כתובות נח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא לרב שמואל בר יהודה קמייתא משום סימפון ובתרייתא משום סימפון מאי בינייהו איכא בינייהו בדיקת חוץ מר סבר בדיקת חוץ שמה בדיקה ומר סבר בדיקת חוץ לא שמה בדיקה:
מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר רבי מאיר אומר הקדש רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין:
גמ' אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה מיתיבי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות לימא מסייע ליה המקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת מאי לאו בניזונת לא בשאינה ניזונת אי בשאינה ניזונת מאי למימרא אפי' למאן דאמר יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך הני מילי בעבד כנעני דלא כתיב ביה עמך אבל עבד עברי דכתיב ביה (דברים טו, יג) עמך לא וכל שכן אשתו סיפא איצטריך ליה מותר רבי מאיר אומר הקדש רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין ופליגא דריש לקיש דאמר ריש לקיש לא תימא טעמא דרבי מאיר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דרבי מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם והא לא אמר לה הכי כיון דשמעינן ליה לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם וסבר רבי מאיר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך או שתמות אחותיך או לאחר שיחלוץ ליך יבמיך רבי מאיר אומר מקודשת מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה:
המותר רבי מאיר אומר הקדש:
אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש רב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש הוי בה רב פפא במאי אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש ואלא כשאין מעלה לה מזונות ולא מעלה לה מעה כסף לצרכיה מ"ט דמאן דאמר מחיים קדוש לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה רב ושמואל סברי תקנו
רש"י
עריכה
אלא לרב שמואל בר יהודה - דאמר לעיל נמי טעם משנה ראשונה משום סימפון והשתא נמי מוקי טעם ב"ד של אחריהם משום סימפון:
מאי בינייהו - כלומר מה ראו ראשונים להתירה מהגיע זמן ואילך ומה ראו אחרונים לומר עד שתכנס לחופה:
מר סבר - משנה ראשונה:
בדיקת חוץ - שבדקה ביד קרובותיו:
שמה בדיקה - וקודם שיוציא מעותיו במזונותיה כבר בדקה הלכך תו לא חיישינן לסימפון וב"ד של אחריהם סברי אינה בדיקה עד שמתייחד עמה הוא עצמו ובודקה:
מתני' מעשה ידי אשתו - במתני' (לקמן דף סד:) מפרש מה היא עושה לו משקל חמש סלעים כו':
הרי זו עושה ואוכלת - אין מעשה ידיה קדוש על פיו ובגמרא מפרש לה:
המותר - הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצורכיה לבד המזונות כדתנן במתניתין:
רבי מאיר אומר הקדש כו' - מפרש בגמרא:
גמ' איני ניזונית - משלך:
ואיני עושה - לך כלום אלא לעצמי:
מזוני עיקר - תחילת תקנתא לטובתה תקנוה משום דזמנין דלא ספקה במעשה ידיה למזונות ותקנו תחילה עיקר תקנתא שיזון את אשתו והדר תקון לו מעשה ידיה משום איבה וכיון דעיקר תקנתא לטובתה ומשום דידה הואי כי אמרה לא ניחא לי בהאי טיבותא שומעין לה:
מאי לאו בניזונת - שיש לו נכסים ומבקש לזונה ואפי' הכי תנן אין מעשה ידיה ברשותו להקדישן:
בשאינה ניזונת - שאין לו במה לזונה:
אפי' למאן דאמר כו' - פלוגתא במסכת גיטין:
סיפא איצטריך ליה - לאשמועינן פלוגתא במותר דלא שייך אמזונות ואע"ג דאינה נזונת איכא למ"ד קדוש לאחר מיתה כשיירשנה וכדלקמן:
ופליגא - דרב הונא אר"ש בן לקיש:
דבר שלא בא לעולם - כגון מעשה ידיה שהקדישן עד שלא עשאתן:
לעושיהן - למי שבראן וידים איתנהו בעולם אלמא קסבר יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה:
והא לא אמר - יקדשו ידיך אלא מעשה ידיך:
שמעינן ליה לרבי מאיר - במסכת ערכין (דף ה.) דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דתנן המעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר נותן דמיו דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים הכא נמי אדם יודע שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וגמר ואמר לשם ידים עצמן:
לאחר מיתה - כשתמות היא ויירשנה:
מחיים - כשתעשנו:
לעולם במעלה לה מזונות כו' - וה"ה נמי דמצי לאוקמא כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה ואוקי רישא דמתני' דתני עושה ואוכלת בניזונת להכי אוקי סיפא בניזונת:
תוספות
עריכה
מאי לאו בניזונת. לא כשהוא זן אותה קאמר דאם כן יקדשו מעשה ידיה ואמאי עושה ואוכלת כדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות מאי טעמא דמאן דאמר לאחר מיתה קדוש פירוש גם מחיים יהא קדוש אלא בניזונת כלומר שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה:
מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה כו'. ומתני' דקתני עושה ואוכלת מוקי לה כרב אדא בר אהבה דבסמוך במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף:
יקדשו ידיך לעושיהן. פירוש להקב"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דא"כ הל"ל למעשיהן כדאמרינן בסוף פ"ק דנדרים (דף יג:):
לאחר שאתגייר. וא"ת דבסוף פ"ק דגיטין (דף יג:) אמרינן דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שהוא בעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא והא לאחר שאתגייר הוי לדבר שלא בא לעולם ואומר ר"י דלאחר שאתגייר לא חשיב כל כך דבר שלא בא לעולם כיון שהגוף בעולם אלא שמחוסר גירות ולא דמי לנולדים דהתם לא באו לעולם כלל וכעין זה תירץ ה"ר אליעזר משנז"א מה שמקשין אהא דאמר בריש המפקיד (ב"מ דף לג:) אימור דאמר ר"מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל דעבידי דאתו כו' והא כל הנהו דהכא לא עבידי דאתו אלא הכא כיון שהגוף בעולם לא בעינן עבידי. דאתו וא"ת אם כן מאי פריך הכא וקאמר נמי מההיא אין הא מההיא נמי לא שמעינן מעשה ידיה שאינם בעולם כלל ואכתי מצי למימר דלא קדשי מעשה ידיה אלא דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן וי"ל כיון דבמקצת סבר רבי מאיר כרבי אליעזר בן יעקב אית לן למימר דאף בדבר שלא בא לעולם כלל סבר כוותיה דאית ליה בהאשה רבה (יבמות צג: ושם) ובהאומר (קידושין דף סב:) דאדם מקנה ועוד מתרץ דכל הני דהכא איכא לאוקמא בדעבידי דאתו כגון ששמע מרבו שישחררנו ולאחר שימות בעליך ואחותיך כגון בגוססת ולאחר שיחלוץ ליך יבמיך באין דעתו של יבם לייבם ומיהו ק"ק מותר דקדוש לאחר מיתה אע"ג דלא עביד דאתי דליכא לאוקמא בגוססת דהא עושה מלאכה.: אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה הוא קדוש. גם למ"ד מחיים הוא קדוש ה"מ למיפרך כיון דמעלה מזונות ומעה כסף אמאי עושה ואוכלת אלא משום דבעי למימר אי אין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף מ"ט דמאן דאמר מחיים הוא קדוש נקט נמי הכא מ"ט דמ"ד לאחר מיתה הוא קדוש:
במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף. אליבא דרב אדא בר אהבה מוקי לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה א"כ אמאי עושה ואוכלת אלא רב ושמואל מוקמי מתניתין בשאין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף ואם תאמר ומאי דוחקיה דרב לאוקמא מתני' לאחר מיתה לוקמה מחיים וכגון דמעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות ויש לומר דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
מו א ב מיי' פ"ו מהל' ערכין הלכה כח, סמג עשין קלב, טוש"ע אה"ע סי' פא סעיף א:
מז ג ד מיי' פי"ב מהלכ' אישות הלכה ד, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' סט סעיף ד וסי' פ סעיף טו בהג"ה וסימן פא סעיף א בהג"ה:
מח ה מיי' פ"ט מהל' עבדים הלכ' ז, סמג עשין עב, טוש"ע י"ד סי' רסז סעיף כ:
מט ו מיי' פכ"א מהל' אישות הלכה יסמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סי' פ סעיף טו:
נ ז ח מיי' פ"ו מהל' ערכין הלכה כח, סמג עשין קלב, טוש"ע שם סי' פא סעיף א:
ראשונים נוספים
איכא בינייהו בדיקת חוץ. מר סבר בדיקת חוץ שמה בדיקה ומר סבר כלומר, בית דין של אחריהם אמרו בדיקת חוץ לא שמה בדיקה: פירוש: בדיקה שעל ידי קרובות ובאין שם מרחץ בעיר, אבל אם יש שם מרחץ בעיר בדיקת חוץ בדיקה מעליא היא ועדיפה מכניסה לחופה, דשפיר בדקי לה קרובות על ידי מרחץ, וכדאמרינן בפרק המדיר (עה, ב) היו בה מומין בעודה בבית אביה וכו' נכנסה לרשות הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים במה דברים אמורים במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון, ואם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה ביד קרובותיו. אלא מיהו לענין אכילת תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה, כדי שלא תחלוק בארוסה. עד כאן הראב"ד ז"ל.
אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה: כלומר, איני נוטלת כלום לא מזונות ולא מעה כסף, ואיני עושה כלל לעצמך, לא עיקר מעשה ולא מותר. וכן כתב רב אחא גאון ז"ל בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים (סימן ס) דיכולה היא לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר.
כי תקינו רבנן מזוני עיקר: כלומר, עיקר התקנה לא היתה אלא על מעשה ידיה שיהו תחת מזונותיה, ועל המזונות לא הוצרכו לתקן, שהן העיקר לפי שהוא מחוייב לה מדין תורה, דלמאן דאמר מזונות עיקר מן התורה הן ונפקא ליה משארה כסותה ועונתה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (מז, ב), ורבנן הוא דתקון ליה לבעל מעשה ידיה משום איבה, ואם תאמר, אם כן אף לקמן למאן דאמר מזוני דאורייתא מעשה ידיה עיקר התקנה, והאיך היא יכולה לבטל תקנת הבעל, יש לומר, דעיקר התקנה מכל מקום לא לתקנת הבעל היתה אלא לתקנתה, כדי שיתן לה מזונותיה בלא איבה, ויכולה היא לומר איני רוצה בתקנת חכמים. ומיהו אלמוה רבנן לתקנתן דכל שאינה עושה אפקעינהו למזונותיה ממנה, ומדין הפקר נגעו בה. כן נראה לי.
מאי לאו בנזונת: ואשמעינן דאפילו הכי יכולה היא להפקיע הקדשו ואומרת איני נזונת ואיני עושה, ואף על פי שהיתה נזונת בשעת הקדשו, לפי שאין מעשה ידיה עיקר. אלא טעמא דר' מאיר, משום דקסבר שמתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו דקדשי, אלמא, מדקאמר מתוך שיכול לכופה, שמע מינה דמעשה ידיה עיקר ותקינו מזונות תחת מעשה ידיה.
ותמיהא לי, דהא על כרחך מזונות לר' מאיר מזונות דאורייתא הן, כדתניא (לעיל נו, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי היא מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר, כלומר, דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ואי אפשר לומר דמדרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, דלית ליה לרבי מאיר הכי, מדאמרינן בריש פרקין (נו, ב) כל הפוחת ואפילו בתנאי, אלמא קסבר תנאו בטל וכו' והא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדאורייתא אין, הא מדרבנן קיים, אלמא לרבי מאיר שאר כסות ועונה דאורייתא הן.
ויש לומר דריש לקיש דריש ליה לקרא כר' אליעזר בן יעקב, דדריש כסותה ועונתה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כדאיתא לעיל בפרק נערה שנתפתתה (מח, א), אבל מזוני דרבן נינהו, ולית ליה קל וחומר דדרשינן במכילתא (משפטים פ"ג), ומה דברים שאין בהם חיי נפש ולא נשאת עליהן מתחלה כגון כסות אי אתה רשאי למנוע ממנה, מזונות ועונה, שהמזונות חיי נפש והעונה עליה נשאת מתחלה לא כל שכן. אי נמי יש לומר, דכיון שלא תקנו אלא על מעשה ידיה והן היו תקנה לבד, אם כן אינה יכולה לבטל תקנתן, ודלא כרב הונא.
מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן: איכא למידק, היכי דמי, אי בשאין מעלה מזונות אינו יכול לכופה, ואי משום שיכול לכופה לכשירצה, השתא מיהא ידיה לא משעבדן ליה, ולכשיעלה לה הוה ליה דבר שלא בא לעולם, ואי בשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. והראב"ד ז"ל העמידה כשאינה נזונת, ומשום הכי עושה ואוכלת כל זמן שאינו מעלה. ומיהו כיון דמשעבדא ליה כל אימת דבעי איהו כי זכי במעשה ידיה לאלתר קדשי, והיינו מותר מזונותיה לאחר מיתה, וליכא למיחש הכא לדבר שלא בא לעולם, דכל שבידו לאו כמחוסר דמי.
ותמיהא לי טובא, חדא, דלא אמרו כל שבידו וכו' אלא באומר לכשיהיה הדבר שבידו לעשותו, כאותה שאמרו בפרק האומר בקדושין (סב, א), בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן, אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו, מהו, אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וכדקתני בברייתא בהדיא, אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' כיצד, אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין, או פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין. ועוד, דאפילו באומר לכשיתלשו קודם שיתלשו אינן תרומה ואין הפירות התלושין מתוקנין, וכדקתני ונתלשו, ור' אסי נמי ונתלשו קאמר, וכיון שכן, הכא אינו קדוש, חדא, דלא קאמר לכשאזונך, ועוד, דאפילו באומר, הא לא זנה, ולאחר מיתה מחמת ירושה באו לו ולא מחמת כפייתו ומזונותיו, ודבר שלא בא לעולם הוא.
אלא נראה לי דאם יש לומר כך יש לומר, דמותר מחמש סלעים ומחיים דוקא קאמר ולא לאחר מיתה, דכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה לכשאזונך ואעלה לך מעה כסף, וכיון שיכול לכופה הוה ליה כאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשי, דבעל כלוקח הוי, והלכך לכשיעלה לה מעה כסף לצורכה דמותר דידיה הוא ההיא שעתה קדיש, ואף על גב דאינו יכול לכופה על המותר, מכל מקום כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה אלמא ידיה דידיה הוי, ויכול הוא להקדישן לכל מה שיעשו. אלא דכל שאין מעלה לה אינו יכול לכופה, שאינו יכול לומר לה עשי עמי ואיני זנך. ומותר לריבותא נקטיה, דאף על גב דאינו יכול לכופה על המותר עצמו. ועוד דלא שכיח כולי האי, אפילו הכי יכול להקדישו וקדיש לכשיעלה לה מעה כסף, וכל שכן מעשה ידיה עצמו דקדוש לכשיזונה דיכול לכופו עליו, ושכיח כן נראה לי. ומיהו לעיקר קושיין אין אנו צריכין לכך, אלא ריש לקיש מוקי לה למתניתין במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצורכה, וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כרב אדא דלקמן בסוגיין, ומותר מחיים קדיש, ועושה ואוכלת דקתני, פירושו, עושה ומספקת צרכיה.
והכין מפורש בירושלמי (פ"ה ה"ה), דגרסינן התם: ריש לקיש אמר במותר מחיים מחמש סלעים פליגין, דופתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצורכיה, ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, ושמעינן מיהא, דלרב הונא אפילו במעלה לה מזונות ואפילו אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיה, לא קדיש, דהא ריש לקיש סתמא כמאן דאמר לה בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן, ואפילו הכי טעמא דיכול לכופה הא אינו יכול לכופה לא קדוש, ואף על גב דמעלה לה מזונות שהן כנגד המותר, וטעמא דמלתא, משום דלרב הונא כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, נמצא שאין לבעל בידי אשתו אלא שעבוד לבד, וקיימא לן כרבא (פסחים לא, א) דאמר הקדיש מלוה וזבין מלוה אינו מכור ואינו קדוש, אבל לריש לקיש הוה ליה שעבודו של בעל כמקח, והלכך יכול להקדיש ידיה לעושיהן, כן נראה לי.
הוי בה רב פפא במאי, אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצורכה: האי מעלה לה מזונות כדי נסבה, דהא עיקר קושיא אינו אלא ממעה כסף שהוא כנגד המותר, ומאי דקא סלקא דעתך השתא. וכן נמי במאי דקאמר אלא בשאין מעלה מזונות, לאו דוקא, אלא עיקרא משום דאין מעלה לה מעה כסף לצורכה, ומעלה לה מזונות ואין מעלה משום דבעי לאוקמה כולה בחד גוונא. וראיתי מי שפירש, משום דאכתי לא ידעינן אי מזונות תחת מעשה ידיה או תחת מותר. ונכון הוא,
ואיכא למידק, אמאי לא אוקמה בניזונת ורב לטעמיה דאמר יכולה האשה שתאמר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, ומיהו לאחר מיתה קדוש משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ורב אדא סבר אינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כריש לקיש, ומתוך שיכול לכופה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. אי נמי, משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ואם תאמר אם כן לרב אדא היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת.
יש לומר, דלצדדין קתני, ורישא כשאינה ניזונת, ויש מתרצים, דסיפא גופא לא מצית לאוקמה בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה ומאי קדיש לאחר מיתה, דאם כן, ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה, ומה שהותירה ממזונותיה ר' מאיר אומר הקדש, מאי האי דקתני המותר, דמשמע כשהקדישו את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להן, שמע מינה, כשאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה עסקינן, להכי קתני המקדיש את המותר, סלקא דעתך אמינא כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי, קא משמע לן. ולא ירדתי לסוף דעתם בתירוץ זה, דאפילו באומרת נמי איני ניזונת ואיני עושה סיפא דמתניתין שפיר קא אתיא, והכי קאמר, ובמקדיש אפילו המותר דלא שכיח ואינו יכול לכופה אף במעלה לה קדוש לאחר מיתה וכל שכן מעשה ידיה עצמן, ורישא דקתני עושה ואוכלת, הכל בכלל אוכלת לומר מספקת כל צרכי מזונות וקישוטים.
ונראה לי, דטעמא דמילתא לפי שלא רצה להעמיד משנתינו לצדדין כל שהוא יכול להעמידה כולה בחד גוונא ובחד טעמא, או ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל, או בשאינו רוצה לזונה, ואוקימנא סיפא במעלה לה מזונות, כלומר והיא מקבלת, אבל אין מעלה לה מעה כסף לצרכה. ואפשר לפרש כולה רישא וסיפא במעלה והיא אינה רוצה לקבל. וזה נראה עיקר.
ולרב ושמואל הוא הדין שהיה יכול להעמיד סיפא ברוצה ליטול מזונות ואינה רוצה ליטול מעה כסף, אלא מכיון שאין עיקר הענין תלוי כאן בין אין מעלה ממש למעלה והיא אינה רוצה לקבל, ועוד, דלרב אדא הוצרך לומר כשאינו מעלה דוקא, אבל במעלה והיא אינה רוצה לקבל, לא כל כמיניה, כטעמיה דריש לקיש דבחד שיטתא קיימי, משום הכי נקט בשאין מעלה לה מעה כסף לצרכה. ואם תאמר, רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש, לוקמה איפכא, במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה מזונות, והילכך עושה ואוכלת והמותר קדוש מחיים.ומסתברא, משום דלכולהו אמוראי מתניתין בחד גוונא מתוקמה, ולא איפליגו באוקימתא דמתניתין, דלכולהו או בנזונת או בשאינה נזונת, ולרב אדא אי אפשר להעמידה באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף, והילכך לרב ושמואל נמי לא מוקמי לה בהכי.
ועוד יש לי לפרש, דכולה מתניתין בדבר מוכרח קא מיירי, כלומר, במה שאינו הקדש אלא מדעת האשה ומה שהוא מוקדש שלא מדעתה, והלכך לרב ושמואל אין כאן הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה דמחיים דאשה הרי היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיחי קדוש, משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכל שכן מעשה ידיה עצמן דשכיחי טפי, ומותר לרבותא נקטיה כדאמרן. ורב אדא סבר, דאפילו מחיים דאשה קדוש בעל כרחה ואפילו מותר דאין יכול לכופה עליו. ועוד, דלא שכיחי, משום דמעלה לה מזונות, ועל כרחה יהבה ליה מותר כי איתיה, וכל שכן מעשה ידיה עצמן במעלה לה מזונות. ורב ושמואל הכי מפרשי לה למתניתין, המקדיש מעשה ידי אשתו אפילו ברוצה לזונה, הרי היא יכולה להפקיע הקדשו כמה שתרצה, אילו רצתה אינה נוטלת מזונות אלא עושה לעצמה ואוכלת, וכל שכן שאינה נוטלת מעה כסף ואינה עושה מותר, משום דלכולי עלמא אינו יכול לכופה עליו, ועוד דלא שכיחי, אבל לאחר מיתה על כרחך קדוש ואפילו המותר, משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו בזה דלא שכיח כולי האי.
ורישא נקט עושה ואוכלת לרבותא, לומר, דאפילו ממעשה ידיה עצמן יכולה להפקיע הקדשו מחיים. וסיפא נקט מותר לרבותא כדאמרן, והוא הדין למותר בדינא דרישא ולמעשה ידיה עצמן בדינא דסיפא וכל שכן. וכן אלו רצתה נוטלת מזונות, דמזוני עיקר ומעשה ידיה עצמן קדושין, ואינה נוטלת מעה כסף, ואין המותר קדוש עד לאחר מיתה. ולרב אדא הכי קתני, המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מקדיש מהן כמה שרוצה, ואלו רצה לזונה ואינו רוצה להעלות לה מעשה כסף לצרכה הרי זו עושה ואוכלת, כלומר מספקת ומתקנת צרכיה, ולומר דאף על פי שאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד עיקר מעשה ידיה דשכיחי ויכול לכופה עליהן, כיון שהוא מעלה לה מזונות שהן כנגד המותר, הרי המותר קדוש מחיים, ואף על פי שאינו שכיח ואינו יכול לכופה עליו, משום דמעשה ידיה עיקר ונעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, וכל שכן מעשה ידיה במעלה לה מעה כסף לצורכה, וריש לקיש כרב אדא כדמפרש בירושלמי (בפירקין ה"ה) אמר ריש לקיש במותר מחמש סלעים פליגין, דופתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה, ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, הרי ריש לקיש מוקי לה לגמרי כרב אדא דגמרין.
ור' יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וקסבר שאדם מוציא לפעמים דבריו לבטלה, וכיון דלא קאמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן לא אמרינן נעשה כאומר, ופליג במותר והוא הדין במעשה ידיה עצמן, ואפילו במעלה לה מעה כסף ומעלה לה מזונות, ואיכא למימר דאפילו יקדשו ידיך לעושיהן, נמי לר' יוחנן הסנדלר אינו קדוש, דכיון שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה לא עדיף קנינו בה להקדיש גוף ידיה, והיינו דאיצטריך ריש לקיש לפרש ולומר מתוך שיכול לכופה, דאלמא אי לאו שיכול לכופה, אף על גב דאית ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה ליה כמפרש יקדשו ידיך לעושיהן לא קדוש, והילכך לר' יוחנן הסנדלר נמי אפשר דלא קדוש וכמו שכתבתי למעלה. ור' יוחנן הסנדלר נמי בדין ההכרח קא מיירי, כלומר, שאין כאן לעולם הקדש לא מחיים ולא לאחר מיתה ואפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף, ואפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן.
אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ו מהל' ערכין הכ"ח) שאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדשי ואפשר שהוא ז"ל סובר, דאף על גב שהיא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, כל שלא אמרה הרי ידיה משועבדים לו, ואלמוה רבנן לשעבודיה, ואינו מחוור בעיני, וכמו שכתבתי למעלה.
ומה שכתב רש"י ז"ל, והוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה, ורב ושמואל סברי תקינו מזונות תחת מותר הלכך לאחר מיתה קדוש, ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, וכיון דקא יהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי, אלא משום דרב אית ליה יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, ואוקי רישא דמתניתין בשנזונת אוקי סיפא נמי בנזונת.
ואינו מחוור, דרישא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל, וסיפא בנזונת ממש, אלא דאי אפשר להעמיד בכך, דעל כרחך לרב מעשה ידיה ממש תחת מזונות ולא תחת מעה כסף, דהא אמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ולא קאמר איני מתפרנסת ואיני עושה. ומיהו זה אינו קשה כל כך, שהוא ז"ל יפרש כולה במעלה לה מזונות ואינה רוצה לקבל, וכפי הפירוש השני שכתבתי למעלה.
אלא קשה לי עוד דודאי משמע דעיקר הדין הזה ידוע היה אצלם, וקבלה בידם דרב ושמואל סברי תקינו מזונות תחת מעשה ידיה, ורב אדא סבר תקינו מזונות תחת מותר, ולישנא דגמרא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, לאו דוקא ולא דק, דלרב ושמואל מזוני עיקר, והוה ליה למימר רב ושמואל סברי תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, אלא דלא דק, משום דלישנא דברייתא נקט ואף על גב דמפכין לה כך היתה שגורה בפיהם. אי נמי, משום דלרב אדא דוקא ועיקר מחלוקת אינו תלוי כאן, בכך לא דק.
מתני' המקדיש מעשה ידיה וכו': כול' מפרש בתלמודא אר"י א"ר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה פי' וכיון שאמר כן בעלה (חייב) [פטור] במזונותיה וכסותה ופרנסה אבל ברפואתה חייב למאי דפי' לעיל רפואתה תקנתא באנפי נפשי' היא מפני שהיא חייבת לשמש וכי אמרה הכי שעושה לעצמה דוקא לענין מלאכת צמר וכיוצא בו משאר מלאכות שמרווחת לעצמה אבל חייבת היא לשמשו בשאר מלאכות להיות אופה ומבשלת ומצעת המטה ומניקה שאין מלאכות אלו תחת מזונות אלא משועבדת היא למלאכות אלו בין נזונית בין שאינה נזונית וכ"כ הר"ר אפרים ז"ל בתשוב' שאלה ותדע לה דהא אמרינן בפירקין דרב הונא אמר מורדת מתשמיש אבל מלאכה לא אי איתא דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה מלאכות אלו פשיטא דאינה מורדת וה"ל לומר דרב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה אלא ודאי כדאמרן:
ועוד כתב הר"ר אהרן בתשובה דאלמנה ודאי יכולה לומר ליתומים כן דלא משתעבדי להו אלא מחמת מזונות ויכולה היא לומר אינו מניקה אלא בשכר ויכולת היא לתבוע כתובתה לאלתר אע"פ שהיא אסורה להנשא כשהיא מניקה ולא אמרינן בהא לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי שזו אינ' מעוכב' מחמ' הבעל אלא מחמ' סכנ' הולד ואין התנאי ההוא אלא כשהיא מעוכבת מחמת איסור הבעל וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה ובפרק ב' דייני גזירות אפסיקא הלכתא כההיא דרב הונא ודעת התוספת כי אע"פ שאמר שאם אומר אשה איני נזונית ואיני עושה אם רצה למחר או כשרצתה לומר הריני עושה לך ונזונת משלך בידה דמזונות דכל יומא חוב הוא באנפי נפשה אבל מורי הרב רבי לוי היה אומר דכיון שאומר כן פעם בב"ד פקעה תקנת מזונות אינה דלא להוי מילי דרבנן ונראין דבריו ז"ל. וכיון שיכולה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה כ"ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר והא פשיטא כי אמרה הכי הרשות בידה שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כדאיתא בפרק הכותב:
מאי לאו בנזונות: מאי לאו דמתני' מלתא פסיקתא קתני אפילו כשמעלה לה מזונות וקתני שהיא עושה ואוכלת והיינו מפני [שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומהדרי' דמתני'] כשאינה ניזונית דוקא ופירש רש"י ז"ל כשאינה ניזוניה אין לו נכסיו לזונה ע"כ ואשמעינן מר"ן ז"ל דאפילו מאי דסבירא לן השתא דמעשה ידיה עיקר התקנה אלו היה לו נכסי' זן [לזון] אות' בע"כ וא"י לומ' איני נוטל מעש' ידיה ואיני זן והטע' מפני שיש עליה לעשות לו כל המלאכות ואם לא יכול להספיק עליה מעשה ידיה למזונותיה אינו בדין שעושה לו מלאכות ותשאל על הפתחים וכבר פי' כן לעיל וכן פי' שחייב לזונה כשיש לו וכשאין לו שאין להקדי' מעשה ידיה
ופליגא דריש לקיש דאמ' לא תימ' טעמא דר"מ דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא מתוך שיכול להספיק לה מעשה ידיה נעשה כאומר יקדשו מעשה ידיה לעושיהן : פי' וכיון דאמר ריש לקיש שיכול לכופה על מעשה ידיה מכלל שאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה דאי כשאוכלת משלו מה כפי' צריך פשיטא ואין כפי' אלא במורדת שאומרת איני ניזונית ואיני עושה ולריש לקיש מתני' בשאינה נזונית ואינה עושה כדדחינן לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמרן וא"כ לא אתו רישא וסיפא כחדא גונא דרישא בשאינה ניזונית וסיפא בניזונית כדדחינן ויש מתרצים דסיפא בשאינה ניזונית כשאינו מעלה לה מעה כסף ור"ל (שכתב) כרב ושמואל סבירא ליה בפי' דסיפא דלר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דהא לדידהו כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה שאינה ניזונית פקע קניינו לגמרי ואינו יכול לומר שיקדשו מעשה ידיה לעושיה' אבל לריש לקיש כיון שכל שיש לו נכסים יכול לכופה על מעשה ידיה ואינה יכולה להפקיע זכותו דידיה [קנויין לבעל וכשאין לו נכסים לזונה שהיא עושה ואוכלת לא משום] דפקעה זכותו דבעל אלא מפני שהיא ממשכנתו למזונותיה כאלו תפסה מנכסיו דהוה מעשה ידיה אצלה כאלו הם אפותיקי מפורש למשכנו בהם יותר משאר נכסיו שעל מנת כן נישאו הלכך כשמתה ויש שם מותר שהוא קדוש אין קדושתו חלה לאחר מיתה אלא מחיים חל למפרע כל מה שלא משכנתו בהם דבעל הוא וקדיש קדושה גמורה וכ"ת הניחא אלו אמר בפירוש יקדשו ידיה לעושיהן הא אמרי' דלר"מ כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר כך הלכך לריש לקיש מותר מחיים קדוש אלא שאין קדושתו מתבררת אלא לאחר מיתה ובחייה הרי עושה ואוכלה דקתני רישא ולקמן נפרש אמאי נקט תנא האי דינא במותר דהיינו העדפה [דה"ה] במה שלא אכלה מעיקר מעשה ידיה:
ועוד י"ל דלריש לקיש מותר מחיים קדוש ממש כסברא דר' אדא וכשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה [מעה] כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ותקנו מעה כסף תחת מעשה ידיה הלכך מותר קדוש מחיים ממש דהא יהיב לה מזונות ומעשה ידיה היא עושה ואוכלת שמשכנתו על מעה כסף וכמו שאמרה וה"ק הכא דכיון שיכול לכופה למעשה ידיה ידיה קנויות לו ויכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן וה"ל מקדיש דבר שהוא בעולם משא"כ לר' הונא דכיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לא אלים שעבודיה שיכול להקדיש ידי' בשעבוד גרידא הוא וקי"ל דאקדיש מלוה וזבין מלוה אינו מכר ואינו קדוש אבל לריש לקיש הוה שיעבודי' לבעל כלוקח. אי נמי דלר' הונא אלו אמר בפירוש כן יכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן אבל כל שלא אמר כן לא אמרי' נעשה כאומר דלא אלים שעבודיה ויכולה היא להפקיע ובכי האי מוציא דבריו לבטלה כיון שאין הממון קנוי לו לגמרי וזה יותר נכון לפי התירוץ הזה האחרון וכן דעת הרמב"ן ז"ל דאפילו לרב הונא כל שאמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני אעפי"כ בירושלמי נראה תירוץ הראשון והא דאמר ריש לקיש שיכול לכופה על מעשה ידיה משמע אפילו על המותר דהיינו העדפה [וא"ת האיך יכול לכופה לעשות העדפה וי"ל] (דאין הדין) שיכול לכופה על המותר ההוא שיהא שלו ויעלה לה מעה כסף (לא) כשטרחה והותירה שכך ידיה משועבדת לבעל למותר ההוא שהעדיף כמדו שמשועבדת על עיקר מעשה ידיה וזה ברור כיון דשמעינן לר' מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה פי' גבי הקדש [כדפירש"י ז"ל ודוקא כשא"א. לקיים פשט דבריו בשום ענין אבל כשאפשר לקיים דבריו בשום ענין לא מסרסינן לישני' גבי הקדש] וכדפרשינן במסכת גיטין גבי המקדיש עבדו יצא לחירות דאמרינן לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר וההיא אפילו לר"מ איתמרה וכדכתיב' התם בס"ד:
מההיא ליכא למשמע מינה: פי' ונפקא לן מיניה דאי טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הא וודאי לית הלכתא כוותיה אבל אי טעמא דידיה משום דנעשה כאומר יקדשו ידי' לעושיהן אפשר דהלכתא כוותיה ואע"ג דלא קי"ל כוותיה במעריך פחות מבן חודש התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש מעשה ידי אשתו י"ל דה"ק שהוא מקדיש אותם בדין חכמים ובדין תורה דהוי כאלו אמר בפי' יקדשו ידיה לעושיהן וכאלו המוכר פירות דקל לחבירו שיזכה כתיקון חכמים ז"ל הא ודאי זכה כאלו אמר גוף לפירות כך נראה לי:
'הוי בה רב פפא במאי עסקינן אילימא במעלה לה מזונות וכו': :' קשיא לן למה ליה לרב פפא למנקט מזונות בפירכי' כלל דהשתא אסיפא קיימינן שאין בה אלא דין מותר מעה כסף ויש לומר משום דלא קים לן איזה מהם תחת מותר אם מזונות אם מעה כסף נקטינהו לתרווייהו ולעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף לצרכה:
רב ושמואל סברי: פי' רש"י ז"ל דבדין הוא דמצי לאוקמי בשאין עעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף אלא משום דרב אוקים רישא דמתני' דהרי זו עושה ואוכלת במזונות כדאיתא לעיל להכי אוקי סיפא נמי במזונות ואינו מחוור דרישא מיירי כשרוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל וסיפא מיירי במזונות ממש לפיכך קדוש מחיים לרבי אדא והא דאוקמא הכא במעלה לה מזונות משום דר' אדא נקט לה כי היכא דנקיט שאין מעלה לה מעה כסף משום רב ושמואל ומיהו תמיהא האיך נעלם זה מרבינו והאיך ס"ד דיכול לאוקמי בשאינה מעלה לה מזונות [ואפשר שרבינו כך ר"ל דאפשר לאוקמי בשאינו מעלה לה] מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה פי' לפירושו דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מזונות לא קדוש מחיים הלכך לאחר מיתה קדוש ורב אדא בר אהבה [סבר מעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף קדוש מחייב כו' ויעוין בשמ"ק] כולה בחדא גונא שמעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש בלבד וברישא (בשאינה) מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד מעשה ידי' ואפי' הכי קתני רבותא שעושה ואינו מעלה לה מזונות ואכלה מפני שיכולה למשכנה במעשה ידיה מפני שמזונותיה דידה אפותיקי מפורש הם לה למזונותיה ובסיפא מעלה לה מזונות שהוא תחת מותר אלא שאינו מעלה לה מעה כסף וכיון דכן והוא לא הקדיש אלא המותר הרי הוא קדוש מחיים ואינה יכולה למשכנו (בחיים) במותר [וא"ת השתא נמי לרב ושמואל לא אתי רישא וסיפא בחד גונא] דאלו רישא מיירי כשמעלה לה מזונות שהוא כנגד מה שהקדיש כדאיתא לעיל וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד מה שהקדיש ויש לומר דלרב ושמואל כולא מתני' בחדא גונא וכלא מתני' בין נזונות בין אינה נזונות ורישא דאפי' נזונת כלומר שמעלה לה מזונות אינו יכול להקדיש מעשה ידיה מחיים שלא ברצונה והרי היא עושה ואוכלת ואפי' עיקר מעשה ידיה דשכיח טפי יכולה לעקור זכותו של בעל לומר איני ניזונית ואיני עושה וכ"ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר אבל לאחר מיתה המותר קדוש ואפי' בע"כ ואפי' כשאינה ניזונת כלל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ונקט בסיפא מותר לרבותא דאפי' מותר דלא עביד דאתי כולי האי יכול. להקדישו לאחר מיתה ונקט ברישא (משום) מעשה ידי' דאפי' הנהו אינם קדושים מחיים בע"כ ובזה נסתלקה קושיא גדולה שהי' מקשי' כאן רב ושמואל אמאי מוקמי [לה במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש לוקמי] איפכא כשמעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות וכיון שכן עושה ואוכלת מפני מזונה והמותר קדוש מחיים כיון שנותן לה מעה כסף ולא הוה צריכן למימר דטעמא דר"מ מפני שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומתרצי' לזה דאין הכי נמי דזה דאין הכי נמי אבל ר' אדא בר אהבה לא מצי לאוקמי באינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כדאמרן דכיון שמעלה מעה כסף שהוא תחת מעשה ידיה היכי קתני רישא שהיא עושה ואוכלת הא ודאי לא אפשר ואנן לכולהו אמוראי בעינן לאוקמי מתני' בחדא אוקימתא שאם אין אתה אומר כן נימא דר' אדא כרב ושמואל סבירא לה דמעה כסף תחת מותר ובמשנתינו במעלה לה מעה כסף אלא הטעם כמו שאמרנו דבחדא אוקימתא אית לן לאוקמי למתני' אליבא דכולהו וזה הנכון אבל עם מה שכתבנו אין זה קושיא כלל דלכ"ע בעינן לפרושי דקתני המותר הקדש שיהא הקדש מוכרח דהרי דייק לישנא ואלו לרב ושמואל אין לך שום הקדש מוכרח מחיים דאפילו מעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש יכולה היא לומר איני רוצה בו ותעקור הקדישו ולכן לא מצאו הקדש מוכרח מחיים אלא לאחר מיתה ור"מ לטעמיה דאמר מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא לרב אדא ההקדש מוכרח אפי' מחיים כל שיש לו נכסים לזונה ורישא דקתני עושה ואוכלת כשאינה ניזונת ואשמעינן רבותא שאפי' מעלה לה מעה כסף יכול למשכנה בהן על מזונות וכפי' לעיל ויש בשמועה זו כמה וכמה שיטת ואני כתבתי מה שנראה יותר מחוור מתרומת התוס' ומשאר המפרשים ז"ל:
מר סבר מידי דקיץ ממידי דקיץ: ואיכא דקשיא ליה והא מזונות מיקץ קייץ כדתנן במשרה אשתו ע"י שליש ואי משום דבמכובד הכל לפי כבודה [כפי כבודה] גבי מעה כסף נמי הכל ותירצו דמזונות יקירי וזילי ותו דבאוכלת על שלחנו אינו נותן לה אלא מעה כסף כסתם נשים:
מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת והמותר ר"מ אומר הקדש ור"י הסנדלר אומר חולין. פי' אפי' למ"ד שאין האשה יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אתיא מתני' וטעמא דמילתא מפני שיכול להערים ולומר איני רוצה לזונך והיא זקוקה להתפרנס ממעשה ידיה הלכך ה"ז עושה ואוכלת ואין ההקדש על מע"י חל מפני שהוא שלה. שאם לא יפרנסה בעלה תתפרנס היא ממנו והמותר מה שעשת יתר על מזונותיה של בעל [והכי תניא בתוספתא המקדיש מע"י אשתו ה"ז מעלה לה מתוכן פרנסה והשאר הקדש] ר"מ אומר הקדש דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אר"ה א"ר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. פי' להאי סברא אפי' אותו המותר שעושה יתר על מזונותי' הוא שלה דאל"ה מאי מרווחת האשה בכך. א"ו הכל שלה ומפני שעושה יתר על מזונותי' מפני זה אומרת לבעלה איני ניזונת ואיני עושה:
ואי קשיא והאמרינן לקמן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר אלמא שמעשה ידיה הוא משועבד לבעל ואין הנדר חל עליו ואי אמרת יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אמאי לא חייל. תשובה אע"ג דמציא למימר כ"ז שלא אמרה משועבד הוא מע"י לבעל והילכך א"צ להפר מיתיבי תיקנו מזונות תחת מע"י וקסבר מזוני עיקר ומע"י משום איבה וכך הלכה דהכי פסיק תלמודא כר"ה א"ר דאמר יכולה אשה שתאמר וכו'. נימא מסייע ליה המקדיש ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת מאי לאו דניזונית. פי' שהבעל חפץ לזונה ואפ"ה היא עושה ואוכלת וטעמא דמילתא משום דמצי למימר א"נ וא"ע וכל מע"י שלה ואין ההקדש חל עליו ואפילו המותר שלה כדפי' והאי והמותר ר"מ אומר הקדש (שהוא) [היינו] לאחר מיתה שמה שנשאר לה ממע"י יורשה הבעל לאחר מיתתה והלכך ההקדש חל עליו שאדם מקדיש דשלב"ל:
לא כשאינה ניזונית. פי' מהכא לא תסייע ולעולם לא מצי למימר הכי וטעמא דמערים ואינה רוצה לזונו והלכך ניזונית ממע"י. ולא חייל הקדש עילווי' כדפרישית והמותר שעשת יותר על מזונותיה הוא של בעל וקדוש מחיים אליבא דר"מ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה