כתובות סג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
קא מדברת אלמנות חיים אמרה ליה אי לדידי ציית יתיב תרי סרי שני אחריני אמר ברשות קא עבידנא הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב כי אתא אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי שמעה דביתהו הות קא נפקא לאפיה אמרו לה שיבבתא שאילי מאני לבוש ואיכסאי אמרה להו (משלי יב, י) יודע צדיק נפש בהמתו כי מטיא לגביה נפלה על אפה קא מנשקא ליה לכרעיה הוו קא מדחפי לה שמעיה אמר להו שבקוה שלי ושלכם שלה הוא שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא אמר איזיל לגביה אפשר דמפר נדראי אתא לגביה א"ל אדעתא דגברא רבה מי נדרת א"ל אפילו פרק אחד ואפי' הלכה אחת אמר ליה אנא הוא נפל על אפיה ונשקיה על כרעיה ויהיב ליה פלגא ממוניה ברתיה דר"ע עבדא ליה לבן עזאי הכי והיינו דאמרי אינשי רחילא בתר רחילא אזלא כעובדי אמה כך עובדי ברתא רב יוסף בריה דרבא שדריה אבוהי לבי רב לקמיה דרב יוסף פסקו ליה שית שני כי הוה תלת שני מטא מעלי יומא דכפורי אמר איזיל ואיחזינהו לאינשי ביתי שמע אבוהי שקל מנא ונפק לאפיה אמר ליה זונתך נזכרת איכא דאמרי אמר ליה יונתך נזכרת איטרוד לא מר איפסיק ולא מר איפסיק:
מתני' המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת ר' יהודה אומר שבעה טרפעיקין עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת ר' יהודה אומר שלשה טרפעיקין:
גמ' מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש המטה ר' יוסי ברבי חנינא אמר ממלאכה תנן וכן המורד על אשתו בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי אלא למאן דאמר ממלאכה מי משועבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולאו לאמלוכי ביה בעי:
מיתבי אחת לי ארוסה ונשואה ואפי' נדה ואפילו חולה ואפי' שומרת יבם (בשלמא למאן דאמר ממלאכה שפיר אלא למאן דאמר מתשמיש נדה בת תשמיש היא אמר לך אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו איכא דאמרי) בשלמא למאן דאמר מתשמיש היינו דקתני חולה
רש"י
עריכה
קא מדברת - את מתנהגת:
שיבבתא - השכינות:
שלי ושלכם שלה הוא - תורה שלמדתי אני ושלמדתם אתם על ידה הוא:
שקל מנא - כלי זיין כאילו בא להלחם:
איטרוד - באותה מריבה:
לא מר איפסיק ולא מר איפסיק - לא אכלו סעודת יום הכפורים שמפסיקין בה אכילה להתענות סעודה אחרונה של ערב ט' באב ויוה"כ קרי סעודה המפסקת שמפסיקים בה במס' תענית (דף ל.):
מתני' המורדת על בעלה - בגמ' מפרש ממאי:
טרפעיקין - בגמרא מפרש:
עד כדי כתובתה - ואחר כך נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה אבל אינו משהה לפסוק על הנכסים שנפלו לה מבית אביה ולהפסידה ממנה:
שלשה דינרים - בגמרא מפרש מאי שנא הוא מינה דידה:
גמ' באומר איני זן - דהיינו תחת מלאכה:
והאמר רב יוציא - ומתניתין מוסיפין תנן ואינו מוציא לאלתר:
ולאו אימלוכי ביה בעי - שמא יחזור בו ובתוך זמן שאנו נמלכין בו ומחזירין עליו שיחזור בו מוסיפין על כתובתה:
אחת לי - כולן שוות בתורת מרד ואפילו שהיא נדה או חולה והיא מורדת:
ארוסה - שאמרה לא אנשא: ה"ג בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר אלא למ"ד משום מלאכה חולה בת מלאכה היא. בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר ואי משום נדה דלאו בת תשמיש היא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' כדלקמן אלא למאן דאמר כו':
תוספות
עריכה
אדעתא דגברא רבה מי נדרת. וא"ת והלא אסור לפתוח בנולד דאמרינן בנדרים בפ' ר' אליעזר (דף סד.) כיצד אמר קונם שאיני נהנה לפלוני ונעשה סופר כו' וי"ל דהכא לא חשיב נולד כיון שהלך לבי רב דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול אי נמי כגון דתלה נדרו בדבר שפירש בשעה שנדר על דעת אם לא יעשה סופר דבענין זה לא הוה נולד כדתנן בפרק רבי אליעזר (שם דף סה.) קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע אמרו לו מת או עשה תשובה כו' ופריך בגמ' מת נולד הוא וה"ה עשה תשובה ומשני אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ורבי יוחנן דמשני התם בענין אחר לאו משום דפליג אתולה נדרו בדבר אלא דלא חשיב ליה כתולה נדרו בדבר:
ברתיה דר' עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי. וא"ת והא בפ' קמא דסוטה (דף ד:) פריך והא איכא בן עזאי דלא נסיב ולההוא לישנא דמשני נסיב ופירש אתי שפיר ויש לומר דאע"ג דקאמר הכא דעבדא הכי לבן עזאי מ"מ לא נשאה אלא באירוסין:
פוחתין לה ז' דינרין. בירושלמי מפרש כנגד שבע מלאכות שהאשה עושה לבעלה וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה והש"ס שלנו אין סובר כן דהא בעי בגמרא מה בין מורד למורדת ומפרש טעמא אחרינא:
רב הונא אמר מתשמיש. אבל ממלאכה לא הוה מורדת דרב הונא לטעמיה דאמר לעיל (דף נח:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ור' יוסי בר חנינא סבר כר"ל וליכא למימר דקסבר כרב הונא דאמר שיכולה אשה שתאמר לבעלה כו' ומורדת ממלאכה היינו מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו דמסתברא דחייבת אפילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה מידי דהוה איושבת בקתדרא דחייבת בהן דאין נראה שתהא מורדת אלא מהמלאכות המפורשות במתני' ועוד מדקאמר בסמוך חולה בת מלאכה היא ואותן מלאכות אפילו חולה יכולה לעשות דאינה חולה כל כך כיון שיכולה לסבול תשמיש ואי הוה אמרינן דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה לא מפקעת עצמה אלא מעשיית צמר שהוא עיקר מעשה ידיה אבל שאר מלאכות כגון טוחנת ואופה כו' עבדא הו"מ שפיר סבר כרב הונא וכן משמע קצת דקרי לעיל (דף נט.) מעשה ידיה מידי דקייץ ובשאר מלאכות כגון טוחנת ואופה לא שייך קיצותא אבל אין נראה אלא כי אמרה איני ניזונת ואיני עושה פטורה מכל ז' מלאכות וכי עבדא שאר מלאכות פוחתין לה מעשיית בצמר כדתנן במתניתין (לקמן סד:) ואם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה ונראה דהוא הדין טוחנת ואופה והא דנקט מינקת משום דאיירי במשרה אותה על ידי שליש דאינה יכולה לעשות לו מלאכה אחרת כיון דאינה עמו בבית ומיהו יש לדחות דאיכא למימר דדווקא נקט מניקה ומשום דטורח ממעט חלב פוחתין לה ממעשה ידיה אבל מכל מקום נראה דכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות אחרות אם כן לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונת ואם תאמר מורדת ממלאכה אמאי פוחתין לה מכתובתה לינקוט. פיזרא וליתיב דהא יכול לכופה למעשה ידיה לריש לקיש וי"ל כיון דאינה רוצה לעשות אלא ע"י כפייה חשיבא מורדת ופוחתין דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת:
באומר איני זן ואיני מפרנס. מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו דאם לא כן מה ענין זה אצל מורד ממלאכה ומיהו בקונטרס פירש משום דזן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח כו' ומיהו גם זה יש לדחות כמו שמפרש ר"ת דאפלח היינו עבודת הקרקע פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית אבל להשכיר עצמו אינו חייב:
והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. משמואל דפליג עליה דרב בסוף המדיר (לקמן דף עז.) דקאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון לא מצי למפרך דלדידיה אתי שפיר דאע"פ שכופין אותו על כרחו לזונה מכל מקום מוסיפין כיון דאינו רוצה לזונה אלא על ידי כפיה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת אבל לרב שכופין אותו לגרשה מיד מה שייך תוספת ואם תאמר למאן דאמר מתשמיש נמי תקשי דעל כרחך מורד מתשמיש נמי כופין להוציא דאטו לעולם יוסיפו על כתובתה ותתעגן כל ימיה ויש לומר דהוה מצי למימר ולטעמיך:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
צז א ב מיי' פי"ד מהל' אישות הלכה טו, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סימן עז סעיף א:
צח ג מיי' שם הלכה יב, טור ש"ע שם סעיף ב:
צט ד מיי' וסמג שם ומיי' פ"ב מהל' יבום וחליצה הלכה י, סמג עשין נא, טוש"ע שם וסי' קסה סעיף א:
ראשונים נוספים
אמר ליה ההוא חתנך אי צורבא מרבנן הוה אדעתא דהכי מי נדרת אמר ליה ר' אפילו פרק אחד וכו': איכא למידק, והא קיימא לן דאין פותחין בנולד כדתנן בנדרים פרק ר' אליעזר (פד, א), ר' אליעזר אומר פותחין בנולד וחכמים אוסרים, כיצד, אמר קונם שאיני נהנה מפלוני ונעשה סופר ואמר אילו הייתי יודע שיעשה סופר או שהיה משיא את בנו לא הייתי נודר, והכא נמי בעת הנדר לא היה ר' עקיבא חכם. יש לומר, דר' עקיבא לא בהכי שרא נדריה אלא שנתכוין לראות אילו היה יודע שחתנו תלמיד חכם אם היה מתחרט, או שרצה להודיעו שהוא היה חתנו וכשראה שנתחרט פתח לו ממקום אחר בכבוד בתו, וכדתנן (נדרים סו, א) פותחים לו לאדם בכבוד אשתו ובניו. וכדאמרינן בירושלמי במסכת נדרים פרק ר' אליעזר (פ"ט ה"ז) חדא אתתא נדרה מן ברתה, אתה לגבי ר' יוחנן אמר לה אילו הוית ידעתך דברתך נסבא שום ביש מי הוית נדרת, אמרה ליה לא ושרא לה. והכא נמי כיון דברתיה הוה נסבא שום ביש כדאמר לה ההוא גברא מדברת אלמנות חיות ומכסיף לה. ובנדרים פרק הנודר (נ, א) אמרינן, גבי האי עובדא דאמר לה חד רשע לדביתהו דר' עקיבא שפיר עבד לך אביך דלא רחים לך, דדברת אלמנות חיות כולה שניך.
ואף ברתיה דר' עקיבא עבדה ליה לבן עזאי הכי: ואם תאמר, והא משמע דבן עזאי לא נשא אשה, מדאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (סג, ב) גבי מצות פריה ורביה שהיה דורש בה בן עזאי, אמרו לו תלמידיו רבנו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים. יש לומר, בן עזאי נשא ופירש. אי נמי, אירס ולא נשא, ופלוגתא היא בסוטה בהדיא (ד, ב) גבי שיעור סתירה דאיירי בה בן עזאי, דאמרינן התם כל אחד ואחד בעצמו שיער, ואקשינן, והא איכא בן עזאי, ופרקינן, איבעית אימא נשא ופירש, ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו. החידושים על סוגית מורדת נמצאים גם בתשובות חכמי פרובניציא סימן עג עמ' .
מתני': המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת וכו': אפליגו בה בגמרא מורדת ממאי, אי מתשמיש דוקא או אפילו ממלאכה, ופירשו בירושלמי (בפירקין ה"ח), טעמא דפוחתין לה שבעה והמורד על אשתו אין מוסיפין לה אלא שלשה, אמר ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שהיא חייבת לו שבע (לעיל נט, ב) הוא פוחת ממנה שבעה, והוא על ידי שהוא חייב לה שלש מוסיף לה שלש, והקשו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים הרי אינה חייבת לו כלום, הגע עצמך שהתנה עמה שאין לה עליו שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום, מאי כדון, דאמר ר' יוחנן צערו של איש מרובה יותר משל אשה.
ונראה, שהיו נותנים טעם מתחלה כמאן דפריש בגמרא מורדת ממלאכה ולא עמד טעמם בו, וחזרו לפרש כמאן דאמר מתשמיש ומשום קנס, ושבעה כנגד שבעה ימי השבוע, ושלשה שלה כנגד ששה ימי החול, ושל שבת לא, משום דמיחזי כשכר שבת כדאמרינן בגמרא (ע"ב), קנסו אותה טרפעיק ליום, ולו לא קנסו אלא חצי טרפעיק לפי שצערו גדול מצערה. והשתא דאתית להכי, למאן דאמר ממלאכה נמי משום קנס הוא, ולפי שמרדה בהרבה דברים יתר ממרדו קנסוה יותר, ומסופק אני בדבר זה, למאן דאמר ממלאכה אם שבעה טרפעיקים אלה כולן קנס, ושוכר עליה ממקום אחר מי שישמשנו לטחון ולאפות ולבשל כדרך שהוא עושה למאן דאמר מתשמיש אבל ממלאכה לא, או נאמר דלמאן דאמר ממלאכה נתנו לו אלו השבעה על בטול הכל.
ולכאורה נראה שכולן קנס ומשלמת ממקום אחר שכר מי שישמשנו או בפתיחת כתובתה, או שימכרו לו בית דין מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו עבד או שפחה לשמשו, שאם אין אתה אומר כן האיך השוו חכמים מדותן בכך בכל המקומות, יש מקומות שצריך להוציאו בשמושו כפלים, ומקומות יש שאין צריך אלא למחציתן, ואפילו תאמר מדתן של חכמים כך הוא לתקן בדרך המיצוע וכעין דאורייתא (לעיל מ, א) דבעל שלמה חמישים בעל פגומה חמישים, עבד נוקב מרגליות שלשים מוכה שחין שלשים, מכל מקום מורד על אשתו שאינו מוסיף אלא שלשה טרפעיקים, ופרישנא בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס, על כרחך אי אפשר שיספיקו לה למזונות ופרנסה שלשה טרפעיקים, אלא אלו קנס ולוה עליו מזונותיה ופרנסתה שהוא משלם, שאם אין אתה אומר כן, נמצא הרמאי משתכר במרדו, ולא עשו חכמים תקנה לרמאים, וזה אין צריך לפנים, וממנו אתה דן למורדת שהיא משלמת ממקום אחר ואינו משום קנס. והדבר צריך תלמוד.
ועד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה: פירוש: עיקר כתובה ותוספת ונדוניא, חוץ מנכסי מלוג שלה שאינן בכלל כתובה, ושמעינן לה מדר' יוסי דאמר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה אותה ממנה, אלמא לא פליגי רבנן עליה אלא בנכסי מלוג, אבל נדוניא ואפילו בלאותיה קיימין הפסידה לרבנן. ומיהו, ודאי ר' יוסי בתרתי פליג בנכסי מלוג שנפלו לה קודם שמרדה, ובנכסי מלוג שנפלו לה לאחר שמרדה, דלר' יוסי כולן פוחתת והולכת, ולרבנן אינה פוחתת מהן כלל, דהא לא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה. והא דגרסינן בירושלמי (ה"ח), מהו מפחית מפרה פרנין דידה, נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה, לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי, הדא אמרה אפילו לפחות מפרה פרנין דידה יפחות.
לפי מה שכתבתי נפרש פרה פרנין נכסי צאן ברזל שלה, ופרה הוא שבח, כגון פורנא ליתמי, דבשלהי פרק נערה שנתפתתה (נד, א), כלומר, שפוחת אפילו מן השבח שלה, כלומר משבח בית אביה שהביאה לו בנדוניתה. ויש מי שפירש, (הרמב"ן בחידושיו) פרה פורנין נכסי מלוג, לומר דאפילו לרבנן פוחת מנכסי מלוג שהיו לה בשעה שמרדה, שלא נחלקו רבנן ור' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה אחר שמרדה, ואיני מכיר בטעמא, וכי מה איכפת להם לחכמים אם נפלו לה קודם שמרדה או לאחר שמרדה, כאן וכאן משום שמרדה על בעלה הוא, וכיון שהוא פוחת מנכסי מלוג שנפלו לה כבר, אף ממה שנפל לה לבסוף ועודה מורדת תפחות, דכל שעתא ושעתא מורדת היא, ומה בין שעה ראשונה למרדה ובין שעה אחרונה.
גמרא: מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש: והא דתנן (לעיל סא, ב) המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרים שתי שבתות ובית הלל אומרים שבת אחת, איכא למימר דתוך זמן זה נמי מוסיף והולך חצי טרפעיק בכל יום, דהא מורד הוא מתשמיש, ולא אמרו זמן זה אלא להוציא. אי נמי איכא למימר, דמדיר אינו מוסיף לה כלל ומאן דאמר דמדיר אין לה צער כל כך לפי שאין כעסו ניכר אלא שעה ראשונה ושמא חזר בו, אלא שמחזר למצוא פחת לנדרו, אבל כאן שהוא תלוי בידו וכל עת הוא עומד בכעסו ובמרדו, בזה צערה מרובה וראוי לקנסו אפילו שבת ראשונה. ועוד נראה, שאלו לא רצתה לצאת כל שהוא משהה אותה מוסיף לה כשיעור הזה, וכדאמרינן הכא באומר איני זן ואיני מפרנס, ואקשינן, והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ופרקינן, ולא לאימלוכי בה בעי, והלכך הכא נמי נמלכין בה ואם היא תובעת להתגרש מחמת מרדו או נדרו אינו מוסיף אלא ממתינין לו עד שבת אחת, וכפיית גרושין מסתייה, אבל כל שאינה רוצה להתגרש יוסיף ואפילו לאלתר, דאי לא במה כופין אותו והיא אינה רוצה להתגרש.
ר' יוסי בר חנינא אמר ממלאכה: פירוש: משאר מלאכות חוץ ממעשה ידיה, כגון שמורדת מטחינה ואפייה ובישול, דאי ממעשה ידיה הא יכולה היא לומר איני נזונת ואיני עושה, אבל שש מלאכות אחרות שמנו חכמים אינן תחת מזונות, ובין ניזונת בין אינה ניזונת הרי זו אופה ומבשלת. ולר' יוסי בר חנינא הא דקתני בברייתא נדרה שלא להניק את בנה בית שמא אומרים כופה ומניקתו, כופה בפחיתת שבעה טרפעיקים קאמר, ולרב הונא כופה בשוט, אי נמי, בית דין משמתין אותה עד שתניק. ומיהו עיקר אותה ברייתא לא נשנית על ענין הכפייה אלא לומר שאין הנדר חל עליה כלל לפי שהיא משועבדת לבעל בכך.
והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה: וקא סלקא דעתך דכיון שהוא חייב להוציא אינו מוסיף לה. ואם תאמר אם כן למאן דאמר מתשמיש נמי מי ניחא, והא רב הונא גופיה הוא דקאמר בפרק נערה שנתפתתה (מח, א) האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, וכל שכן מורד לגמרי. יש מי שתירץ, דהשתא הוי סלקא דעתיה דמקשה דאומר אני בבגדי והיא בבגדה גריע ממורד לגמרי, משום דהתם לית ליה צערא ולדידיה בלחוד הוא דאיכא צערא, לפיכך יוציא לאלתר אבל מורד דאית ליה נמי צערא וטפי מינה לא יוציא לאלתר. אלא מוסיף והולך עד שיחזור ויתרצה לה.
ופרקינן: ולא לאמלוכי ביה בעי: כלומר, עד שכופין אותו להוציא נמלכין בו תחלה אם יחזור בו ויזון ויפרנס או יוציא ויתן כתובה, ובין כך מוסיפין לה, כך פירש רש"י ז"ל. ויש ספרים דגרסי, ולאו אימלוכי בה בעי, כלומר, נמלכין עמה אם רוצה להתגרש מיד, או אם אינה רוצה להתגרש וליטול תוספת שלשה טרפעיקים, ואם אינה רוצה להתגרש מוסיף לה והיינו מתניתין.
הכי גרסינן: בשלמא למאן דאמר מתשמיש שפיר, אלא למאן דאמר ממלאכה חולה בת מלאכה היא: פירוש: למאן דאמר מתשמיש ניחא נדה וחולה, אף על פי שאינן עכשיו בנות תשמיש, מכל מקום איכא צערא משום שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, וכדאמרינן בסמוך, אבל למאן דאמר ממלאכה חולה לאו בת מלאכה היא, ובמלאכה לא שייך למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. והוא הדין דהוה מצי למיפרך, בשלמא למאן דאמר תשמיש היינו דקתני אפילו נדה, אלא למאן דאמר ממלאכה מאי אפילו. ונדה, דהויא מורדת מתשמיש, דוקא בשמרדה בלא עת נדתה, דבהא איכא למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, אבל התחילה למרוד בעת נדתה לא, דהתורה המרידתה, ושמא רצתה לצחק בו עד שתטבול. והכין איתא בירושלמי (בפרקין ה"ח), דגרסינן התם, מה אנן קיימין אי בשמרדה עליו והא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן נן קיימין שמרדה עליו עד שלא באה לנדה ובאה לנדה.
מתני' המורדת על בעלה פותחין לה מכתובתה ז' דינרים בשבת עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה: מתני' במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה ומצערא ליה אבל באומרת מאוס עלי דינא אחרינא אית ליה והא דקתני שפוחת והולך עד כדי כתובתה בלשון הזה עיקר כתובתה ותוספת שהוא תנאי כתובה וקי"ל תנאי כתובה ככתובה ויש בו עוד נכסי נדוני' שאף היא נקראת כתובה כדפירש לעיל אבל אינו נראה דנכסי מלוג בכלל כתובה דאיהו לא מקרי כתובה בשום דוכתא וכדתנן התם מה יעש' בכתובה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה דאלמא אין נכסי מלוג בכלל כתובה ועוד מדאיצטריך ר' ינאי לומר בריש פירקין דתנאי כתובה ככתוב' דמי לענין מורדת אבל בירושלמי אמרו מהו למפחת מפרא פורנין דידה ושמעינן מן הדא ר' יוסי אומר לעולם היא פוחת והולך לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרה אפי' לפחות מפרא פורנין דידה פוחת ע"כ וי"מ דלנכסי צאן ברזל קרי פרא פורנין כדאמרינן לקמן אשה גובה פורנא מהם ולא נהירא לי דא"כ למה להו למפשטיה מדר' יוסי הרי הוא בכלל כתובה אלא ודאי כי הירושלמי סובר שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה שלא הוצרך ר' יוסי להוסיף אלא ירושה הבא לאחר שנפחתו כתובתה ונכסים כדדייק לישנא דקתני שאם תפול ירושה יחזיר ויגבה אבל בנכסי מלוג שכבר היו לו בשעת מרדה אף רבנן מודו והא דלא קתני אלא כדי כתובתה לוא דווקא אלא נקט הדבר הנהיג בכל כי לכל יש כתובה ואין לכל נכסי מלוג כדאיתא בפירקין דלעיל והא דאיצטריך ר' ינאי לומר שתנאי כתובה ככתובה דמיא למורדת אינו אלא לדעת רבותינו שבתלמוד שמפקיעין כתובה בפעם א' לסוף ד' שבתות דהתם כתובה דוקא אבל לדברי משנתינו שפוחתי' והולכים קונסים אותה לפחות מכל נכסיה והא קי"ל כרבותינו כדבעינן למימר בתלמודא בס"ד ושבעה דינרים אלו דינרים ממש לא שיפחתו מהם דבר השוה היום שבעה דינרים כשתמכור בטובת הנאה דכולי האי לא קנסוה רבנן ודעת גדולי הפוסקים המפרשים שמתחילין לקנסה ממה ששוה יותר שאם יש לה נכסי מלוג מגבין לו מהן ז' דינרים ואם לאו פוחתין מנדוני' ואח"כ מעיקר כתובה ותוס' דבתחלה מנדוני' בעינן דלקנסא טפי כי היכא דתיהדר בה ויש חולקין בדבר ולא נפקא לן מיניה דכרבותינו קי"ל וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובה ג' דינרים ופירש טעמא בתלמודא מפני שצערו של איש קשה משל אשה ובירושלמי שאלו הכא אתמר ג' והכא אתמר ג' א"ר יוסי בר חנינא היא שחייבת לו שבועה פוחתין לה ז' הוא שחייב לה ג' מוסיפין לה פי' היא חייבה לו ה' גופי מלאכות ואזלא לטעמיה דאמר בתלמודא דילן מורד' ממלאכה הוא מורדת ובמורדת מתשמיש לא חלקוה וקנסוה כאלו מורדת ממלאכה דלא נימא דגריעא מחדא מינייהו והוא חייב לה ג' שאר כסות ועונה והקשו ע"ז הגע עצמך שאמר לה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ותנאי קיים כלום חייבת לה ואדחי לה האי טעמא וחזרו לומר בשם ר' יוחנן מפני שצערו של איש קשה משל אשה:
גמרא מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש ר' יוסי בר חנינא אמר ממלאכה ואסיקנא מתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהוה מורדת כי פליגי ממלאכה דר"י בר חנינא סבר דממלאכה נמי הוה מורדת ורב הונא סבר דממלאכ' לא הוה מורדת והקשה הראב"ד ז"ל איך אפשר דאתתא שקלי מזונה דבעלה ולא תהא מורדת וכי היא הבעל זנה ומפרנסה ויהיה הוא טוחן ואופה ומבשל לעצמו ומה יעשה בהנקת בנו ועוד התניא נדרה שלא להניק את בנה כופין ומניקתו ואם אין פוחתי' לה מכתובתה במה הוא כופה אם בדברים לא יוסר עבד ואם בשוטים ושמתא אשה לאו בר הכי הא ודאי ליכא כפי' אלא בכתובתה ותו דהא תניא נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא בלא כתובה וכ"ש בשאר גופי מלאכות ואיך לא הקשו ממנה לרב הונ' דבשלמא דרב יוסי בר חנינא מצי לתרוצי כדאמרינן בסוגיין ולאו לאמלוכי ביה בעי אלא לרב הונא קשיא לכך פי' ר"י ז"ל דמשאר גופי מלאכות שהם לתשמיש גופו דכ"ע מורדת הוה ולא נחלקו אלא במלאכת מעשה ידיה ירב הונ' לטעמי' דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה הלכך אין כאן מרד כלל:
ור' יוסי בר חנינא סבור שיכולה לכופה על מעשה ידיה כסברא דריש לקיש: וא"ת כי אקשינן לקמן נדה בת תשמיש היא לוקמא בשאר מלאכות דהויא מורדת אפי' לרב הונא וי"ל דתלמוד משמע ליה נדה דומיא דחולה דלאו בת מלאכה היא ואין מורדת אלא מתשמיש ולא נהירא דהא ודאי שפיר מצי לתרוצי תלמודא בשאר מלאכות ועוד דא"כ הל"ל ממעשה ידיה כדאמרינן בכל דוכתא דלישנא דמלאכה בכלהו מלאכות משמע ותו דהוה לן למימר רב הונא לטעמיה ותו דלעיל לא אשכחן דפליג רב הונא אלא ריש לקיש וכדאמרינן ופליג אדריש לקיש ועוד מדאמרינן לקמן מה בין מורד למורדת מפני שצערו של איש קשה משל אשה והניחא במורדת מתשמיש אבל במורדת ממלאכה מאי איכא למימר דהא ודאי מורדו של איש באומר איני זן ומבטל מינה חיי נפשה קשה ממרד מלאכה שלה אלא ודאי דבכולהו ממלאכות נחלקו וכן פרשו הגאונים ז"ל וכן פירש בתוס' ומ"ד דממלאכה לא הוה מורדת לאו למימר שתצא נקיה מב"ד ותטול מזונות כדברי הראב"ד ז"ל דהא ליתא אלא רב הונא קאמר שאינה מורדת לזון אותה בפחתא שבעה דינרין דכיון דמלתא דבממון היא מורדת אין לנו לקנסה בכך אלא שיגבה מנכסי' או שנפחת מכתובתה כדי שפחה אחת לשמשו ואם לא יוכל לקנסה בכך שיקנסוה להוציא בלא כתובה ורבי יוסי בר חנינא אמר דממלאכה נמי הוה מורדת ולאו למימרא שתהא פטורה בכך דא"כ שאין די בז' דינרין שפוחתין מכתובתה לדמי שפחה לשמשו שהוא צריך להניק את בנו איך יהא די בכך ועוד המורד שאמר אינה זונה ואינה מפרנסה האיך יהא די לה בג' דינרין למזונותיה ופרנסתה והלא המשרה את אשתו ע"י שליש נותן במכובד על פי כבוד ובמורדת הכל שוה אלא שאף ר' יוסי בר חנינא אמר גובה מכתובתה דמי שפחה לשמשו ולקנסוה יותר פוחתין ז' דינרין מכתובתה ותדע דמעיקרא סד"א דמתשמיש לא הוה מורדת והא ודאי לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל הא אמרי' הנאת תשמישך עלי כופה ומשתמשתו ועוד האיך אפשר שתבטל ממנו מצות פריה ורביה ולא יהא עליה קנס אלא ודאי הכא ס"ד דלא הוה מורדת לדונה כדין משנתינו אלא שקונסין אותה לצאת בלא כתובה וכדרך שאמרו בקולני' שתצא בלא כתובה והיא השמעות קולה על עסקי תשמיש וכבר האריך רבינו הגדול ז"ל בזה בספר הזכות:
בשלמא למ"ד מתשמיש לאיש לחיי : ויש מקשים ולדידיה היכי ניחא והלא מה שמוסיפין לה אינה גובה אותו אלא כשיגרשנה והיא לא תצא אלא לרצונו ותשב עד שתלבין ראשה. ותירצו דהשתא שפיר ידעינן טעמא דלאו לאמלוכי בה בעי וכל היכא דבעי' למיפק כפי' ליה משום בטול תשמיש דאפי' משום הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן וטובא איכא בתלמודא דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר:
באומר איני זן ואיני מפרנס : מכאן הוכיח הרב רבינו אליהו מפאריש דחייב הבעל להשכיר עצמו במלאכה כדי לזון את אשתו שאל"כ באומר איני זן מאי מורד ממלאכה איכא ועוד כי מספר הכתובה נלמוד כי לכך הוא כותב לה ואנא אפלח ואוקיר ואוזין וזה דין חדש מאד שיכופו על מזונות מה שאין כופין לב"ח ומהכא ליכא ראיה דה"ק שהאומר איני זן כיון שהמזונות תחת מלאכ' מעשה ידיה כשאומר איני זן קרי ליה מורד ממלאכה כלומר מורד ממה שהוא תחת מלאכה וכן פירש רש"י ז"ל ומה שכותבין בספר הכתובה ואנא אפלח נראה לי שאין כותבין כן אלא משום חלתה שהוא חייב לזונה במזונות ורפואה כדתנן לקחת חייב לרפאותה א"נ שופר' דשטר' הוא ולישנ' מעליא שיטרח לעבדה ולכבדה במזונותיה ופרנסתה בכל כוחו:
והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה: איכ' דקשיא ליה דמשמע השתא דהא לרבי יוסי ברבי חנינא קשיא בלחוד ואדרבה לרב הונ' קשה טפי דאמר מלאכה לא הוה מורדת ויש לומד דלא קשי' למאי דפרישית לעיל דרב הונא הכי קאמר שאין דנין אותה בדין מורדת דכתיב במשנתינו אלא או יוציא ויתן כתובה כרב או יכפהו לזון כשמואל אבל לר"י בר חנינא דאמר דהיינו מורדת המוזכרת במשנתינו קשי' אדרב וה"ה דקשי' לה מהא דשמואל דאמר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון אלמא דחדא מינייהו נקט:
גרסת רש"י ז"ל ולאו לאמלוכי ביה בעי ופי' הוא ז"ל שנותנים לו זמן לאמלוכי ביה אם יחזור ממרדו ובתוך כך יוסיף על כתובתה ג' דינרין ואם לא יחזיר יוציא ויתן כתובה והקשו עליו דא"כ הוה ליה לפרושי כמה זמן נותנים לו לאמלוכי ואע"ג דבעלמא זמן ב"ד שלשים יום דלמא הכא מוסיפין או מבצרינן ולא עוד אלא דפשטא דמתני משמע דלעולם מוסיפין לה עד שיגרשנה מדעתו ועוד דכיון דלאמלוכי הוא דיהבינן ליה זמן האיך אנו קונסין אותו בנתיים והנכון כגרסת הספרים שגורסין ולאו לאמלוכי ביה בעי כלומר שנמלכין בה ואם תרצה לצאת כופין אותו להוציא ולתת כתובה לאלתר ואם לא רצתה להתגרש כופין אותו לעול. במרד השני מפני שדרך בנות ישראל הצנועות שאין רוצין להתגרש לכך שנינו במשנתינו סתם שמוסיף לה על כתובתה:
מיתבי אחת ארוסה ואחת נשואה בשלמא וכו': למ"ד מתשמיש נדה בה תשמיש היא ומהדרי' אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. איכא למידק אי במלאכה מאי אפי' וכי נדה לאו בת מלאכה היא כשאר כל הנשים. וי"ל לפי שדרך נדה להיות מרוחקת ממלאכת אפיה ובישול מחמת נידותם ואימא דכיון שכן לא הוה מורדת משום מלאכה קמ"ל דאדרבה מכולן הויא מורדת כיון דשורת הדין נותנת לעשות כל מלאכה אלא שאינה קוצה חלה ואינה מוזגת לו את הכוס וחברותיה ורש"י ז"ל נשמר מזה וכתב כהאי גוונא בשלמא למ"ד מתשמיש ניח' אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמש לא פליגי וכו' (ופי' רש"י ז"ל דה"ק דבשלמא למ"ד מתשמיש שייך נדה אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמיש לא פליגי וכו') ופי' רש"י ז"ל דה"ק בשלמא למ"ד מתשמיש שייך למימר אפילו נדה וקמ"ל שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו אלא למ"ד ממלאכה מאי אפי' נדה דהא שפיר הויא בת מלאכה אע"כ מתשמיש כ"ע לא פליגי וכו'. וק"ל אמאי לא פרכינן מארוסה למ"ד ממלאכה מאי מרד ממלאכה איכא וי"ל כגון שהגיע זמן והיא אוכלת משלו שהיא חייב לעשות בצמר ודאי ואולי חייבת לו ג"כ לאפות ולבשל אי נמי מכל ארוסה והיא מורדת מלכנוס מפני שלא תעשה לו מלאכה שהאשה עושה לבעלה וכדרך שאנו דנין אותה במורדת מתשמיש מפני שאינה רוצה לכנוס לחופה כך נראה לי:
כי פליגי ממלאכה לא הוה מורדת ורבי יוסי בר חנינא סבר ממלאכה נמי היא מורדת:
לענין פסק הלכה הרי"ף ז"ל וכל הראשונים ז"ל פסקו הלכה כרב הונא וכן עיקר והראיה המחוורת בזה מהא דבעי' מיליה רב חייא משמואל מה בין מורדת למורדת ופריש לה במורדת מתשמיש תרי טעמא ולא פריש לה במורדת ממלאכה חד טעמא ולא עוד אלא בהמלאכה מורדת של איש קשה משל אשה כדכתיבנא לעיל ועוד דלרבי יוסי בר חנינא מורדת ממלאכה היינו שאומר איני זן ואיני עושה ואיני מפרנס ואנן כשמואל קי"ל דאמר שכופין אותו לזון ומיהו בזו לומר כדתריצנא לעיל דאמלוכי ביה בעינן ויש מביאין מהא דאמר לקמן היכי דמי מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא לי' ואינו ראייה דדלמא לינש' דאפי' נדה לא אתיא שפיר ולמ"ד מורדת ממלאכה ולא ניחא ליה כפרוקא דכתיב' לעיל אי נמי דמשמע ליה כולה ברייתא משום תשמיש מכל מקום עיקר הדין כמו שכתבנו דהלכתא כרב הונא וכל שמורדת ממלאכה כופין אותם בשוטים או שאינו זנה או שמוכרים ב"ד בכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו שפחה או עבד לשמשו. ורבותי ז"ל חזרו ונמנו שיהא מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ונראי' הדברים דבתוך ד' שבתות אלו לא תפסיד כלום אם תחזיר בה וא"ת א"כ עכשיו תחזור בה ולמחר תחזיר למרד' ותצערנו שלש שבתות הא ליתא דכל שחזר' בה מתרין בה שאם תחזר עוד למרדה תשבור כתובה לאלתר אבל יש שפירש אפי' תחזור בה תפסיד ז' דינרין בכל שבוע שעמדה במרדה כדין משנתינו ואינו מחוור:
אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו : פי' דנדה יש לו פת בסלו עומד כיון שהוא עומד בבטחון שתטבול לנדתה ותהא ראוי' לו דייקא נמי דקתני ד' שבתות פי' רש"י ז"ל דשבתות דקתני ימים שאין בהם מלאכה והכל מצוין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פי' לפירושו שאלו היה רוצה לומר ד' שבועות הל"ל ל' יום כדקאמרי' בעלמא וי"ג דייקא נמי דקתני ד' שבתות זה אחר זה ומפרשי לה כיון דקתני זו אחר זו ודאי שבתות ממש קאמר דאי ד' שבועות פשיטא דד' שבועות רצופות קאמר אבל בשבתות ממש הואיל ואיכ' ימי החול בנתיים ואינם רצופים ממש הוה ס"ד דדילמא לאו רצופים נינהו:
דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו : כלומר שמפסיד כתובה בסוף ד' שבתות דלא שיפחתו לה בכל שבוע כדין משנתינו אמר רבה האי בורכא וכו' ואיהו כמאן סברי ליה ואמרי' כי הא דאתמר הלכה נמלכין בה כלומר שפוחתין מכתובתה מעט מעט כדין משנתינו כן פי' רש"י ז"ל. וא"ת והיכי אמרינן ואיהו כמאן ס"ל דה' פשיט' דסב' כמשנתינו וי"ל דמשו' משנתינו לא הוה ליה למימר הא בורכ' דהא פשיט' דהא רבוותא ידעי לה למשנתינו ורצו לתקן תקנה זו שתקנו והיינו דאצרכינן לתרוצי דאיהו משכח אמוראי אחריני דבתר רבותינו דמחו לה לרבותינו אמוחא ומש"ה אמר מאן דפסק כרבותינו אמר בורכא ועדיין אין הפירוש מחוור ועוד דאי מ"ד נמלכין בה רוצה לדונה כדין משנתינו גנבא גנובא למה ליה לימא הלכה כמשנתינו ועוד דלישנא דנמלכין לא אתי שפיר משום פחיתות כתובה דמשנתינו. ור"ת ז"ל פירש הלכה כרבותינו ז"ל במשמעות פשט לשונם שאין מתירין בה אלא פעם אחת לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר ב' פעמים שולחים לה ורבא אמר האי בורכא דס"ל כרמי בר חויא ואמרינן ואיהו כמאן סבר דדחו לדרב נחמן בר רב חסדא דרמי בר חמא וקרי ליה בורכא ואמרינן דסבר לה כי הא דאמר נמלכין בה כלומר גם לאחר ד' שבתות ולנסחי דגרסי ואינהו כמאן סבירי פי' על רבא ורמי בר חמא ועדיין אין פי' זה מחוור ולא אתיא ביה שפיר לישנא דנמלכין בה והראב"ד ז"ל פירש דרב נחמן היה אומר הלכה כרבותינו ואין דנין אותה כדין משנתינו כלל:
אמר רבא דהא בורכא מרבנן שאף רבותינו לא דחי דין משנתינו לגמרי אלא שהוסיפו עליה שאם תרצה יותר בדין רבותינו שדנין אותה בו והיינו דאמרי' ואיהו כמאן סובר ומהדרינן דסבר לה כמ"ד נמלכין בה כלומר שתברר באיזה מהם היא רוצה אם כדין רבותי' שאמרו שתפסיד כתובתה כולה בפעם אחת ד' שבתות ולא תפסיד כלום בנתיים או כדין משנתינו שפוחתין והולכין ז' דינרין בכל שבוע ואם תחזור בה תפסיד כל מה שעבר. וא"ת ומאי המלכה בעי והלא טוב לה דין משנתינו שיש לה מתון הרבה מדין רבותינו שאין לה שום מתון לאחר ד' שבתות וטוב להפסיד ז' דינרין בכל שבוע מד' שבתות אם חזרה בה וי"ל דלמשנתינו איכא חומרא טפי שפוחתין לה אפי' מנכסי מלוג משא"כ בדין רבותינו ובדרמי בר חמא ליכא שום פלוגתא דאמוראי והכל מודרים שכן תקנו רבותינו להתרות בה שני פעמים ולהני פי' ר"ת ז"ל ורבינו הראב"ד ז"ל הלכה כוותיהו דכולהו מודו בה ולענין המלכה כיון דרב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר יצחק ורבא ורב חנינא משמיה דרב ששת סבר דאין נמלכין בה הכי הלכתא וגם לפירוש רש"י ז"ל יש לפסוק כרבותי' דההיא דר' ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה דמיא שהוא הלכה פסוקה לא אתיא אלא לרבותינו ולא לדין משנתינו כפי שיטת הירושלמי. הלכך הלכה כרבותינו וכרמי בר חמא וכן פסקו הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל:
גרסת הספרים רבה אמר רב ששת נמי הלכה נמלכין בה ורב הונ' בר יהוד' אמר רב ששת הלכ' אין נמלכין בה וקשי' לן דא"כ מאי מסייעין מינ' לרבה סתם דהא פלוגתא דאמוראי היא אליבא דרב ששת ויש לפרש דאנן לא מייתינן לסיית' אלא דרבה בר רב ששת דאמר נמלכין בה ומסדר תלמוד' הוא דאי' תיבתר הכי לאידך דרב הונא בר יהוד' ויש גורסין בהפך ולא נהיר' משום קושיא דאמרן ויש גורסין בתרווייהו נמלכין בה ולא נהיר' דהל"ל וכן אמר ר' הונא בר יהוד' ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה אבל אמר' מאיס עלי לא כייפינן כן גורס רש"י ז"ל ופירש כן ה"ד מורדת שכופין אותה ופוחת מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה אבל אמרה מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה ע"כ ונראה מלשונו שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לתת גט ותצא בלא כתובה (ע"כ) ואף הרמב"ם ז"ל כותב כן שכופין אותו לגרש לאלתר שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ור"ת ז"ל כתב כמה פעמים יוצאה הוראה בטעות לפנינו שהיינו אומרים האומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה וכשנותנת עיניה באחר ותאמר על בעלה מאיס עלי ובפרק בתרא דנדרים חשו לה ואמרו שאומרת טמאה אני לך אינ' נאמנת שמא נותנת עיניה באחר ומה הועילו בכך שהרי יכולה לומר מאיס עלי וכן בפרק המגרש שאמרו שלא תצא תולה עצמו בנכרי ומפקעת עצמה מיד בעלה ואעפ"י שיש לדחות דהתם הוא שנטלת כתובה אבל הכא שמפסדת כתובה לא תאמר מאיס עלי להפקיע עצמה מ"ד בעלה והא ליתא שאם נתנה עיניה באחר כל הממון כאין נגדה לתור אחר עיניה ולבה ועוד דא"כ האומרת טמאה אני לך תהא נאמנת לחומרא אם רוצה להפסיד כתובתה והא לא אשכחן וכל גדולי הפוסקים ז"ל הסכימו בזה לדעת ר"ת ז"ל שאין כופין בטענות מאיס עלי שמא עיניה נתנה באחר והביאו לזה כמה ראיות הן כתיבות בחדושים שלי הארוכים וגדולה מזו הא דתנן אלו שכופין אותם להוציא מוכה שאין ובעל פוליפיס והנהו באומרת מאיס עלי דלא הוינא בהדי' כדאמר בפרק המדיר ואפ"ה טעמא דחזינא שהיא טוענת אמת הא לאו הכי אין כופין ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה שלו דהתם הוא לכופו להוציא ולתת כתוב' אבל בלא כתוב' בכל מקו' כופין כשאמר' מאיס עלי הא לית' דאנן לא אדכרי' בהדי' מתני' כתוב' כלל אם החדוש שחידש היינו שכופין אותו להוצי' ולתת כתוב' איך הניח וכו' אלא ודאי דדין כפי' בלחוד אתא לאשמעינן וזו ראיה ברורה ור"ת ז"ל פי' ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה כיון שאינו רוצה לתת כתובה אבל מצערנא ליה עד שיגרשני ויתן לי כתובה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה כיון שאמרה איני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיגרשני אם בא הבעל לימלך עמנו ניתן לו עצה שיגרשנה ויפטרנה מיד בלא איחור ולא כייפינן לה להיות עגונה ומר זוטרא אמר כייפינן לה שניתן לו עצה שלא יגרשנה עד שיפחות כל כתובה שמא יבא שום ב"ד טועין ויאמרו שבאונס מחלה לו ולא הפסידה כתובה ולישנא דכייפינן לא נראה כהאי פירושא והר"ר יצחק הלבן ז"ל פירש לא כייפינן ליה שימתין מלגרשה שיפחתו אפי' מנכסי מלוג שלה ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדי שיפחתו כל נכסי מלוג שלה דבהא דאמרה מאיס עלי אפילו רבנן דמתני' מודו שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה ואין הפירוש זה נכון הוא דהא קי"ל כרבותי' ששוברת כתובתה בפעם א' ושוב אין כאן פחיתה ויש גורסים אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן והכי פירוש דבמורדת גמורה הוא דכייפינן לה שלא תוציא ותפסיד כתובתה אלא בפחתה בכל שבוע כדין משנתינו או לאחר ד' שבתות כרבותינו אבל אומרת מאיס עלי לא כופין לי' בכך שימתין כל כך אלא שתפסיד כתובת' לאלת' ואע"פ שחזר' בה אין לה תקנה וכ"ש כשנתגרש' או נתארמל' ומר זוטרא אמר כייפינן ליה שלא תפסיד כתובתה לאלתר אלא כדין מורדת גמורה כי אולי תחזור בה ויסור מאיסותה דהא הוה עובדא ואכפי' מר זוטרא ונסתלק מאיסותה וחזרה בה ונפק מיניה רב חנינא מסורא ודחינן דההיא עובדא ס"ד הוה ולעולם לא כייפינן ליה:
והא דאמרינן דמשהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא היינו לאחר שהפסידו כתובתה כדי לעגנא. ורבינו ז"ל פי' ה"ד מורדת דיינין ליה דין משנתינו או כדין רבותי' דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי היא מודה על עצמה שאינה שנואה ליה אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם וכיון שכן ראוי לקנסה עד שתחזור בה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן ליה בשום קנס בכתובה ואין נזקקין להם כלל כי אלו הוא כדבריה שנכנס לה מאיסותו בלבה וא"כ ודאי אין לנו לכופה לחזור לו ואסור לזקק לו בשנאה ובנים שיהיו לו ממנה יהיו בני שנואה דכתיב בהו הפושעים והמורדים כדאיתא במסכת נדרים הלכך מוטב שלא נזקק להם ויכופנה הבעל בכל כפיות שיוכל הן בעיכוב מזונות הן בכיוצא בו ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדין מורדת שהדבר קרוב יותר דבשקרא אמרה ואפילו הוה קושטא מתוך כפיה זו תתן לבה על עצמה ותסור מאיסותה לא הוה הדרא ליה והיינו דמייתינן ראיה דאכפיי' רב חנינא מסורא ונפיק מיניה גברא רבה דאי לא אזיל מאיסותה לא הוה גברא רבה דבן מורדת ושנואת הלב הוא ודחינן דאין למידין מן החידוש דדלמא בההיא סייעתא דשמיא הוה אבל בעלמא תקנתא לאיסורא לא עבדינן וזה היה נראה פירוש נכון וחדש אבל לא מצאנו לאחד מרבותינו שפירש כן אלא הסכימו שהאומר מאיס עלי ראויה לקונסה יותר בכתובתה ועובדא דבסמוך לא אתי שפיר להאי פי' אבל יש לומר דלא אמרינן דלא כייפינן ליה והיינו דלא כייפיינן לה לאלתר אלא דעבדינן כדאמרינן לקמן משהינן שנים עשר ירחי אגיטא ובתוך כך לא תפסיד כלום כי אולי האמת עמה ואינו מן הדין שתבעל לשנוא לה וכן עיקר:
כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפס' חד שיראי: פי' רש"י דאמרה מאיס עלי והיא תפסה חד שיראי שהכניסה לו בכתובתה ונראה שהצריכו לפרש כן משום דקשיא ליה דאי במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה הא לדין משנתינו פוחתין והולכין נדונייתא אע"פ שהיא תופסה בהם ולרבותי' ג"כ הרי היא מפסדת כל כתובתה שהיה לה לפחות ואע"פ שתפסה ואם נאמר שהשראי הזה מנכסי מלוג שלה היה אם בדין משנתינו פוחתין מנכסי' אפי' מה שתפסה ולדעת הירושלמי אפי' לרבנן ואפי' לפי פי' ראשון לא קנסו רבנן לה מנכסי מלוג שלה כלום ואם לדין רבותי' הרי לא קנסוה אלא בכתובתה לדברי הכל וכדתניא הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסדת את הכל אבל מנכסי מלוג שלא קנסוה כלל ואפי' במה שלא תפסוה כלל וא"ת והיכי קרינא לה דאימרדה דהא לא מקריא מורדת אלא היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וכדאיתא לעיל הא ליתא דכל שמסרבת מורדת היא ואין לך מסרבת יותר מן האומרת מאיס עלי ולעיל הכי אמרינן ה"ד מורדת שנדונת בדין משנתינו או כדין רבותי' האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אבל מורדת האומרת מאיס עלי אינו בדין זה. ויש שפירשו דהאי דאימרד' היינו שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ואע"ג בדין משנתינו פוחתין מנדונייתא ואפי' מנכסי מלוג שלה ואפי' שתפסה לרבותינו שקנסוה להפסידה הכל בפעם אחד כשם שהקילו שלא לקנסה בנכסי מלוג שלה הקילו עליה ג"כ בבלאותיה הקיימים והראשון יותר נכון. איכ' דאמרי יתבי וקאמרי לא הפסידה בלאותיה הקיימים:
מתני' המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרים בשבת ר"י אומר שבעה טרפעיקין ועד כמה הוא פוחת והולך עד כנגד כתובתה ר"י אומר לעולם הוא פוחת והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה. וכן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרים בשבת ר"י אומר שלשה טרפעיקין פי' המורדת על בעלה מתשמיש שאינה רוצה להזקק לו קנסוה חכמים לפחות מכתובתה ז' דינרים בשבת ומרויח הבעל שאפי' אם תתרצה אחר מיכן לעמוד בשלום [עמו] אלו ז' דינרים הרויחן הבעל בכל שבת ושבת ופוחתת מכתובתה ואם קדם הבעל ונתן לה גט בתוך ימי מרדה נותן לה כל כתובתה חוץ מפחת זה שאינה מפסדת במרדה אלא ז' דינרים בשבת ותו לא וכגון שאינה תובעת גירושין אלא שמתכונת לצערו כדאמרינן לקמן אבל אם תובעת גירושין נותן לה גט ומפסדת כל כתובתה מיד והוא שיתרו בה ויודיעוה כי תפסיד כל כתובתה מפני שתובעת גט אם חזרה בה הרי טוב ואם לאו נותן לה גיטא ומפסדת כל כתובתה אלא מתני' מיירי כגון דלא תבעה גט אלא מכוונת לצערו מפני שכעוסה עליו. עד כמה פוחת וכו' פי' כתובתה יקרא מו"מ ותוס' (קורא) כל נכסי נדוניתה שפחתו וכלו או אבדו אבל אותן שהן בעין מיבעי לן לקמן אם הפסידה במורדה ואם לאו ודוקא כנגד כתובתה פוחת והולך אבל כנגד נ"מ שלה לא שאינה מפסדת נ"מ שלה במרדה כ"א מ"ש בשטר כתובתה ואחרי שכלתה כל כתובתה אם רוצה פוטרה בגט ואם לאו אינו פוטרה אלא מעגנה לעולם שאין האיש מוציא אלא לרצונו ואם תתרצה להשלים עמו כבר הפסידה כל כתובתה והרויחה הבעל בימי מרדה אלא כותב לה כאדם הנושא את הבעולה וכ"ז שהבעל מתרצה לתת לה גט בתוך ימי מרדה אינו מרויח אלא ז' דינרים בכל שבת והשאר נותן לה:
ר"י אומר לעולם וכו' פי' לא מיבעי' נ"מ שיש לה שהיא מפסדת אם שהתה במרדה אלא אפילו מה שעתידין ליפול לה תפסיד הלכך מונין לה בכל שבת ז' דינרים שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יגבה מהן הבעל וכן המורד על אשתו ומעגנה מתשמיש ואינו פוטרה בגט שאם היה רוצה לפוטרה בגט היה מגרשה ונותן לה כל כתובתה אלא שמעגנה מחמת שהוא כעוס עליה מוסיפים לה על כתובתה ג' דינרים בכל שבת והאשה מרוחת אותן שאפילו אם יתרצה להשלים עמה אלו הדינרים הרויחה וניזונת ממעשה ידיה ואי לא ספקא שקלה מבעלה ואי קשה אמאי גבי נדר לא יהבינן ליה אלא שבת אחד ואם שהה יותר יוציא ויתן כתובה והכא משהינין ליה משום דהתם נדר וא"א בפיוס אבל הכא בלא נדר דלמא מפייס אבל ודאי אי אמרה אשה לא מצינא לשהויי או ישלים עמה או יוציא ויתן כתובה בודאי שהדין עמה ומיהו בתוך ימי מרדו היא מרוחת ג' דינרים בכל שבת. מורדת ממאי ר"ה אמר מתשמיש ר"י אומר ממלאכה מתשמיש כו"ע לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכה מר סבר מתשמיש אין ממלאכה לא ומר סבר אפי' ממלאכה. פי' ר"ה לטעמיה דאמר לעיל יכולה אשה ש"ל א"נ וא"ע הלכך ממלאכה לא הויא מורדת אלא מתשמיש ור"י ב"ח ל"ל דר"ה וקסבר אין האשה י"ל לבעלה א"נ וא"ע ואי אמרה הוי מורדת א"נ דכו"ע יכולה אשה לומר לבעלה א"נ וכו' מיהו דוקא במעשה ידיה המפורשין במשנה דתנן וכמה היא עושה לו משקל ה' סלעים וכו' שתחת מע"י תקנו המזונות אבל שאר מלאכות המפורשות במשנה כגון טוחנת ואופה וכו' א"י להפטר מהן הלכך אם מרדה שלא לעשותן הוי מורדת ופסקי' רבואתא הלכה כר"ה (והרב אומר דלר"ה לא הוה מורדת לעולם אלא מתשמיש לבדו שהוא עיקר האישות) תנן המורד על אשתו וכו' בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר דכי היכי דאיהי משעבדא ליה לדידיה איהו נמי משועבד לה לדידה אלא למאן דאמר ממלאכה מלאכה מי משעבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס פי' והמזונות הן תחת המלאכה והא"ר האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה פי' והיכי תנן מוסיפין לה ג' דינרים ותו לא ומהדר ולאו לאימלוכי ביה בעי פי' ואע"ג דא"ר יוציא ויתן כתובה [אינו] מיד אלא נמלכים בו ומתרים בו שאם לא יתרצה חייב להוציא וליתן כתובה ומאי דתנן מוסיפין לה על כתובתה באותן הימים שנמלכים לפתותו שאע"פ שנתפייס נותן לה בכל שבת ג' דינר כל הימים שעמד במרדו ומכאן מוכח שאם טוענת האשה ואומרת א"א בתוס' זה או תתרצה ותשלים עמי או תן לי גיטי וכתובתי שהדין עמה כדכתיב לעיל. אבל אם הבעל אומר לאשה כשהיא מורדת א"א לעמוד בתוספת שא"א לעמוד בלא אשה או תתרצה עמי או צאי בלא כתובה אין שומעין לו שאין דומה האיש לאשה שעיגון האשה גדול משל האיש שהאשה אסורה לכל אבל האיש אפשר לו באשה אחרת לפיכך אין דינן שוה ואין לו אלא הפחת שפוחת לה בכל שבת א"נ טעמא דמילתא מפני שהמורדת היא מפסדת את דינה והבעל מרויח מה שלא היה ראוי לו אבל המורד אינו מפסיד משלו כלום והאשה אינה מרווחת כלום אלא שלא נתנה כתובה לגבות מחיים כ"ז שעומד עמה לשלום (אבל) [ולכן] אם הוא בוגד בה דין הוא להוציא וליתן כתובה מיד אם האשה תובעתו ואם ברח ואינו שומע לדברי חכמים מוסיפים לה ג' דינרים בשבת וכשכופין אותו נותן לה כל כתובתה וכל הדינרים שהוסיפו לה וכל אלה המעגנין נשותיהן חייבים הם לתת ג' דינרים בשבת תוס' על כתובתה והדינרים הללו הן כסף צורי מדתני ר"י ג' טרעפיקין ואמרינן בגמרא מאי טרעפיקין אר"ש איסתרא וכמה איסתרא פלגי זוזי וחצי זוז צורי הוא סלע מדינה שהוא שוה ח' ואמרינן נמי התם תנ"ה ר"י אומר ג' טרעפיקין שהן ט' מעות מעה וחצי בכל יום אלמא דינר צורי הוא שיש לו ו' מעה כסף:
קמדחפי לה שמעיה ותלמידיו שמא תטריחנו. שלי ושלכם שלה היא תורה שלמדתי ושלמדתם על ידה היא דמתחלה ר' עקיבא עם הארץ היה כדאמרינן בפסחים אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ כו'. רש"י במהדורא קמא:
א"ל ההוא חתנך אי צורבא דרבנן הוא אדעתא דהכי מי נדרת א"ל רבי אפילו פרק אחד כו'. איכא למידק והא קי"ל דאין פותחין בנולד כדתנן בנדרים [פד א'] ר' אליעזר אומר פותחין בנולד וחכמים אוסרין כיצד אמר קונם שאני נהנה מפלוני ונעשה סופר ואמר אילו הייתי יודע שיעשה סופר או שהיה משיא את בנו לא הייתי נודר והכא נמי בשעת הנדר לא היה רבי עקיבא חכם יש לומר דר"ע לאו בהכי שרא נדרא אלא שנתכוון לראות אילו היה יודע שחתנו ת"ח אם היה מתחרט או שרצה להודיעו שהוא היה חתנו וכשראה שנתחרט פתח לו ממקום אחר בכבוד בתו כדתנן פותחין לאדם בכבוד אשתו ובניו וכדאמרינן בירושלמי במסכת נדרים פרק רבי אליעזר [ה"ז] חדא איתתא נדרה מברתה אתת לגביה דר' יוחנן אמר לה אילו הויא ידעת דברתך נסבת שום ביש מי הות נדרת אמרה ליה לא ושרא לה והכא נמי כיון דברתיה הוה נסבה שום ביש כדאמר לה ההוא גברא מדברת אלמנות חיות ומכסיף לה. ובנדרים פרק הנודר [נ א'] אמרי' גבי האי עובדא דא"ל חד רשע לדביתהו דר' עקיבא שפיר עבד לך אבוך דלא רחים לך דדברת אלמנות חיות כו'. הרשב"א ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והקשו בתוספות והא נולד הוא וכו'. ותירצו דהתם הוא שהיה עם הארץ בשעת הנדר אבל הכא כבר היה יודע רבי עקיבא פרק אחד כשקדש את בתו ולאו נולד הוא. ועוד יש לומר דשאני הכא כי היא לא נתקדשה לו אלא על דעת שיהא צורבא מרבנן ואילו ידע אביה כן לא היה נודר והוה ליה כעין נדרי טעות אלא דכיון שנדר סתם צריך התרה ולא הוה נדרה טעות ממש ואפשר כי הוא בפירוש תלה נדרו כשהוא עם הארץ והוה ליה נדר טעות ממש כאומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והיינו דלא אמרינן דשריא ליה משמע שהותר הנדר מאליו כנ"ל. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל לאו נולד הוא דהא אההוא תנאה איקדשה אי הוי צורבא מרבנן ואילו לא הוה גמיר לא הוו קדושיה קדושין דהא לא איקיים תנאיה וכיון שכן לא סגיא דלא ליהוי חתניה צורבא מרבנן דאי לאו הא לאו חתניה הוא. ע"כ:
עבדה ליה לבן עזאי הכי נתקדשה לו על מנת שילמוד בלא ידיעת אביה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ואם תאמר והא משמע דבן עזאי לא נשא אשה מדאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו [סג ב'] גבי מצות פריה ורביה שהיה דורש בה בן עזאי אמרו לו תלמידיו רבינו אתה נאה דורש כו'. יש לומר בן עזאי נשא ופירש א"נ אירס ולא נשא ופלוגתא היא בהדיא גבי שיעור סתירה דאיירי בן עזאי ואמרינן התם כל אחד ואחד בעצמו שיער ואקשינן והא איכא בן עזאי ופרקינן אי בעית אימא נשא ופירש ואי בעית אימא סוד ה' ליראיו ע"כ. וכן כתבו בתוספות הנ"ל:
מתני' המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין הכי איתא בקצת ספרים ולא ניחא שפיר דאם כן מאי בעי שוב עד מתי הוא פוחת וכו'. והרי קאמר מעיקרא פוחתין לה מכתובתה וכו' אלמא דכנגד כתובתה הוא דפוחת ובקצת ספרים דוקני איתא פוחתין לה ז' דינרין כו' ואכתי איכא למידק אמאי קתני ז' דינרין הגע עצמך אי קיימא במרדה עד אמצע השבוע אין פוחתין לה ג' דינרין וחצי והרי הפחיתות כנגד הימים הוא ובכל יום ויום פוחתין לה דינר וכיון שכן הכי הוה ליה למתני פוחתין לה דינר בכל יום ואפשר דאיידי דתנא גבי המורד ג' דינרין בשבת דלא קא מוסיף דינר בכל יום אלא דוקא בימות החול ולא בשבת והלכך לא מצי למתני בכל יום להכי נמי לא קתני ברישא דינר בכל יום. וליתא דבסיפא נמי הוה מצי למתני וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה בכל ימי החול דינר בכל יום ואף על גב דהוה מאריך בלישניה בסיפא מכל מקום הוה מקצר ברישא והוה אשמועינן רבותא דהתוס' והפחיתות הויא בכל יום ויום וכל שתעמוד במרדה אפי' יום אחד פוחתין לה ואע"ג דחזרה בה באמצע השבוע וה"ה נמי המורד והלכך הדר' קושיין לדוכתיה.
ובירושלמי מפרש כנגד ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה וגבי המורד דמוסיפין ג' דינרין מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה ובהכי מתרצא אמאי נקט מתני' ז' וג' ולכאורה משמע דהאי טעמא היינו אליבא דמ"ד מורדת ממלאכה תדע דר' יוסי בר חנינא גופיה הוא ניהו דאמרה התם בירושלמי תלמוד שלנו דמפרש לקמן טעמא אחרינא כמאן דאמר מתשמיש הויא מורדת ואע"ג דלקמן בעי תלמודא מה בין מורד למורדת דאלמא לכ"ע בעי הכין איכא למימר משום דאמרינן לקמן דלכ"ע מורדת מתשמיש הויא מורדת אבל קשה דבשלמא מאי דמפרש בירושלמי כנגד ז' מלאכות שייך שפיר בפלוגתא דרבי יוסי בר חנינא ורב הונא דלקמן דהיינו כמ"ד ממלאכה הויא מורדת אבל מאי דמפרש ג' דינרין כנגד שארה כסותה ועונתה הא ודאי לכ"ע מצינן למימר הכי דהיינו סימנא בעלמא ולא שייך בפלוגתא דלקמן כלל.
לכך כתבו התוס' דהא דמפרש בירושלמי פליגא אתלמוד דידן ופליגי בטעמי דהירושלמי קא פריש האי טעמא ותלמוד שלנו אין סובר כן ומפרש טעמא אחרינא ולאו היינו דטעמא דירושל' שייך במאי דס"ל מורדת ממלאכה הויא מורדת וטעמא דתלמוד שלנו שייך במאי דס"ל מתשמיש הויא מורדת ולעולם תלמוד שלנו יסבור כטעם הירושלמי למ"ד ממלאכה הויא מורדת והירושלמי יסבור כטעם תלמוד שלנו למ"ד מתשמיש אלא טעם הירושלמי לכ"ע וסימנא בעלמא קאמר וטעם תלמוד שלנו לכ"ע דוק ותשכח. כן משמע מלשון התוספו' ז"ל וצ"ע דבתלמוד הירושלמי גופיה מייתי נמי טעם תלמוד שלנו עיין שם:
ורש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל מורדת מפרש בגמרא וכו'. פוחתין לה מכתובתה ז' דינרין בשבת כנגד ז' מלאכות שהיא חייבת לו ואינה עושה אלו הן טוחנת ואופה ומבשלת מניקה את בנה מכבסת מצעת ועושה בצמר. ולא נהירא דהא בגמרא אמרינן מאי מורדת מתשמיש מכלל דשאר מלאכות עבדה ליה ותו מפרש התם המורד מוסיף על כתובתה ג' דינרין בשבת כנגד שאר כסות ועונה שהוא חייב לה. ע"כ:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל המורדת על בעלה כו'. אפליגו בה בגמרא מורדת ממאי אי מתשמיש דוקא או אפילו ממלאכה ופירשו בירושלמי טעמא דפוחתין לה ז' והמורד על אשתו אין מוסיפין לה אלא ג' אמר ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע הוא פוחת ממנה שבעה והוא על ידי שהוא חייב לה ג' מוסיף לה ג' והקשו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים הרי אינה חייבת לו כלום הגע עצמך שהתנה עמה שאין לה עליו שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום מאי בדין דאמר ר' יוחנן צערו של איש מרובה יותר משל אשה ונראה שהיו נותנין טעם מתחלה כמאן דפריש בגמרא מורדת ממלאכה ולא עמד טעמו בו וחזרו לפרש כמאן דאמר מתשמיש ומשום קנס ושבעה כנגד שבעה ימי השבוע ושלשה שלה כנגד ו' ימי החול ושל שבת לא משום דמחזי כשכר שבת כדאמרינן בגמרא וקנסו אותה טרפעיק ליום ולו לא קנסו אלא חצי טרפעיק לפי שצערו גדול מצערה והשתא דאתית להכי למ"ד ממלאכה נמי משום קנס הוא ולפי שמרדה בהרבה דברים יותר ממרדו קנסו יותר.
ומסופק אני בדבר זה למ"ד ממלאכה אם שבעה טרפעיקין אלו כולן קנס ושוכר עליהם ממקום אחר מי שישמשנו לטחון ולאפות ולבשל כדרך שהוא עושה למ"ד מתשמיש אבל ממלאכה לא או נאמר דלמ"ד ממלאכה נתנו לו אלו השבעה על ביטול הכל ולכאורה נראה שכולן קנס ומשלמת ממקום אחר שכר מי שישמשנו או בפחיתת כתובתה או שימכרו לה ב"ד מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו שפחה או עבד לשמשו שאם אין אתה אומר כן היאך השוו חכמים מדותם בכך בכל המקומות יש מקומות שצריך להוציא בשמשו כפלים ומקומות יש שאין צריך אלא למחציתן ואפילו תאמר מדתן של חכמים כך הוא לתקן בדרך המיצוע וכעין דאורייתא דבעל שלמה חמשים בעל פגומה חמשים עבד נוקב מרגליות שלשים מוכה שחין שלשים מכל מקום מורד על אשתו שאינו מוסיף אלא ג' טרפעיקין ופרישנא בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס ע"כ אי אפשר שיספיקו לה למזונות ופרנסה שלשה טרפעיקין אלא אלו קנס ולוה עליו מזונותיה ופרנסתה ואיהו משלם שאם אין אתה אומר כן נמצא הרמאי משתכר במרדו ולא עשו חכמים תקנה לרמאין וזה אינו צריך לפנים וממנו אתה דן למורדת שהיא משלמת ממקום אחר ואלו משום קנס וצ"ת. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל קשיא לן עלה בירושלמי הכא איתמר שבעה והכא איתמר שלשה כלומר מאי שנא בדידה כי הוי מורדת דפוחתין לה שבעה ובדידיה כי הוי מורד אין מוסיפין לה אלא שלש ומפרש ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שחייבת לו שבע פוחתין לה שבעה הוא שחייב לה שלש מוסיפין לה ג' ר' יוסי בר חנינא לטעמיה דמפרש בגמרא דילן מורדת ממלאכה קאמר. ואם תאמר אם כן תמניא הוו דאחייבא ליה שבעה מלאכות ועונה דהכי חשבינן לה בדידה דמפרשינן דעל ידי שהוא חייב שלש מוסיפין לה שלשה והיינו ודאי שלש דחייב לה שאר כסות ועונה איכא למימר דעושה בצמר לא חשיב ליה דאפי' ר' יוסי בר חנינא דאמר מורדת ממלאכה מודה דמינה לא הוי מורדת ולא קנסינן עלה דלא הוי אלא חוב בעלמא אלא מסתיינן לאגבויי עלה דמי חמש סלעים ופוחתין אותה מכתובתה בטובת הנאה כשם שאם חבלה משלמת לו מכתובתה בטובת הנאה ודין הוא שהרי אילו הוה לה מעות ולא היה לבעלה רשות בהן כגון שנתנו לה אחרים ע"מ כן רצתה נותנת לו דמי מעשה חמש סלעים ואינה עושה בצמר מה שאין כן בשאר מלאכות שאינה יכולה ליתן לו דמי שכר שפחה שתעשה אותן ותפטר אלא עליה לעשותן ואם רצתה תצא היא ותטרח אחר שפחה לשכור אותה לעשות אבל אינה יכולה להפטר בדמים והשתא הוו להו שבעה ו' גופי מלאכות ועונה.
ומקשי' עלה התם הגע עצמך הכניסה לו עבדים ושפחות הרי אינה חייבת לו כלום הגע עצמך שאמר לה על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום כלומר שאין לך עלי שאר או כסות או עונה דליכא למימר כפשטה דאל"כ מאי הוי תו מורד אלא או קאמר ואיכא למשמע מינה דעונה דבר שבממון מקרי והיינו דמהני ליה תנאה דקי"ל כר' יהודה דאמר דבר שבממון תנאו קיים אף על גב דאפשר נמי דעונה לאו דבר שבממון ולכ"ע לא מהני ליה תנאה והיינו דקאמר על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה ואעונה לא מהני תנאה אבל שאר וכסות מיהא לא מחייב לה והשתא כי הוי מורדת תו ליכא טעמא דע"י שהוא חייב לה ג' דהא לא מחייב לה אלא חדא והיינו דקשיא לן אטעמא דר' יוסי בר חנינא דומיא דאידך דמקשי נמי באידך טעמא דמרד דידה דעל ידי שהיא חייבת לו שבעה פוחתין לה שבעה מהכניסה לו עבדים ושפחות דתו ליכא שבע ואיפריכא לה דר' יוסי בר חנינא התם והדר ר' יוחנן מפרש לה כרב הונא דמורדת מתשמיש וטעמא דמילתא משום דצערו של איש מרובה משל אשה כדאמרינן בגמרא דילן צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי א"נ זו יצרה מבפנים וזה יצרו מבחוץ ומיהו בגמרא דילן לא אתפרש טעמא דר' יוסי בר חנינא ונקטי מינה רבוואתא ז"ל דלאו הלכתא כותיה ואפשר דטעמא משום דלדידה איכא למקנס טפי כי מרדה דלאו אורחא מדידיה א"נ אפשר דטעמיה כדמפרש איהו גופיה אע"ג דמקשינן עלה בירושלמי אפשר דקסבר רבי יוסי בר חנינא דקנסא דרבנן מעיקרא הוה מהאי טעמא איידי דחיובא דידה נפיש מדידיה במורדת לגמרי מדהוא מורד לגמרי וכיון דתקון רבנן לא פלוג בתקנתייהו ואפילו במורדת או מורד באחד מהן קנסוהו כשיעור הזה. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
ובהכי משתני לן טעמא דגמרא דילן אפילו לר"י בר חנינא דהא לדידיה נמי מורדת מתשמיש הויא מורדת ובמורדת מתשמיש ע"כ חיובא דידה נפיש מחיובא דידיה דצא ולמד משוק של זונות וכו'. א"נ זה יצרו מבפנים וכו' מעתה לא פלוג רבנן בתקנתייהו ואפילו במורדת ממלאכה נמי הכי תקון ואפשר דבזה נמי צערו מרובה וצא ולמד מתשמיש כנ"ל וע"כ צריכים אנו לומר כן לשיטת התוספות ז"ל וכדכתיבנא לעיל ורש"י כתב המורדת על בעלה. בגמרא מפרש ממאי. ושוב כתב עוד ג' דינרין. בגמרא מפרש מ"ש הוא מינה דידה. ע"כ. אלמא דטעמא דגמרא אכולהו בין ארב הונא בין ארבי יוסי בר חנינא.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו דלמ"ד ממלאכה הויא מורדת נפרש דטעמא דמתני' דקתני פוחתין ז' הוא כנגד ז' מלאכות ולמ"ד מתשמיש הויא מורדת הטעם הוא כנגד שבעת ימי השבת דכיון שעונת הטיילין אחת בכל יום ובעבורה מפסיד אותה יפחות לה דינר על כל פעם ופעם אליבא דת"ק ואליבא דר' יהודה שבעה טרפעיקין שהם ג' דינרין וחצי ולא תימא דוקא בטיילין שעונתן בכל יום והצער שלהם בכל יום ויום יפחות זה השיעור שאחר שמצאו חכמים אנשים שעונתן בכל יום אמרו שכל אדם יפחות זה השיעור ע"כ.
וכתבו עוד שהמורד על אשתו מוסיף שלש כנגד ג' דברים שהוא חייב לה שארה כסותה ועונתה ואף ע"ג דמ"ד מתשמיש אינו מורד אלא באחד מהם בלבד אפילו הכי כיון שמורד באחד חייבו אותו בשלשה כנגד שלשתם. ע"כ:
עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה פי' מתניתין במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה ומצערנא אבל האומרת מאיס עלי דינא אחרינא אית לה. והא דקתני שפוחת והולך עד כדי כתובתה יש בלשון הזה עיקר כתובה ותוספת שהוא תנאי כתובה וקי"ל תנאי כתובה ככתובה ויש בו עוד נכסי נדוניא שאף היא נקראת כתובה כדכתיבנא לעיל אבל היה נראה שאין נכסי מלוג בכלל דהנהו לא מקרי כתובה בשום דוכתא וכדתנן התם מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה דאלמא אין נכסי מלוג בכלל כתובה ועוד מדאיצטריך ר' ינאי לומר בריש פירקין דתנאי כתובה ככתובה לענין מורדת אבל בירושלמי [ה"ח] אמרו מהו למפחת מפרא פורנין דידה ושמעינן מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך וכו' לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרו אפילו לפחות מפרא פורנין דידה פוחת ע"כ.
וי"מ דלנכסי צאן ברזל קרו פרא פורנין כדאמרינן לקמן אשה גובה פורנא מהם ולא נהירא לי דא"כ למה להו למפשטה מדר' יוסי הרי הוא בכלל כתובתה אלא ודאי כי הירושלמי סובר שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה לא הוצרך ר' יוסי להוסיף אלא ירושה הבאה אחרי שנפחתו כתובתה ונכסיה כדדייק לישנא דקתני שאם תפול ירושה יחזור ויגבה אבל בנכסי מלוג שכבר היו לה בשעת מרדה אף רבנן מודו והא דלא קתני אלא כדי כתובתה לאו דוקא אלא דנקט דבר הנוהג בכל כי לכל יש כתובה ואין לכל נכסי מלוג כדאיתא בפרקין לעיל והא דאיצטריך ר' ינאי לומר שתנאי כתובה ככתובה דמי למורדת אינו אלא לדעת רבותינו שבגמרא שמפקיעין כתובתה בפעם אחת לסוף ד' שבתות דהתם כתובתה דוקא אבל לדברי משנתנו שפוחתין והולכין קונסין אותה לפחות מכל נכסיה והא קי"ל כרבותינו כדבעינן למימר בגמרא בס"ד. הריטב"א ז"ל:
והרשב"א ז"ל פירש דפרא פורנין היינו נכסי צאן ברזל שלה ופרא הוא שבח כגון פורנא ליתמי בשילהי פרק נערה שנתפתתה כלומר פוחת אפילו מן השבח שלה כלומר משבח בית אביה שהביאה לו בנדונייתה ויש מי שפירש פרא פורנין נכסי מלוג לומר דאפי' לרבנן פוחת מנכסי מלוג שהיו לה בשעה שמרדה שלא נחלקו רבנן ור' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה אחר שמרדה ואינו מכיר בטעמן וכי מה איכפת להו לחכמים אם נפלו לה קודם שמרדה או לאחר שמרדה כאן וכאן משום שמרדה על בעלה הוא וכיון שהוא פוחת מנכסי מלוג שנפלו לה כבר אף מה שנפל לה לבסוף ועודה מורדת תפחות דכל שעתא ושעתא מורדת היא ומה בין שעה ראשונה למרדה ובין שעה אחרונה. עכ"ל הרשב"א.
ודעת הרא"ה ז"ל דאפילו מנכסי מלוג הוא פוחת ואפילו נתן לה אחד במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה דמדר' יוסי נשמע לרבנן דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא שאין פוחתין כנגד מה שאין לה אבל כנגד כל מה שיש לה פוחתין והכי אמרינן בירושלמי מהו לפחות מן פרא פורנין כו':
וכתב עוד ז"ל ומסתברא דהא דפחתינן לה שבעה דינרין לאו שבעה דינרין דמי טובת הנאה בכתובה קאמרי דנפישי להו משבעה דינרין בכתובה גופה אלא שבעה דינרין ממש וכן בנכסי מלוג כשפוחתין לו מהן אין פוחתין לו מהן מלבד הפירות אלא כמות שהן. ואם יש לה נכסים שאין לבעלה רשות בהן או שמחל לה בעלה פירות נראין הדברים שנותנין לו מהם שבעה דינרין. ואע"ג דהשתא הני שבעה דינרין עדיפי לה טפי מדתנן הכי סתמא שבעה דינרין משמע דלא שני לן בהו כלל דאי לא תימא הכי בשבעה דינרין דכתובה גופה נמי איכא למיפלג בינייהו דהא לא שוו דזמנין דהיא ילדה והוא זקן וראויה שתבא לידי גביית כתובתה ואלו אתו לזבונה בטובת הנאה מזבני מינה טפי. אלא קנסה דידה הוא ולדידה הוא דקנסו רבנן ואף על גב דלדידיה עדיפי ליה הני שבעה דינרין מהני לדידה כולהו שוו להו דהא מסרינן ליה בידיה ואי בעי מגרש לה והוה חזיא למשקל נכסי מלוג וכתובתה ופסדא מינייהו שבעה דינרין לכל שבת ושבת ולפיכך רואין אותה לעולם כאלו נתגרשה והשתא שוו להו כולהו ואע"ג דבדידיה כי הוי מורד תנן מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרין בשבת ולא יהבינן להו לדידה לאלתר אלא לתוס' כתובה התם הוא משום דלא יהיה אלא מתנה דקא יהיב לה אחר מי לא מיקני לבעל לאכילת פירות והרי מה שקנתה אשה קנה בעלה. הכא נמי חשבינן לה דכוותה ומסתיין דמוספינן לה אכתובתה ולאו למימרא דתיזבין בהו קרקע והכי מוכח לישנא דמוסיפין לה על כתובתה וצ"ת. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ושבעה דינרין אלו שבעה דינרין ממש לא שיפחתו מהן דבר השוה היום ז' דינרין כשתמכר בטובת הנאה דכולי האי לא קנסוה רבנן ודעת גדולי המפרשים שמתחילים לקנסה ממה ששוה יותר שאם יש לה נכסי מלוג מגבין לו מהם שבעה דינרין ואם לאו פוחתין מנדוניא ואחר כך מעיקר כתובה ותוספת דבתחלה מנדוניתה בעינן דליקנסה טפי כי היכי דתהדר בה ויש חולקים בדבר ולא נפקא לן מינה מידי דכרבותינו קי"ל. ע"כ:
וכן המורד על אשתו כו'. כתב הרמ"ה ז"ל דאע"ג דאדחייא ליה מתני' דמורדת הא מתני' דמורד על אשתו כדקיימא קיימא דהא לא עבדא רבנן תקנתא אחריתי דקי"ל כת"ק וה"מ כל כמה שלא תבעה גירושין אבל היכא דתבעה גירושין מחמת דמרד עליה מתשמיש מתרינן ביה למהדר ביה ממרדיה אי ציית ציית ואי לא איכא לפלוגי דאי אישתמוטי קא משתמיט עד ו' חדשים מוסיפין לה על כתובתה מכאן ואילך יוציא ויתן לה כתובה ולא סגיא לה בתוספת דרוצה אשה בקב ותפלות וכו' וכל שכן מתוספת כתובה דספק הנאה לאחר זמן היא ואי פסיק למילתא דאמר לא ניחא לי לשמושי בהדה יוציא מיד ויתן כתובה. תדע דהא קרוב בשר משאר הוא דילפינן כי היכי דכי פסק למילתיה גבי שארה יוציא ויתן כתובה גבי עונה נמי יוציא ויתן כתובה. תדע נמי דהא גבי המדיר את אשתו מתשמיש המטה ב"ש אומרים שתי שבתות וב"ה [אומרים] שבת אחת וקי"ל דיותר מכאן יוציא ויתן כתובה וכ"ת אי הכי כי פסקה למילתיה נמי לינטר ליה שבת אחד דלמא הדר ביה מידי דהוה אמדיר דאע"ג דפסקא למילתיה בנדר סתם נטרינן ליה שמא ימצא פתח לנדרו לא דמי למדיר דאלו התם אע"ג דפסקא למילתיה מעיקרא בעידנא דאדרה כל שעתא ושעתא לאו מורד על דעת ב"ד הוא דאי הוה משכח פתח לנדריה הוה הדר ביה ואיסורא הוא דמעכב עליה ואמטו להכי נטרינן ליה שמא ימצא פתח לנדרו אבל מורד גרידא דיכול למהדר ביה ולא קא הדר ביה כל שעתא ושעתא מורד על דעת ב"ד הוא ואמטו להכי יוציא מיד ויתן כתובה מידי דהוה אאומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה ומהא טעמא נמי לא שייכא פלוגתא דב"ש וב"ה אלא במדיר דאי במורד גרידא ובמאי אי כד פסקא למילתיה יוציא מיד ויתן כתובה ואי דקא משתמיט אשתמוטי ו' חדשים בעי ומתני' דהמורד דלא קא יהבא שיעורא אלא קא פסיק ותני תנא מוסיפין לה על כתובתה ותו לא בדלא תבעה גירושין וכדפרישנא ע"כ. כן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל בפירושן על ההלכות:
גמרא מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש וכו' איכא למידק ומאי קא בעי ובמאי פליגי הא ודאי דבכל מה דמחייבא בהו אי ממרדא בהו הויא לה מורד' ופי' בתוספות דבפלוגתא דרב הונא ור"ל דלעיל קא מפלגי דרב הונא אזיל לטעמיה דיכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה ור' יוסי בר חנינא ס"ל כר"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואכתי קשיא למאי דס"ד השתא דר' יוסי בר חנינא ס"ל כר"ל דדוקא ממלאכה הויא מורדת ולא מתשמיש אמאי לא הויא מורדת והא משעבדא ליה כבר כתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא דקס"ד מעיקרא לרבי יוסי בר חנינא דמתשמיש לא הויא מורדת לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל דהא אמרינן הנאת תשמישך עלי כופה ומשמשתו ועוד איך אפשר שתבטל ממנו מצות פריה ורביה ולא יהא עליה קנס אלא ודאי הכי ס"ד דלא הויא מורדת לדונה כדין משנתנו אלא שקונסין אותה לצאת בלא כתובה וכדרך שאמרו בקולנית שתצא בלא כתובה והיא המשמעת קולה על עסקי תשמיש וכבר האריך רבי' הגדול ז"ל בזה בספר הזכות ע"כ:
ולעיקר פירוש שמועתנו כתב הריטב"א ז"ל וז"ל רב הונא אמר מתשמיש כו'. ואסיקנא דמתשמיש כ"ע לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכה דר' יוסי בר חנינא סבר דממלאכה נמי הויא מורדת ורב הונא סבר דממלאכה לא הויא מורדת. והקשה הראב"ד ז"ל היאך אפשר דאיתתא שקלא מזוני מבעלה ולא תהא מורדת וכי יהא הבעל זנה ומפרנסה ויהא הוא טוחן ואופה ומבשל לעצמו ומה יעשה בהנקת בנו ועוד הא תניא נדרה שלא להניק את בנה כופה ומניקתו ואם אין פוחתין מכתובתה במה הוא כופה אי בדברים בדברים לא יוסר עבד ואם בשוטים ושמתא איתתא לאו בת הכי היא הא ודאי ליכא כפיה אלא בכתובתה. ותו דהא תניא נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא שלא בכתובה וכ"ש בשאר גופי מלאכות ואיך לא הקשו ממנה לרב הונא דבשלמא ר"י בר חנינא מצי לתרוצי כדאמרי' בסוגיין ולאו לאמלוכי בה בעי אלא לר"ה קשיא.
לכך פי' ר"י ז"ל דמשאר גופי מלאכו'. שהם לתשמיש גופו דכ"ע מורדת הויא ולא נחלקו אלא במלאכת מעשה ידיה ורב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה הלכך אין כאן מרד כלל ור' יוסי בר חנינא סבר שיכול לכופה על מעשה ידיה כסברא דר"ל. ואם תאמר כי אקשינן לקמן מנדה ופרכינן נדה בת תשמיש היא לוקמה בשאר מלאכות דהויא מורדת אפי' לרב הונא ויש לומר דתלמודא משמע ליה נדה דומיא דחולה דלאו בת מלאכה היא ואין מרדותה אלא מתשמיש ולא נהירא דהא ודאי שפיר מצי לתרוצי תלמודא בשאר מלאכות ועוד דאם כן הוה לו למימר ממעשה ידיה כדאמרינן בכל דוכתא דלישנא דממלאכה בכולהו מלאכות משמע ותו דהוה לו למימר דרב הונא לטעמיה. ותו דלעיל לא אשכחן דפליג אדרב הונא אלא ר"ל כדאמרינן ופליג אדר"ל וכו' ועוד מדאמרינן לקמן מה בין מורד למורדת מפני שצערו של איש קשה משל אשה הניחא במורד מתשמיש אבל במורד ממלאכה מאי איכא למימר דהא ודאי מרדו של איש שאומר איני זן ומבטל ממנה חיי נפשה קשה ממרד ממלאכה שלה אלא ודאי דבכולהו מלאכות נחלקו וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן פירשו בתוס' ומ"ד דממלאכות לא הויא מורדת לאו למימרא שתצא נקיה מב"ד ותטול מזונות כדברי הראב"ד ז"ל דהא ליתא אלא רב הונא קאמר שאינה מורדת לדון אותה בפחיתת שבעה דינרין דכיון דבמילתא דממון היא מורדת אין לנו לקנסה בכך אלא שנגבה מנכסיה או שנפחות מכתובתה כדי שפחה אחת לשמשו ואם לא נוכל לקנסה בכך שנקנסוה להוציאה בלא כתובה ור' יוסי בר חנינא אמר דממלאכה נמי הויא מורדת ולאו למימרא שתהא פטורה בכך דאם כן שאין די בשבעה דינרין שפוחתין מכתובתה לדמי שפחה לשמשו ושהוא צריך להניק את בנו היאך יהא די בכך ועוד המורד שאומר איני זן ואיני מפרנס היאך יהא די לה בג' דינרין למזונותיה ופרנסתה והלא המשרה את אשתו על ידי שליש נותן במכובד לפי כבודו ובמורדת יד הכל שוה אלא שאף לר' יוסי בר חנינא גובין מכתובתה דמי שפחה לשמשו ולקונסה יותר פוחתין מכתובתה ז' דינרין ותדע לך דמעיקרא ס"ד דמתשמיש לא הויא מורדת והא ודאי לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל דהא אמרינן הנאת תשמישך כו' וכדכתיבנא לעיל עד כאן. הריטב"א ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל יש להקשות היכי קאמר ר' יוסי שאם אינה רוצה לעשות מלאכה דהויא מורדת והא קי"ל יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ומסתמא לא פליג ר' יוסי אהא. ויש לתרץ דמיירי כשלקחה מן הממון והיא נזונת משלו ואינה רוצה לעשות מלאכה. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל ר"ה אמר מתשמיש כו'. פי' ר"ה אמר מתשמיש אבל ממלאכ' לא הויא מורד' דרמינן עלה האי קנסא אלא מגבין אותו דמי שכר שפחה אחת שתשמשנו ופוחתין לה מכתובתה בטובת הנאה כנגד שכר זה כשם שאם חבלה בו שזה ממון גמור הוא שהיא חייבת לו ואע"ג דבקנסא דמתני' לא פחתינן לה מכתובתה אלא שבעה דינרין ממש התם הוא קנסא אבל הכא תשלומין. ר' יוסי בר' חנינא אמר ממלאכה כלומר דבמורדת ממלאכה נמי קנסינן לה למפחת לה שבעה דינרין לבד ממאי דמגבינן ליה מינה דיהבינן ליה מכתובתה בטובת הנאה כנגד דמי שכר שפחה אחת שתשמשנו ותעשה לו מלאכות שהיא חייבת אבל ליכא למימר דלרבי יוסי בר חנינא דסבר מורדת ממלאכה כיון דקנסינן לה בכולי האי לא יהבינן ליה תו דמסתייע שבעה דינרין בכל מילי דאם כן נתת דבריך לשיעורין ולא שוו קנסה לכולהו וזימנין נמי אפשר דלא סגי ליה בהכי לשכר שפחה אחת. וכל שכן למאי דאמרינן להא סברא דר' יוסי בר חנינא דאמרינן דאיהו הוי נמי מורד ממלאכה באומר איני זן ואיני מפרנס ואי אמרת דהשתא נמי יהבינן לה מיניה שלשה דינרין למזונות ופרנסה האי ודאי אפשר דלא ספקא ולא נהירא דיהבי רבנן קצבה למזונה אלא ודאי כל כמה דצריך לה. ותו דהא פרישנא דהני שלשה דינרין דקנסינן ליה לאו למימרא דיהבינן להו לדידה אלא שהן לתוספת כתובתה והכי דייק לישנא דקתני מוסיפין לה על כתובתה. אלא ודאי אליבא דר"י בר חנינא כיון דקסבר דמורדת דהויא ממלאכה למימרא דלבד ממאי דמגבינן ליה מינה כנגד שכר שפחה אחת קנסינן לה בפחת שבעה דינרין והיינו פלוגתייהו דרב הונא סבר דתו לא קנסינן לה בקנסא אחרינא. ומיהו ר' יוסי בר חנינא גופיה לא אמר אלא בשאר מלאכות חוץ ממעשה ידיה אבל במורדת במעשה ידיה בהא לא קנסי' לה אלא דמגבינן ליה מינה ופחתינן לה מכתובה בטובת הנאה דמי מעשה חמש סלעים שאינו אלא כחוב כדפרישנא במתני'.
ולפום מאי דקס"ד השתא דוקא ממלאכה הוא דהויא מורדת אבל מתשמיש לא הויא מורדת למימרא דקנסינן לה למפחת לה מכתובתה אלא דמשמתינן לה. ואיברא דתמיהא מלתא דאפי' במשמעת קולה על עסקי תשמיש ודמקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא תנן לקמן דיוצאה בלא כתובה ובדין הוא דיכלינן למקשי מינה ובמסקנא הא אמרינן דמתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכה ולמאי דמסקינן דמתשמיש ודאי מורדת היא הוא הדין דקולנית נמי חשבינן מורדת אבל רבי טרפון סבר לקמן דקולנית גרעה דמכשרת עצמה ואינה מונעת עצמה לו ומריבה עמו על עסקי תשמיש והא כסיפא ליה מלתא טפי דשמעי שכניה וראויה לאלתר להפסיד כתובתה ומיהו בתר התראה. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
ורבינו יהוסף הלוי ן' מיגש כתב וז"ל אבל ממלאכות לא הויא מורדת פי' כדי שתפסיד כתובתה אלא משמתינן לה עד דעבדא ליה למלאכות דמחייבה בהו דהויא ליה ככל מי שמחייב מן הדין בדבר ואינו עושה אותו דמשמתינן ליה עד דעביד ליה ולא מפסדינן לה ממון והכין קאמר רבינו האי גאון זצוק"ל ודוקא מורדת הוא דאמרינן מתשמיש הויא מורדת ממלאכה לא הויא מורדת אבל במורד אפילו ממלאכה נמי הוי מורד דהא אמר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ור' יוסי בר חנינא אמר אף ממלאכה הויא מורדת פירוש ותפסיד כתובתה. עד כאן:
בשלמא למאן דאמר מתשמיש לחיי. ואם תאמר למאן דאמר נמי מתשמיש אבל ממלאכה לא הויא מורדת דוקא בדידה אבל האיש לכ"ע הוי מורד ממלאכה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וכדכתיבנא בסמוך בלשון הר"י הלוי ן' מיגש ז"ל ומעתה תקשי ליה נמי מאי וכן המורד וכו' דקתני במתני' והא לא דמו אהדדי דמורדת דוקא מתשמיש הויא מורדת אבל מורד אפילו ממלאכה הויא מורד וי"ל דע"כ האומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו מדידה דאיש לא הויא מלאכה ממש וכדבעיא למכתב בסמוך לשיטת רש"י והלכך בשלמא למאן דאמר תשמיש הרי בתשמיש שווין הן המורדת והמורד ולא איכפת לן במאי דלא שוו אהדדי במרידת איני זן ואיני מפרנס דהויא כנגד מלאכה אבל למ"ד ממלאכה מאי וכן המורד כו' הרי בתשמיש אינן שוין ובמלאכה גופה נמי מי משועבד לה ומשני דהוי השואה שפיר במאי דאמר רב האומר איני זן כו' דמ"מ זן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה ומסקנא דאסיק דמתשמיש כ"ע לא פליגי דהויא מורדת אתי שפיר טפי לר' יוסי בר חנינא הא דתנן וכן המורד וכו' ממאי דאתיא לרב הונא. א"נ מ"ד מתשמיש סבר דהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה ואינו דומה למשנתנו דמוסיפין והולכין ומיהו הר"י ן' מיגש והרא"ש ז"ל לא כתבו כן וכדכתיבנא והדין עמהם דבשלמא למ"ד ממלאכה קס"ד השתא דמתשמיש יוציא לאלתר וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א משום דתשמיש חמירא טפי דהיינו מעיקר האישות אבל למאן דאמר ממלאכה היכי בו נימא דבמידי דממונא דאינו מעיקרה אישות נחמיר ביה טפי ויוציא לאלתר ובמידי דעיקר האישות מוסיפין והולכין ויש פנים לצדד להפך וכדבעינן למכתב בס"ד וסברת רבוואתא ז"ל מכריע כנ"ל.
[וז"ל הריטב"א ז"ל בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי.] ויש מקשים ולדידיה היכי ניחא והלא מה שמוסיפין לה אינה גובה אותו אלא כשיגרשנה והיא לא תצא אלא לרצונו ותשב עד שתלבין ראשה ותירצו דהשתא שפיר ידעינן טעמא דלאו לאמלוכי בה בעי וכל היכא דבעיא למיפק כייפינן ליה מפני בטול עונה שאפילו משום הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וטובא איכא בתלמודא דמצי למימר ולטעמיך ולא קאמר. הריטב"א ז"ל וכן כתוב בתוספות ובסמוך נאריך בזה בס"ד:
והאמר רב האומר איני זן וכו'. כתב רש"י ז"ל והאמר רב יוציא. ומתני' מוסיפין תני ואינו מוציא לאלתר. ע"כ. והיה אפשר לומר דרש"י ז"ל ס"ל דלכ"ע פריך ואפילו למ"ד מתשמיש והיינו דהשמיט הרב ז"ל האומר איני זן כו' ולא נקט אלא יוציא דקאמר רב ומ"ה נמי לא בעי לאקשויי מרב לכולהו ואפילו למ"ד מתשמיש ובזה ניחא כל מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל וליתא להאי פירושא כלל דלשון הגמרא משמע דלמ"ד ממלאכה דוקא קא פריך ואין לשון רש"י ז"ל מורה כן.
ונ"ל דהכי קא פריך דמדקתני יוציא משמע לאלתר ומתניתין מוסיפין תנן דאינו מוציא לאלתר ומשני ולאו לאמלוכי ביה בעי פי' כי קאמר רב יוציא לא הוי לאלתר דאטו לא לאמלוכי ביה בעי וכדפירש"י ז"ל והשתא ניחא נמי כל מאי דהקשו התוס' דמשמואל ליכא למפרך דאף על גב דאמר יכפוהו לזון מאן לימא לן דבגוונא דמתני' לא ליהוי כפייתו דילמא בהכי כייפינן ליה דמוסיף והולך על כתובתה ומשמתינן ליה נמי עד שיזון וכל עוד שעומד במרדו מוסיף והולך והיינו מתני' ולמאן דאמר מתשמיש נמי ליכא לאקשויי מרב דאיכא לאפלוגי בין אומר איני זן למורד מתשמיש דבאומר איני זן לא בעינן לאמלוכי בה דהא ודאי לא יכלה למיקם עלה דהא מלתא דאי אפשר בלא מזונות ופרנסה בלא ספקה מעשה ידיה וסתמן לא ספקה אבל אפשר לה בלא תשמיש ולכך נמלכין בה אי בעיא לנטורי ודרך בנות ישראל הצנועות שאינן רוצות להתגרש לכך שנינו סתם שמוסיפין לה על כתובתה אבל למאן דאמר ממלאכה ומוקי סיפא דמתני' דמורד על אשתו באו' איני זן כו'. תקשי דרב קאמר יוציא דמשמע לאלתר ומתני' קתני מוסיפין דאינו מוציא לאלתר כנ"ל פי' לפירוש רש"י ז"ל. ודברי רבינו ישעיה מטראני ז"ל מטין כן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.
והתוספות לא פירשו כן דאיברא דהלשון כפשטו משמע דיוציא לאלתר דלמה להו לנטורי ומיהו לא מכרעא לשון יוציא כולי האי דמשמע לאלתר עד דמתיב עלה ממתניתין דאפשר לדחוק הלשון ולומר מאי יוציא לאחר המלכה בה אלא הכי פריך דכיון דכופין אותו מה שייך תוספת פי' כיון דעבדינן לה חדא תקנתא למה להו עוד לאוסופי על כתובתה דהא במאי דכופין אותו לגרשה ויתן כתובה בהכי סגי ומאחר שמגרשה מה שייך תוס' ולכך קשיא להו דמשמואל נמי דפליג עליה דרב תקשי דמאחר דאת' כופה אותו לזון מה שייך תוספ' ולמה ליה לאוסופי ומתרצי דשפיר שייך תרווייהו מזונות ותוספ' מאחר דאינו רוצה לזונה אלא ע"י כפייה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת אבל גרושין ותוספת לא שייך בהדי הדדי דמאחר שכופין אותו לגרשה מה שייך תוספת וקשיא להו לשיטתם ז"ל דלמ"ד מתשמיש נמי תקשי דע"כ מורד מתשמיש נמי כופין להוציא דאטו לעולם יוסיפו על כתובתה ותתעגן כל ימיה ומאחר דבע"כ מגרשה מה שייך תוספת דגירושין ותוספת לא שייכי בהדי הדדי וכדכתיבנא ותירצו דהוה מצי למימר ולטעמיך כנ"ל פי' לפי' התוספות ז"ל.
ודע שיש חילוק גרסאות בהך שינויא דקא משני תלמודא דרש"י ז"ל גריס ולאו אמלוכי ביה בעי והרא"ש וכל האחרונים ז"ל גרסי בה פי' שנמלכין בה מה היא רוצה או שיוסיפו לה או יוציא ויתן כתובה ואיזו שתרצה יעשו לה ולקמן נכתוב לשונם ז"ל בארוכה בס"ד:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל תנן וכן המורד על אשתו בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר דכי היכי דאיהי משעבדא ליה לדידיה איהו נמי משעבד לה לדידה אלא למאן דאמר ממלאכה מלאכה מי משעבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס פי' והמזונות הם תחת המלאכה. והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה פי' והיכי תנן מוסיפין לה ג' דינרין ותו לא ומהדר ולאו לאמלוכי ביה בעי פירוש אע"ג דאמר רב יוציא ויתן כתובה לא מיד אלא נמלכין בו ומתרין בו שאם לא יתרצה להוציא וליתן כתובה ואחרי כן אם לא ישמע כופין אותו להוציא וליתן כתובה ומאי דתנן מוסיפין לה על כתובתה באותן הימים שנמלכין בו שאע"פ שנתפייס נותן לה בכל שבוע ג' דינרין כל הימים שעמד במרדו.
ומכאן מוכיח שאם האשה טוענת ואומרת אי אפשי לעמוד בתוספת זו או תתרצה ותשלים עמי או תן לי גטי וכתובתי שהדין עמה כדכתבינן לעיל אבל אם הבעל אומר לאשה כשהיא מורדת אי אפשי לעמוד בתוספת זו שאי אפשי לעמוד בלא אשה או תתרצה עמי או תצא בלא כתובה אין שומעין לו שאין דומה האיש לאשה שעיגון האשה גדול שהיא אסורה לכל אבל האיש אפשר לו באשה אחרת לפיכך אין דינם שוה ואין לו אלא הפחת שפוחת לה בכל שבוע. א"נ טעמא דמילתא מפני שהמורדת היא מפסדת את דינה והבעל מרויח מה שלא היה ראוי לו אבל המורד אינו מפסיד משלו כלום והאשה אינה מרווחת כלל אלא נוטלת דינה שמשעה שכנסה נתחייב בכתובתה אלא שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים כל זמן שעומד עמה לשלום אבל אם הוא בוגד בה דין הוא להוציא וליתן כתובה מיד אם האשה תובעתו ואם ברח או שאינו שומע לדברי חכמים מוסיפין לה ג' דינרין בשבת וכשכופין אותו נותן לה כל כתובתה וכל הדינרין שהוסיפו לה וכל אלה המעגנין נשותיהן הן חייבים ליתן ג' דינרין בשבת תוספת על כתובתה והדינרין הללו הם כסף צורי מדתני ר' יהודה שלשה טרפעיקין ואמרינן בגמרא מאי טרפעיקין אמר רב ששת אסתירא וכמה אסתירא פלגא זוזא ואסתירא הוא סלע מדינה כדאמרינן מעי איסתירא וחצי זוז הוא סלע מדינה שהאחד שוה שמנה ואמרינן נמי התם תניא נמי הכי רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקין שהן תשע מעין מעה וחצי בכל יום אלמא דינר צורי הוא שיש לו שש מעה כסף. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והאמר רב כו'. איכא דקשיא ליה דמשמע השתא דהא לר' יוסי בר חנינא קשיא לחוד ואדרבא לרב הונא קשיא טפי דאמר ממלאכה לא הויא מורדת ויש לומר דהא לא קשיא למאי דפרישנא לעיל דרב הונא ה"ק שאין דנין אותה מדין מורדת בפחיתת כתובה במשנתנו אלא או יוציא ויתן כתובה כרב או יכפוהו לזון כשמואל אבל לרבי יוסי בר חנינא דאמר דהיינו מורדת המוזכרת במשנתנו קשיא אדרב וה"ה דקשיא ליה אדשמואל דאמר עד שאתה כופהו להוציא יכפוהו לזון אלא דחדא מנייהו נקט. ע"כ:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל תנן וכן המורד וכו'. והאמר רב כל האומר איני זן כו'. קשיא לן ותיקשי נמי לרב הונא דאמר מתשמיש הויא מורדת ולא ממלאכה. מ"ש מיניה דידה דחשבינן ליה מורד באומר איני זן ואיני מפרנס ואפשר לומר אליבא דרב הונא דהא לא קשיא דמרדו של איש קשה משל אשה כשהיא מורדת אפשר לו לכופה בדברים ושוטים ומזונותיה וכיוצא בזה בכפיית הבעל לאשתו. ותו דהא מגבינן ליה מינה דמי שכר שפחה אבל כשהוא מורד במזונות ופרנסה היאך אפשר לה שלא תאכל עד שתבא לב"ד ויכפוהו ויהיו חייה תלוים לה. ומהאי טעמא נמי אפשר דאמרינן דכשהוא מורד כופין להוציא וליתן כתובה וכשהיא מורדת לא אמרינן תצא בלא כתובה דמרדו קשה ממרדה שהיא אסורה באחר והוא מותר באשה אחרת. והא דאמרינן נמי וכן היא שנדרה שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה אע"ג דקסבר רב הונא דממלאכה לא הויא מורדת. י"ל ה"מ בשאר מלאכות שיש בהן דין ממון וכדאמרינן דמגבינן ליה מינה בכדי דמיהן אבל בהא דלית בה דין ממון ובמקום נדר דליכא תקנתא אחריתי דין הוא דתיפוק בלא כתובה. וכ"ת אמאי לא אקשינן נמי לרב הונא דאמר מורדת מתשמיש דידיה אדידיה דהא אמר רב הונא לעיל האומר אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה והיינו מורדת מתשמיש. י"ל בדין הוא דמצי לאקשויי ואקשי לר' יוסי בר חנינא איידי דנקט טעמא דאיני זן ואיני מפרנס. ולרב הונא נמי איכא לפרוקי כדמפרקינן לדידה דאמרי' ולאו לאימלוכי בה בעי.
ואיכא דגרסי ולאו לאימלוכי ביה בעי. ופירשו שנמלכין בו ונותנין לו זמן המלכה ובאותו זמן מוסיפין לה ואם לא חזר בו יוציא ויתן כתובה. וליתיה להאי פירושא דעד אימת נטרינן ליה. וכ"ת ל' יום שכן זמן ב"ד ל' יום כל כה"ג ודאי הוה להו לפרושי לה בגמרא בהדיא. ותו דקא מתמה עלה דמלתא דקאמר ולאו לאימלוכי ביה בעי מכלל דפשיטא מילתא והא מנא ליה. אבל הגרסא הנכונה ולאו לאימלוכי בה בעי. כלומר אף על גב דהוי דינא נמי להוציא וליתן כתובה נמלכין בה. אי בעיא דלא תיפוק ונכפייה בהכי דנוסיף לה שלשה דינרין בכל שבת ושבת ואי ניחא לה למיקם בהכי תיקום ואי ניחא לה נמי ובעיא למיפק כייפינן ליה נמי לאפוקה. והשתא אתיא שפיר הא דמתמיה עלה ולאו לאימלוכי בה בעי דהא ודאי מילתא דפשיטא הוא דבדידה תליא מילתא ואפילו לרב הונא נמי דסבר דמורדת לא הויא אלא מתשמיש בדידה נמי תליא מלתא ואי לא בעיא למיפק לא נפקא אלא כופין אותו לזונה כיון שהיא רוצה בכך ואינה רוצה לצאת.
ומיהו אפילו לר' יוסי בר חנינא דקסבר דממלאכה הויא מורדת ה"מ ממלאכות השנויות במשנתנו אבל לא בשאר מלאכות והא דתניא כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו לאו בכפיה ממש קאמרינן אלא כפיה בדברים וכיוצא בענין זה שהבעל כופה את אשתו וכדאמרינן אין הבעל כופה את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת וההיא דאמרינן נמי לעיל נדרה שלא להניק את בנה ב"ה אומר' כופה ומניקתו אליבא דרב הונא דקסבר דממלאכה לא הויא מורדת ולכולי עלמא נמי אין עיקר הלשון בכאן כפיה ממש אלא לומר שאין הנדר חל וכעין אותה ששנינו בנזיר חומר בנשים מבעבדים שהאיש כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו לומר שנדרי אשתו קיימין כל זמן שלא הפר לה. אבל בעבדו אינו כן שאין צריכין הפרה כל עיקר אלא אומר לו טול אכול טול ושתה שאינו חל כלל. וכן אותה שאמרו קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו למימרא דכיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה דקא מפקא ליה לשיעבודיה מינה ולא חל הנדר ולא בעי הפרה כלל. ע"כ:
באומר איני זן ואיני מפרנס. מכאן הוכיח הר' אליהו מפריש ז"ל שחייב הבעל להשכיר עצמו למלאכה כדי לזון את אשתו שאם לא כן באו' איני זן מאי מורד ממלאכה איכא ועוד אמר כי מספר כתובה נלמוד כי לכך הוא כותב לה אנא אפלח ואוקיר ואזון וזה ודאי דין חדש מאד שיכופו על מזונות מה שאין כופין כן לבע"ח ומהכא ליכא ראיה דה"ק שאומר איני זן כיון שהמזונות תחת מלאכת מעשה ידיה כשאומר איני זן קרינן ליה מורד ממלאכה כלומר מורד ממה שהוא תחת מלאכה וכן פרש"י. ומ"ש בספר כתובה ואנא אפלח נראה לי שאין כותבין כן אלא משום חלתה שהוא חייב לזונה במזונות ורפואה כדתנן לקתה חייב לרפאותה א"נ שופרא דשטרא הוא ולישנא מעליא שיטרח לעבדה ולכבדה במזונותיה ופרנסתה בכל כחו. הריטב"א ז"ל.
והתוספות פירשו דאפלח אינו ר"ל שכירות אלא היינו עבודת קרקע פי' אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית ואפשר לתרץ בזה הקושיא האחרת דמשום הכי מקרי מורד ממלאכה האומר איני זן דזימנין מורד ממלאכה כגון מלאכת שדהו שלא לחרוש וכיוצא בזה כן נראה לי:
ולאו לאימלוכי ביה בעי ה"ג רש"י ופי' ז"ל שנותנין לו זמן להמלכה אולי יחזור ממרדו ובתוך כך מוסיפין על כתובתה ג' דינרין ואם לא יחזור בו יוציא ויתן כתובה והקשו עליו דאם כן הוה לן לפרושי כמה זמן נותנין לו להמלכה דאע"ג דבעלמא זמן ב"ד שלשים יום דילמא הכא מוספינן או מבצרינן ולא עוד אלא דפשטא דמתניתין משמע דלעולם מוסיפין לה עד שיגרשנה מדעתו ועוד דלהמלכה הוא דיהבינן ליה זמן היאך אנו קונסין אותו בינתים והנכון כגירסת הספרים דגרסי ולאו אמלוכי בה בעי כלומר שנמלכין בה ואם רצתה לצאת כופין אותו להוציאה ולתת כתובה לאלתר ואם לא רצתה להתגרש כופין אותו לעולם במרד השנוי במשנתנו ומפני שדרך בנות ישראל הצנועות שאינן רוצות להתגרש לכך שנינו סתם שמוסיף לה על כתובתה. הריטב"א ז"ל.
ובמהדורא קמא כתב רש"י כגירסת שאר המפרשים וז"ל ולאו אמלוכי בה בעי אי נוח לה שיגרשנה מיד ויתן לה כתובתה או שתהא תחתיו ויוסיפו לה על כתובתה ע"כ. והא כתיבנא לעיל לשון הרא"ה ז"ל בזה בס"ד:
מיתיבי אחת ארוסה ואחת נשואה כו'. גרסת הספרים בשלמא למ"ד ממלאכה שפיר אלא למ"ד מתשמיש נדה בת תשמיש היא ומהדרינן אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' איכא דאמרי בשלמא למ"ד מתשמיש כו' ואיכא למידק אי במלאכה מאי אפילו דהא נדה בת מלאכה היא כשאר כל הנשים וי"ל לפי שדרך נדה להיות מרוחקת ממלאכת אפיה ובשול מחמת נדותה ואימא דכיון שכן לא הויא מורדת משום מלאכה קמ"ל דאדרבה מכולן הויא מורדת כיון דבשורת הדין מותרת לעשות כל המלאכות אלא שאינה קוצה חלה ואינה מוזגת לו את הכוס וחברותיה כנ"ל. ורש"י נשמר מזה וכתב דה"ג דבשלמא למ"ד מתשמיש ניחא אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמיש כ"ע לא פליגי וכו' ופי' ז"ל דה"ק דבשלמא למ"ד מתשמיש שייך לומר אפילו נדה וקמ"ל דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו אלא למ"ד ממלאכה מאי אפילו נדה דהא שפיר הויא בת מלאכה אלא ע"כ מתשמיש כ"ע לא פליגי וכו' וק"ל אמאי לא פרכינן מארוסה למ"ד ממלאכה מאי מרד דמלאכה איכא. וי"ל כגון שהגיע זמן והיא אוכלת משלו שהיא חייבת לעשות בצמר ודאי ואולי חייבת ג"כ לאפות ולבשל וא"כ דכל ארוסה והיא מורדת מלכנוס מפני כדי שלא תעשה לו המלאכות שהאשה עושה לבעלה וכדרך שאנו דנין אותה במורדת מתשמיש מפני שאינה רוצה לכנוס לחופה כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא שומרת יבם שמרדה ביבם ואומרת לא תנשא עכשו. אחת לי שא"נ הן מורדות פוחתין להם. בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר ולקמן פריך נדה הא לאו בת תשמיש ואפילו מרדה אמאי פוחתין לה מכתובתה. חולה מי הויא בת מלאכה והכי נמי הוה מצי פריך ארוסה בת מלאכה היא הא אין מעשה ידיה לבעל עד שתנשא ותזון משלו ממלאכה נמי הויא מורדת והא מתניתין במרד תשמיש קא מיירי במרד מלאכה לא קא מיירי ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג בשלמא למ"ד מתשמיש שפיר אלא למ"ד ממלאכה חולה בת מלאכה היא פי' למ"ד מתשמיש ניחא נדה וחולה ואע"פ שאינן עכשו בנות תשמיש מ"מ איכא צערא משום שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. וכדאמרינן בסמוך אבל למ"ד ממלאכה חולה לאו בת מלאכה היא ובמלאכה לא שייך למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו וה"ה דהוה מצי למיפרך בשלמא למ"ד תשמיש היינו דקתני אפילו נדה אלא למ"ד ממלאכה מאי אפילו.
ונדה דהויא מורדת מתשמיש דוקא בשמרדה בלא עת נדתה דהא איכא למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו אבל התחילה למרוד בעת נדתה לא דהתורה האמינתה ושמא רצתה לשחק בו עד שתטבול והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם מה נן קיימין אי כשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן נן קיימין שמרדה עליו עד שלא באה לנדה ובאה לנדה. ע"כ:
ולענין פסק הרי"ף ז"ל וכל הראשונים ז"ל פסקו הלכה כרב הונא ויש מביאין ראיה מהא דאמרינן לקמן היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערא ליה ואינה ראיה ברורה דאנן בעינן לפרושי היכי הויא מורדת מתשמיש דהא קי"ל דבתשמיש כ"ע לא פליגי והראב"ד הביא ראיה מהא דאמר ליה רב חייא בר יוסף לשמואל נדה בת תשמיש היא ואם איתא מאי קשיא לימא ליה דמתניתא במורדת ממלאכה ואינה ראיה דדילמא לישנא דאפילו נדה לא דייקא ליה שפיר למ"ד מורדת ממלאכה ולא ניחא ליה בפירוקא דכתיבנא לעיל א"נ דמשמע ליה דומיא דחולה משמע ליה כולה ברייתא משום מלאכה ומ"מ עיקר הדין כמו שכתבנו דהלכתא כרב הונא וכל שמורדת ממלאכה כופין אותה בשוטי או שאינו זנה או שמוכרין ב"ד מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה שפחה או עבד לשמשו. הריטב"א ז"ל:
והרב רבינו יהוסף הלוי ז"ל כתב וז"ל היכא דאימרדא לה ממלאכה ולא אימרדא ליה מתשמיש לא הויא מורדת אלא יתבה לה תותי בעלה וכתובתה קיימת ומשמתינן לה עד דעבדה לגברה מאי דחייבת למעבד ליה אבל כתובה לא מפסדת כלל דהא לא אימרדה מעיקר האישות שהוא התשמיש והיכא דאימרדה מעיקר האישות שהוא התשמיש אי אמרה מאיס עלי כו' ע"כ:
והרמב"ן כתב וז"ל תמהני היכי קי"ל דממלאכה לא הויא מורדת מאי שנא מיניה דידיה דבאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ובכמה מרדים פחותים מזה אמרו כן ונ"ל מפני שמרדו של איש קשה משל אשה לפי שיש ספק בידו לעשות כדאמרינן עד שכופין אותו להוציאה יכפוהו לזון ומהדרינן אין אדם דר עם נחש בכפיפה כלומר אי אפשר לה להתענות עד שתבא לב"ד ויהיו חייה תלויין לה מנגד אבל כאן אפשר לכופה בשוטי' לעשות מלאכה ואם נתבטלה עד שיכפוה לא הפסיד כל כך וגם אפשר לו למנוע תשמישה ומזונותיה עד שתחזור בה ואע"פ שאמרו שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה שאני התם שנדרה ואי אפשר לכופה אבל זו הוא עצמו יכול לכופה שב"ד משמתין אותה שכן כתבו מקצת המפרשים ראשונים ע"כ:
ורבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין וכו'. ונראין דברים דבהנך ארבעה שבתות אלו לא הפסיד כלום אם תחזור בה. וא"ת א"כ עכשיו תחזור בה ולמחר תחזור למרדה ותצערנו שלש שבתות הא ליתא דכל שחזרה בה מתרין בה שאם תחזור עוד למרדה תשבור כתובתה לאלתר אבל יש שפירש דאפילו תחזור בה תפסיד שבעה דינרין בכל שבוע שעמדה במרדה כדין משנתנו. ואינו מחוור. הריטב"א ז"ל:
אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו'. פי' דנדה יש לו פת בסלו חשיב כיון שהוא עומד בבטחון שתטבול בסוף נדתה ותהא ראויה לו. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אינו דומה כו'. כך זה הואיל ויודע שהוא אינו עתיד לשמש עמה מצטער יותר. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה