קטגוריה:אסתר ח ז
נוסח המקרא
מהדורת הכתיב: ויאמר המלך אחשורש לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודיים [ביהודים]
המהדורה המנוקדת: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ ביהודיים [בַּיְּהוּדִים].
פרשני המקרא
תרגום שני (כל הפרק)
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
והנה היה בענין זה שתי עצות : א. כי בכתבים הראשונים היה כתוב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ובזה יש לבאר מלת היהודים לנושא המאמר להשמיד להרוג ולאבד את כל, ומי יהיה המשמיד, היהודים, הם יהיו המשמידים, ובזה חסר הפעול, כי לא פירש באיגרות הראשונים את מי ישמידו, וזאת יבארו האיגרות האחרונות שהוסיף בהם מלת עם ומדינה הצרים אותם להשמיד להרוג את כל חיל עם ומדינה הצרים, ומי ישמיד, היהודים ישמידו את כל חיל עם ומדינה, ומעתה האיגרות האחרונות לא ישיבו ויבטלו את הראשונות רק יבארו אותם, וכל שהכתב השני אינו מגרע מן הראשון רק מוסיף בו דברים לבארו אין זה נקרא שמשיב דברי המלך, וזאת כוונה אסתר בעצת המלך, ועל זה אמר ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם, ר"ל על מות היהודים תוכלו לכתוב הביאור כטוב בעיניכם, לבארו שהיהודים יהיו המשמידים לא הנשמדים :
ואת שנית כי הגם שזה רק ביאור רחוק, ובפרט אחר שהאיגרות הראשונות נכתבו בכמה לשונות הלא ימצאו הרבה לשונות שלא יסבלו הביאור הזה, ומ"מ הטיב עצתו להסיר כל החששות, כי זאת מבואר שאם יאמר האומר ראובן יתן מעות לשמעון, ראובן לא יתן מעות לשמעון, ראובן יכה את שמעון, ראובן לא יכה את שמעון, הם משפטים סותרים אחד את חבירו, אבל אם יאמר ראובן יתן מעות לשמעון ושמעון יתן מעות לראובן, ראובן יכה את שמעון ושמעון יכה את ראובן, אין זה בגדר הסתירה, כי שניהם יוכלו להתקיים, וכן אם היה אחשורוש חוזר וכתב שהעמים לא ישמידו את היהודים היו האגרות האחרונות סותרות את הראשונות, אבל אחר שכתב שנית שהיהודים ישמידו את הצרים אותם, אין זה סתירה כי שניהם יוכלו להתקיים, שנתן לשני הכתות רשות להילחם זה בזה, אולם הלא בזה עדיין היהודים בסכנה, דאחר שיש גם לצורריהם רשות להרוג בם, ומי יודע מי מהם תגבר ידו, על זה הקדים לאמר הנה בית המן נתתי לאסתר וכו', ר"ל הנה בצאת האיגרות האחרונות יש שני חששות : א. מן העמים שקבלו כתב הפתשגן הגלוי להיות עתידים ליום הזה, ושמעו קול השמועה בעל פה, כי הגזירה היא על היהודים, ואף שיגיעו איגרות להיפך, הלוא ילחמו עם היהודים וירעו להם, אך זה תקן בקל, דאחר שהפתשגן הגלוי לכל העמים לא נכתב בו רק להיות עתידים ליום הזה ולא נכתב לא מי יהיה עתיד, ולא על מה יהיו עתידים, ועתה בפתשגן השני נכתב בביאור, א. מי יהיו עתידים, להיות היהודים עתידים, ב. על מה יהיו עתידים, להינקם מאויביהם, ממילא הפתשגן השני הוא רק ביאור להראשון, ואין להם להרים ידם ורגלם לעשות רע ליהודים, כי גם הפקודה הראשונה מפורשת על ידי השניה, שאדרבה היהודים ינקמו מאויביהם,
ובזה תיקן חששות אסתר שיראה שעד שיגיע יום המוגבל יעשו רע עם יהודים, כמו שאמרה איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, והחשש השני שיש להם לירוא מן הסכנה שיעבור עליהם בהגיע היום המוגבל שאז יפתחו האיגרות הראשונות והאחרונות החתומים, ויראו מבואר בהאיגרות הראשונות שניתן דת לאבד היהודים, ואף שבהאחרונות נכתב שרשות גם ליהודים להינקם מאויביהם, הלא יש חשש, אם מצד הצוררים, שיגבר ידם על היהודים, אם מצד השרים פן יעזרו להצוררים, אחר שרשות בידם לעשות כאחד משתי האגרות, על זה הקדים לאמר, הנה מה שבית המן נתתי לאסתר ומה שתלו אותו על העץ היה מפני ששלח ידו ביהודים, וזה דבר ידוע ומפורסם, כי מטעם זה נתתי ביתו לאסתר על שמרד במה שרצה לאבד עמה ומולדתה, וממילא כבר ידעו השרים כי האיגרות הראשונות נכתבו נגד רצון המלך, ובודאי בבוא יום המוגבל ויפתחו שני האיגרות יסתירו את האיגרות הראשונות מפני האחרונות, כי יראו לנפשם בל יגיע להם כמו שהגיע להמן, ובודאי יעזרו אל היהודים, והעמים לא ידעו כלל מה היה כתוב באיגרות הראשונות, כי השרים יסתירו אותם, ובזה אין שום חשש וסכנה :מדרש רבה
"ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי", אמרה לו "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים", אלו הן י"ג וי"ד וט"ו בניסן. שלח לה והרי בהם יום ראשון של פסח, אמרה לו זקן שבישראל, למה הוא פסח. מיד שמע מרדכי והודה לדבריה, הדא הוא דכתיב "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר". תמן אמרין שהעביר יום טוב של פסח בתענית. ועל אותה צרה ויתפלל מרדכי אל ה' ויאמר גלוי וידוע לפני כסא כבודך אדון העולמים כי לא מגבהות לב ומרום עין עשיתי אשר לא השתחויתי להמן, כי אם מיראתך פעלתי זאת, לבלתי השתחוות לו, כי יראתי מפניך לבלתי תת כבודך לבשר ודם, ולא רציתי להשתחוות לזולתך, כי מי אני אשר לא אשתחוה להמן על תשועת עמך ישראל, כי לוחך הייתי מנעל רגליו. ועתה אלהינו הצילנו נא מידו, ויפל בשחת אשר כרה וילכד ברשת אשר טמן לרגלי חסידיך, וידע המרגיז הזה כי לא שכחת ההבטחה שהבטחתנו (ויקרא כו, מד): "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם". מה עשה מרדכי, קבץ את התינוקות וענה אותם מלחם ומים, והלבישן שק והושיבם באפר, והיו צועקים ובוכין ועוסקין בתורה. ובעת ההיא היתה אסתר נפחדת מאד מפני הרעה אשר צמחה בישראל, ותפשט בגדי מלכותה ואת תפארתה, ותלבש שק, ותפרע שער ראשה ותמלא אותו עפר ואפר, ותענה נפשה בצום, ותפל על פניה לפני ה' ותתפלל, ותאמר, ה' אלהי ישראל אשר משלת מימי קדם, ובראת את העולם, עזֹר נא אמתך אשר נשארתי יתומה בלי אב ואם, ומשולה לעניה שואלת מבית לבית, כן אנכי שואלת רחמיך מחלון לחלון בבית אחשורוש, ועתה ה' הצליחה נא לאמתך העניה הזאת והצילה את צאן מרעיתך מן האויבים האלו אשר קמו עלינו, כי אין לך מעצר להושיע ברב או במעט. ואתה אבי יתומים עמד נא לימין היתומה הזאת אשר בחסדך בטחה, ותנה אותי לרחמים לפני האיש הזה כי יראתיו, והשפילהו לפני כי אתה משפיל גאים.
אור חדש
פרק ח/פסוק ז
ויאמר המלך אחשורוש (אסתר ח, ז) וגו' כבר פרשנו זה כי אסתר בשביל שבקשה להשיב הספרים באולי לא ימצאו הספרים השניים ויהיו נמצאים הראשונים ויבאו לידי היזק ולכך השיב לה הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ וכל זה בשביל שהיה רוצה לשלוח יד ביהודים, וא"כ לפי הסברא דבר זה ידוע ומפורסם ואין לחוש לזה עוד ואם אין מספיקים בכל זה שלא יהיה הדבר מפורסם וידוע כתבו כטוב בעיניכם עד שאין לחוש לספרים הראשונים שיצאו ולפיכך כלל אחשורוש את מרדכי עם זה שאמר ואתם כתבו וגו' (שם ח) ומרדכי חכם גדול היה מיושבי לשכת הגזית וכלל ג"כ עם זה אסתר המלכה כי היא עיקר במעשה ההוא שבקשה מלפני המלך על זה רק להשיב הספרים אי אפשר.
ראו גם
ויקי על הפסוק
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ח ז.
הסברו של המלך
הסברו של המלך להענשת המן
לאחר שחמתו שככה (ביאור:אסתר ז י) ופתשגן כתב-הדת הובהר לו (ביאור:אסתר ח ג), המלך הצדיק את תליית המן "על אשר שלח ידו ביהודים" (ביאור:אסתר ח ז). אמירה זו מסבירה בוודאות, שהמלך לא תלה את המן משום שנפל על מיטת אסתר לכובשה.
המן אכן שלח את ידו ביהודים כדברי המלך ולכן יומתו בניו כאשר פקודת אביהם תגרום צרות ליהודים.
אסתר הסתירה את יהדותה ולא הזכירה את היהודים במשתה. המן נתלה לאחר שחרבונה הוסיף לו עבירה של ניסיון לתלות את מרדכי ללא אישור (ביאור:אסתר ז ט) – אשר המלך ידע שהוא מנהיג היהודים מנכבדיו בשער (ביאור:אסתר ו י) ופגיעה במנהיג היא כפגיעה בעמו. המלך ידע שמרדכי מקיים קשרים עם אסתר (ביאור:אסתר ב כב) ומדברי אסתר שהמן תקף אותה ואת עמה הוא הבין שאסתר היא בת עמו של מרדכי. אולם, המלך לא ידע על קירבת הדם בין אסתר למרדכי עד ששאל "מה הוא לה" (ביאור:אסתר ח א).
המלך הוציא את המן להורג על "אשר מלאו לבו לעשות כן" (ביאור:אסתר ז ה) ועל שבנה עץ גבוה בביתו המעיד על שאיפת גדלות, אולם המלך כמנהגו, נמנע מלחשוף את שגיאותיו כדי לשמור על כבודו.
מדוע בני המן הומתו ביום הפור?
לאחר שאסתר קיבלה את בית המן ומרדכי קיבל את טבעת המלך, אסתר כורעת בפני המלך ובוכה ומבקשת להשיב את פקודת ההרג. המלך אומר: "הנה בית המן נתתי לאסתר, ואתו תלו על העץ, על אשר שלח ידו ביהודים" (ביאור:אסתר ח ז),[1] למרות שבזמן שהמלך פקד לתלותו הוא לא ידע שאסתר היא יהודיה ושמדובר ביהודים. המלך אישר לאסתר ומרדכי לכתוב "כטוב בעיניכם" (ביאור:אסתר ח ח), והוסיף שאין לפגוע בכבוד מסמך החתום בטבעת המלך, קרי: פקודת ההרג ופקודת ההגנה. אסתר ומרדכי, באישור המלך, הורו ליהודים לעמוד על נפשם ולהרוג ולהעניש את "הצרים" עליהם כולל ילדיהם ונשותיהם (ביאור:אסתר ח יא).
אסתר השתמשה במילה "צר" כשהגדירה את אופיו של המן (ביאור:אסתר ז ו), את הצרה שהוא עשה לעמה (ביאור:אסתר ז ד), וכשכתבה את פקודת ההגנה. המילה "צר" היא בעלת משמעות רחבה יותר מהתקפה פיזית וכוללת גם עשיית צרות בסתר ובעקיפין. אין ספק שביום המיועד המן המת לא "צר" על היהודים, אבל כדברי המלך גם המן היה בין השולחים יד ביהודים, ומעשיו גרמו לצרה ביום הפור, ולכן אשתו וילדיו היו חייבים במוות. בני המן קראו את פקודת-ההרג של אביהם ואת פקודת-ההגנה של אסתר ומרדכי וחשבו בטעות שאין להם סיבה לחשוש ביום הפור במידה והם לא יתקיפו את היהודים, שכן פקודת המן למעשה לא חייבה התקפה על היהודים וילדיהם (ביאור:אסתר ג יג), ופקודת מרדכי כאילו הענישה רק את המתקיפים וילדיהם (ביאור:אסתר ח יא). מהעובדה שבני המן הומתו, אפשר להניח שהם לא התבצרו להגנתם בצורה משמעותית, להתקפה של יום אחד. אין ספק, שבני המן ידעו שמרדכי היהודי, (ביאור:אסתר ה יג) כמשנה-למלך (ביאור:אסתר י ג) וכמחזיק בטבעת המלך (ביאור:אסתר ח ב), סובב בעיר בלבוש מלכות ועטרת זהב (ביאור:אסתר ח טו) כסימן לעוצמתו (ביאור:אסתר ט ד).
קשה לקבל שבני המן העיזו להתקיף את היהודים בשושן הבירה ולכן הם הומתו כחלק מחמש מאות המומתים (ביאור:אסתר ט יב). סביר יותר להניח שלמרות שהם לא התקיפו את היהודים, הם הומתו על בסיס הצהרת המלך שהמן הומת "על אשר שלח ידו ביהודים" אשר חייבה את אסתר ומרדכי להרוג את בניו כפי שמרדכי מסביר שהמן אכן היה "צורר" היהודים (ביאור:אסתר ט כד).[2]
[1] המלך השתמש בביטוי "שלח ידו ביהודים" כשם שבגתן ותרש "בקשו לשלוח יד במלך" (ביאור:אסתר ב כא; ביאור:אסתר ו ב).
[2] הרודוטוס, כתבי הרודוטוס, ספר ג 119. למרות שהפקודה חייבה גם את הריגת אשת המן, כנראה אסתר ומרדכי ברחמנותם ובהתאם לנוהג חסו עליה, כשם שדריוש חס על חיי אשת אינטפרנס.
מקורות
נלקח מ- "פורים: מדוע נתלו בני המן המתים?". אילן סנדובסקי,[גרסה אלקטרונית], אתר מאמרים (22/01/2011)
נלקח מ- "פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד". אילן סנדובסקי,[גרסה אלקטרונית], אתר מאמרים (19/02/2011)
ויקי על הפרק
באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "אסתר ח ז"
קטגוריה זו מכילה את 4 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 4 דפים.