ליה פסידא כדאמרי' בפ' הכונס צאן הא אשכחן מבריח ארי מנכסי חברו ופטור אע"ג דאית ליה פסידא כיון דמדעתו עבד כדתנן בפרק שני דייני גזירות מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו וכן בפורע חובו של חבירו פטור ומפרשינן לה בגמרא במסכת נדרים בפרק אין בין המודר משום דאברוחי ארי בעלמא הוא הכי נמי מבריח ארי הוא וליפטור אע"ג דאית ליה פסידא.
ואיכא למימר כל היכא דלאו עליה רמיא לאברוחי ההוא ארי, אע"ג דאית ליה פסידא פטור הלה ביון דמדעתא דנפשיה עבד אחולי אחיל גביה היאך, א"נ דתלינן לקולא כדאמרי' בגמרא בירושלמי מפייס הוינא ליה והוא מחול לי אבל היכא דעליה דידיה רמיא לאברוחי ההוא אריא אע"ג דמדעתיה עבד כיון דאית ליה פסידא חייב לשלם דלא רמו רבנן עליה לאברוחי אריא מנכסי חבריה כי היכי דליפסיד איהו וכן נמי הא דאמרינן גבי שומר שכר שקדם ברועים ובמקלות בשכר דהדר שקיל מבעל הבית משום דלא רמו רבנן עליה לנטורי נכסי דחבריה ולאפסודי נכסי דנפשיה ומתני' נמי הא רמיא עליה לאהדורי אבדתא לפיכך נוטל שכרו, וכן נמי שברה כד של דבש ושפך זה את היין והציל את הדבש לתוכה שנוטל שכרו משום האי טעמא הוא דעליה דידיה רמיא לאהדורי ההיא אבדתא למרה אם היה לו כלי ריקן ומיהו כיון דלא הוה ליה למשפך חמרא אלא א"כ התנה אינו נוטל אלא שכרו.
ול"נ דשכר פעולה ממונא דמטי לידיה דבעל אבידה היא דמי לפועל שעשה מלאכה בשל חברו שלא מדעתו דאמרינן לקמן ונוטל מבעל הבית מה שנהנה אותן אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בהם דלא מטי לידיה דב"ה אלא מחילת חובו של זה וסלוק נזקו ממנו מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ואע"ג דאית ליה פסידא פטור, ולשון זה עיקר ברור הוא:
אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד. ולא גרסינן עמו דאלו איתא למאריה אבדתא התם בלא ב"ד נמי יכול להתנות עמו כדאמרי' בפרק הגוזל טול דינר בשכרך והעבירני חייב, ואוקימנא בציד ששולה דגים מן הים דא"ל אפסדתן מיהא, ה"נ הא אפסדי' ומתני' היא שטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו'. ובהלכות רבינו הגדול ז"ל כתוב עמו, ואיני יודע טעמו:
אין שם בפני מי יתנה שלו הוא קודם. תמיהא מילתא מהא דאמרינן שלו מרובה משל חברו שלו הוא קודם ומשמע הא מועט לא ואפילו שוין נמי לא ואי שלא בב"ד שלו הוא קודם ואי בפני ב"ד שגובה את הכל מאי נפקא להו מינה ואיכא למימר לעולם בב"ד ונפקא מינה לכושרא דבהמה כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים הילכך אי שוין נינהו ודחבריה אית ליה כושרא ודידי' לא ליתני עלה ולהדרי' אבל שלו מרובה לא דהא לא שקיל מיניה אלא עד כדי דמיה, ואכתי איכא למיבעי לשלו מרובה משל חברו אמאי איצטריך קרא פשיטא וכי מגרע גרע מחבריה ואפשר דסד"א הואיל וכי מהדר ליה איכא מצוה ומקיים עשה ול"ת של חברו תקדום קמ"ל ועוד דהא אוקימנא בפני ב"ד ואינו מפסיד אלא מה שדמי אבדתו יתר על של חברו והפסד חברו מרובה:
הכישה נתחייב בה: פירש רש"י דכיון שהתחיל בהשבה נתחייב לעשות השבה מעלייתא. ולא דק בה מרן דאם כן אפילו בכל אבידה שאינה בעלי חיים נמי ואינו אלא בבעלי חיים דוקא ומשום דאנקטה נגרי ברייתא כדאיתא בפרק הספינה. ודוקא כשהיתה במקום שאינו משתמר וכל שכן כשהיתה במקום המשתמר והכישה ולא הוציאה משם לא נתחייב בה דלא עבד ולא מידי. הריטב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא בהמה במקום הנראה שהוא אבד כגון שאינה סמוכה למקום מרעה חייב ליטפל בה. הכישה והלכה מעט נתחייב בה. ואם אבדה משלם.
וכן אם הנהיגה בקול חייב או שזרק לה צרור והלכה נראה לומר כיון שעקרה יד ורגל כקנויה. מצא דבר שדרכו ליטול אותו בשדה ואין דרכו ליטלו בעיר הרי זה לא יחזיר בעיר. נראה לומר יחזיר עד העיר ושוכר אחר מתוכה להחזירה לו בעיר צריך עיון. ואפשר לומר דכיון דנתחייב בחזרה בשדה. לא נפטר עד שיחזירנה לו אפילו בעיר וכן דעת הר"ם. עד כאן לשונו.
פתיקא דאופי: חבילות של חריות של דקל. רבינו חננאל.
אפקרה שלא יכשלו וכו': ותימה הא בעינן הפקר בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים וכו' ומסתמא לא היו שם אחרים מדלא סייעו לההוא גברא. ויש לומר עוד היו שם שנים וגם הם היו זקנים והאי דלא חשיב להו דלא חשיבי נגד ר' ישמעאל. אי נמי משוי גדול היה והיו כולם צריכין לסייעו הרא"ש. והא דאמרינן בפרק קמא דשבת גיגית נר וקדרה לבית שמאי אפקורי מפקר להו. וכן בפרק קמא דפסחים גבי ביטול חמץ שפירש רבינו תם מטעם הפקר אף על גב דלא עביד בפני שלשה. התם נמי אנן סהדי שהוא מפקירו כי היכי דלא ליעביד איסורא. ומיהו אין לסמוך על כן להשאיל ולהשכיר סוס לגוי בשבת מטעם הפקר דמשמע דוקא גיגית נר וקדרה דלא אפשר ליה אבל שאר כלים דאפשר ליה אסור. הילכך לא מיבעיא בהמה שאסרו חכמים למכור לגוי גזרה משום שאלה אסור כמו כן לאשאיל לו אפילו על ידי הפקר אלא אפילו אותה בהמה שמותר למכור לגוי נראם שאסור להשאיל אפילו על ידי הפקר שיעשה בה הגוי מלאכה של חיוב חטאת. תוספות שאנץ.
לכולי עלמא מפקר וכו': ואף על פי שלא התנה כן בשעת ההפקר יכול הוא להתנות עכשו כיון שעדיין לא זכה בו דהא עד שלשה ימים יכול לחזור בו המפקיר כל זמן שלא זכו בו אחרים כדאיתא במסכת נדרים כן פירשו בתוספות. הריטב"א.
לדידך לא הוי הפקר: ואף על גב שיכול לחזור בו המפקיר עד שלשה ימים כדאיתא בפסחים שאני הכא שכבר זכו בו. תוספות שאנץ.
בית שמאי אומרים הפקר לעניים הפקר: להפטר מן המעשר איירי. ומפרש בירושלמי במסכת פאה על משנה זו רבי חייא בשם ר' אחא טעמא דבית שמאי לעני ולגר מה תלמוד לומר תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת כזו מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר בו במקום אחר לעניים ולא לעשירים.
אמר ריש לקיש טעמא דבית הלל תשמטנה מה תלמוד לומר ונטשתה יש לך נטישה אחרת כזה מה זו לעניים ולעשירים אף מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים. משמע התם דבית שמאי ילפי מפאה ובית הלל משמטה. והאי דפאה ושמטה פטורים מן המעשר היינו טעמא כדדריש בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פאה. ובפרק המניח את הכד משמע קצת דפאה פטורה מטעם הפקר גבי בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה ומפרש לענין מעשר קאי כדתניא המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו וכו' ופטור מן המעשר. אבל על כרחך אי לאו מטעם פאה מיפטרא מטעם הפקר לא מיפטרא לבית הלל שלא הופקר שם אלא לעניים. ונראה דהיינו טעמא התם דכשהניח פאה מצד אחד מיד נפטרה ובשביל שחזר וזכה בה לא מחייבא דמתחלה פאה גמורה היתה וזאת נמי שנטלו לדעתו נטלו ופאה גמורה היא ופטורה וברייתא דמייתי התם עלה לענין זה מייתי לה דבשביל שחזר וזכה בא לא מחייבא. וההיא דבן בוהיין דפרק מקום שנהגו שנתן פאה לירק ומצאו אביו וכו' ואמר להם הניחו לי ואני אתן כפלים במעושר ולא מפני שעיני צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנים פאה לירק והיה ירא שמא יאכלום בלא מעושר כדין פאה. לבית הלל ניחא שאין הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים. ואפילו לבית שמאי נמי כמו הפקר בטעות הוא אלא מפני שהיה סבור שהוא חייב בפאה.
וצריך עיון בירושלמי דלכאורה רבי יוחנן וריש לקיש לא פליגי אלא שרבי יוחנן מפרש טעמא של בית שמאי וריש לקיש טעמו של בית הלל. אבל בירושלמי משמע דפליגי דמסיק התם הפקר לבהמה ולא לאדם לגוים ולא לישראל לעשירים ולא לעניים דברי הכל אין הפקרו הפקר. לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לגוים לעניי העיר ולא לעניי עיר אחרת בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש על דעתיה דרבי יוחנן הפקרו הפקר על דעתיה דריש לקיש אין הפקרו הפקר אמר רבי לא בפירוש פליגין ר' יוחנן אמר הפקר וריש לקיש אמר אינו הפקר.
ובגמרא דילן אזלא סוגיא דשמעתא כריש לקיש דלא מפטר מן המעשר עד שיהא הפקר לישראל ולגוים. דבגיטין סוף השולח גבי הא דאמר רבה אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר אמרינן אמר רבה מנא אמינא לה דתנן הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייבים במעשר אלא אם כן הפקיר היכי דמי אילימא דישראל ולקטינהו גוי הא מפקרי וקיימי אלא דגוי ולקטינהו ישראל וטעמא דהפקיר הא לא הפקיר לא. לעולם דישראל ולקטינהו גוי ודקאמרת הא מפקרי וקיימי נהי דאפקרי אדעתא דישראל אדעתא דגוי מי אפקרי. ומיהו יש לומר דהתם כמו הפקר בטעות הוא שלא הפקיר על דעת שיזכה בהם הגוי אבל אם הפקיר על דעת ישראל וזכה ישראל פטור מן המעשר אף על פי שלא הפקיר לגוים. תוספות שאנץ.
מתניתין: וכליו הפוכין: האוכף שלו הפוך שאינו על גביו אלא למטה מן הכרס. ה"ר יהונתן.
אפילו ארבעה או חמשת פעמים: ליכא לאקשויי הכא חמשה מחזירים ארבעה מבעיא. דאורחיה דתנא הכי ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי והוא הדין אפילו טובא כדאמרינן בריש מפנין. תוספות שאנץ.
גמרא: אטו כל הני דאמרינן לאו אבידה הוו וכו': משמע לי פירושא דמתניתין הכי איזו היא אבידה שחייבתו תורה עליה להחזירה פרה רועה וכו'. כלומר אותה אבידה לא חייבה תורה עליה להחזירה דלא חייבה להחזיר אלא חמור וכליו הפוכין ומשום הכי פריך אטו הני וכו'. וכי זו בלבד חייב להחזיר. ומשני הכי קאמר איזה כלל אבידה כלומר באיזו ענין נוכל להכירה אם היא אבידה מצא חמור וכליו הפוכין וכו' וכיוצא בו יש להכיר בכל אבידה ואבידה לפי ענינה. תוספות חיצוניות.
וכן פירש הריטב"א וזה לשונו: דהכי משני הכי קאמר איזו היא כלל אבדה כלומר איזו כלל וסימן וכלל לכל אבידה להכיר שהיא שלא מדעת הבעלים מצא פרה וכו'. וכיון דכללא וסימני יהיב פשיטא דלאו הא בלחוד אלא כל דבר ודבר כפי ענינו כשיש בו הוכחה שאינו לדעת הבעלים. עד כאן.
והראב"ד כתב וזה לשונו: הכי קאמר איזו היא אבידה סתם מצא חמור וכו'. כלומר עד כאן דבר באבידה ודאית ועכשו מדבר בספק אבידה איך ידע אם היא אבידה אם לאו והכי פירושו איזו היא אבידה בסתם מצא וכו' מן הסתם יוכל לדעת שזו אבידה וכו'. עד כאן.
ולעולם אמר רב יהודה אמר רב שלשה ימים: פירוש האי ולעולם אינו אלא שאלה דגמרא וכו' וכמו שכתבתי לעיל. הריטב"א.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה