ביאור:בראשית מז ד

בראשית מז ד: "וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מז ד.

כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

יוסף הסביר לאחיו להגיד לפרעה: "אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ, גַּם אֲבֹתֵינוּ: בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל רֹעֵה צֹאן" (ביאור:בראשית מו לד).
את החלק הראשון הם אמרו יפה מאוד: "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ" (ביאור:בראשית מז ג).
נראה שהיה קשה לאחים להביא את השיחה לארץ גושן, כפי שיוסף אמר להם, ולכן הם הוסיפו את המשפט הארוך: "לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן"

אנשים נוטים מאוד לקבל טענה כאשר יש לה הסבר. המילה "כִּי" מראה שיש הסבר, והנה במשפט הזה יש הסבר להסבר, ויש פעמים "כִּי". ואכן פרעה קיבל את דבריהם ללא חקירה נוספת.

לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ

הם חוזרים על דברי אדוני לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" (ביאור:בראשית טו יג) - לא להתישב באנו, לא לקנות אדמה. רק לגור, זמן מה, באנו.

כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ

לכמה זמן הם ישארו במצרים? - רק לזמן קצר, עד שיגמר הרעב, עוד כחמש שנים, ככתוב: "וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר" (ביאור:בראשית מה ו).

למה אין מרעה לצאן?
גם הרמב"ן תוהה: "כי גם במצרים אין מרעה כי כבד הרעב בארץ מצרים כמו בארץ כנען או יותר כי עליה היתה עיקר הגזירה", אולם הרמב"ן מסביר שבמצרים לאנשים היה בר לאכול, ובכנען האנשים אכלו עשב וכך לא נשאר לצאן אוכל.

כידוע עשו, מואב, עמון, וכל אנשי כנען ועריהם לא עזבו את ארצם, ולא הלכו למצרים או לבני-קדם בצפון. כולם נשארו בחיים, ייתכן שרזים יותר. גם לא נאמר שכל הצאן של יעקב מת ברעב ובצמא. האחים ירדו למצרים עם צאן רב, ככתוב: "וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם" (ביאור:בראשית מו ו) ותוך זמן קצר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (ביאור:בראשית מז כז) - כלומר היו להם רכוש רב שסיפק אוכל רב למשפחה גדולה. למרות שיוסף הבטיח להם: "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו, לֶחֶם לְפִי הַטָּף" (ביאור:בראשית מז יב), בני ישראל המשיכו לעבוד בצאנם - למכור: בשר, צמר, חלב, עורות, זבל לשדות ועבודות בשדה עם השוורים החזקים.

אלוהים הביא רעב, אבל זאת לא היתה בצורת שאין בה גשם, הן במצרים בקושי יורד גשם בכל מקרה, אלא אלוהים הביא רוח קדים (מהמזרח), חמה ויבשה שפגעה בתבואה שגדלה "שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים" (ביאור:בראשית מא כז). ביאור היה מים, וארץ גושן, בדלתה של הנילוס, היתה מלאה צמחים ועשבים למאכל הצאן. בכנען ירד מעט גשם מספיק לחיות ולאדם, וגם אם לא היתה תבואה, השדות גדלו וסיפקו אוכל לצאן.

האחים הטילו את האשמה על הצאן. להם יש מספיק אוכל כי גם הם היו חכמים ואספו בשנות השפע. רק לצאן אין מספיק לאכול. פרעה לא הבין שהם מסתירים ממנו ולא מספרים לו שהם באו למצרים לקנות תבואה.

כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

כך חשב פרעה, ולכן הוא האמין, למרות שרק בני ישראל ירדו למצרים וכל שאר עמי כנען נשארו בחיים עם רכושם וצאנם.

וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן

"וְעַתָּה" - עכשו, לזמן קצר ומוגבל.
"יֵשְׁבוּ" - במקום לעמוד הם ישבו, אבל לא במובן של התישבות, האחזות קבע. רק ישיבה קצרה.
"נָא" - מילת בקשה ותחינה. הם נותנים כבוד רב לפרעה ומחכים להסכמתו ואישורו.
"עֲבָדֶיךָ" - אתה אדונינו ואנו עבדיך בכל. נעבד למענך, ונהיה נאמנים ביותר. הם נתנו כבוד לפרעה, למרות שהם לא איבדו לרגע את הבטחון העצמי שלהם בברכת אלוהים.
"בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" - לא בארץ מצרים ממש. בכל מקום מתיחסים לגושן כארץ: "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ; וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (ביאור:בראשית מה י) - כנראה האזור היה בדלתה של הנילוס, ולא היה מתאים לחקלאות בגלל עודף המים והצמחיה העבותה. האזור היה חופשי מאנשים ולכן היה קל להכניס את בני ישראל וצאנם לאזור בלי להרגיז את המצרים "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל רֹעֵה צֹאן" (ביאור:בראשית מו לד). כיון שהמים יורדים מארץ גושן לים תיכון, הבקר לא יזהם ויסריח את המים למצרים.