ביאור:אסתר ח יד

אסתר ח יד: "הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ח יד.

יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים

מה היה למהר להודיע ליהודים ולמדינות את הפקודה החדשה, הרי היה עוד כאחד עשר חודש עד יום הפור?

מרדכי גם הוא מיהר לבקש עזרה מאסתר, מפחד שהמן ישתמש באישור המלך לגבות מיסים כדי לבקש רשות לתלות אותו, ואכן המן לבסוף הבין את הפתרון הזה, הקים את העץ והלך לבקש רשות לתלות את מרדכי.

זרש, אשת המן ואוהביו של המן ידעו אודות פתשגן כתב הדת החתומה בטבעת המלך, שעל פניה היא הראתה שנאה ליהודים ורצון להורגם. אומנם הפקודה החתומה בטבעת המלך, בצורה ברורה קבעה את יום הפור להריגת היהודים במשך יום אחד, אבל זה לא הפריע להם להציע להמן לבקש רשות לתלות את מרדכי היהודי מיד, בלי לחכות. מהתנהגותם זו של אנשי המן, ניתן לצפות שבכל ערי הממלכה פושעים (מלבד בשושן) יתחילו לפגוע ביהודים ולשדוד אותם, כדי לא לאחר ולמצוא שכל השלל כבר נלקח.

לכן מרדכי ואסתר פקדו על "הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים" לצאת מיד, במהירות האפשרית, ולהפיץ את הפקודה המתירה ליהודים להתגונן. בעצם, בניגוד לפקודת המלך, פקודת אסתר ומרדכי סותרת את פקודת המן, כי על פניה, המלך חדל מלהיות שונא יהודים. כך "בְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב" (ביאור:אסתר ח יז), וביום הפור היתה הזדמנות ליהודים "לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם" (ביאור:אסתר ח יג) שהציקו להם במשך אחד עשר החודשים האלה.

לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם

ביום הפור "וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף" (ביאור:אסתר ט טז) אויבים ומשפחתם. מספר זה אינו גדול לעם היהודי או לעמלקים בזמנו. מספר זה מעיד שרק המנהיגים, הפושעים ובני משפחתם מתו, כדי להכחיד את העמלקים ותרבותם.