ביאור:אסתר ו ב

אסתר ו ב: "וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ו ב.

וַיִּמָּצֵא כָתוּב

אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ

אסתר לא מוזכרת.
בספר הזכרונות של המלך אסתר כנראה לא נכתבה ולכן המלך אולי לא חשב שגם לה מגיע פרס כל-שהוא.

הִגִּיד

מילה זו פרושה: לאמר, לדווח, לגולל וגם להלשין (יהושע ב כ). בהתחלת הסיפור נכתב "וַיִּוָּדַע, וַיַּגֵּד" (ביאור:אסתר ב כב), כאילו שנודע למרדכי בעזרת מרגליו והוא הגיד. בספר הזכרונות לא נאמר שנודע למרדכי, אלא רק שהוא "הגיד".
מכיוון שלא היה סיכוי שהסריסים יומלכו לאחר הריגת המלך, הם עשו זאת למען אדם אחר.
רק הם הומתו - ואפילו אחרי ענויים כבדים מפעילם לא הומת.
אסתר לא מיהרה להזהיר את המלך אלא חיכתה להזמנה - כלומר הסכנה לא היתה גדולה, ונסיון הרצח היה בשליטה של מרדכי.
כאשר המלך שמע את הסיפור הכתוב הוא התרשם שמגיע למרדכי פרס על מעורבותו למרות שהוא עצמו היה מעורב בחשיפת הפושעים.
לכן אפשר להסיק שמפעילם היה מרדכי עצמו, והוא היה זה שהלשין על הסריסים. מרדכי מילכד את הסריסים לרצוח את המלך כאשר נודע לו על נטיתם לכעוס על המלך. כל זה סופר בספר הזכרונות והמלך התרשם מאוד.