מהרש"ל על הש"ס/כתובות/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נד עמוד ב

גמ' קמ"ל אם רוצה להוסיף כו' כצ"ל.

תוס' בד"ה אם רוצה כו' במאי בדברים. נ"ב פי' בתמיה.

דף נה עמוד א

תוס' בד"ה יסבון כו' בנין דכרין. נ"ב משום אינצויי:

דף נה עמוד ב

תוס' בד"ה ובתרומת מעשר כו' משום דשבת קובעת למעשר כו'. נ"ב נ"ל לפרש לאו דוקא שעם הארץ יודע שהשבת קובעת למעשר אלא מפני שראה עם הארץ שאוכלין בימי חול בעראי בלא מעשר ובשבת נזהרין והוא לא ידע חילוק דשבת קובעת אלא סבר שעיקר חיוב ואזהרת מעשר הוא בשבת ולא בחול וק"ל ומש"ה קאמר שפיר רבי שמעון לרבנן כשם שאימת שבת כו' ר"ל שהרי בתרומה גם כן נזהרין מאכילת עראי ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה מתנת שכיב מרע כו' שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה כו'. נ"ב פי' מתנת בריא ולא יכול לחזור בו מאחר דשייר הוי מתנת בריא כי מתנת שכ"מ אינה אלא בכולה וק"ל:

בא"ד דקאמר שמואל אפילו אין כאן שטר כלל כו'. נ"ב לכאורה נראה לפרש דוקא לשמואל הוא דאמרינן הכי אבל לרב בע"כ צריך שטר דאי לאו שטר שכתוב בו כדקציר ורמי על ערסיה לא הוי ארכביה אתרי ריכשי אלא הוה כמתנת בריא לחוד וליתא אלא ה"ה לרב כמ"ש רשב"ם לשם להדיא וכן ההצעה לשם שטר שכ"מ שכתוב בו קנין וה"ה אם אין כתוב קנין בתוך השטר או אפילו אין כאן שטר כלל אלא שכיב מרע שהזכיר צוואת שכ"מ כשחלק כל נכסיו וגם הקנה אותם בקנין סודר למקבל מתנה אבל אורחא דמילתא נקט שדרך לכתוב הצוואות והקנינין בשטר כדי שלא תשתכח הצוואה ואפילו לשמואל דאמר לא ידענא מה אידון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ה"ה אם לא נכתב הקנין בתוך השטר כו' ודוקא לפי' רשב"ם הוא דאמרינן הכי דאפילו אין כאן שטר כלל כמו שפירשנו אבל לפירוש ריב"ם בע"כ צריך שטר אבל בלא שטר אין הקנין מגרע כלל אף לשמואל ולא עביד ריב"ם לעיל לשמואל כ"ש אלא בשלא כתוב הקנין בשטר דכ"ש הוא מדרב דס"ל כשכתוב בשטר ארכביה אתרי רכשי ואפילו הכי פליג ואמר אין שטר לאחר מיתה כ"ש כשלא כתוב בו הקנין דאמרינן הקנין גורם שלא היה דעתו להקנות אלא בשטר כו' אבל בלא שטר כלל הקנין לא מעלה ולא מוריד בין לרב בין לשמואל וכן מוכח שם להדיא בפירוש ריב"ם ודו"ק:

בא"ד מדשמואל דאמר כותבין ונותנין כו'. נ"ב פי' שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת:

בא"ד דאי בקנין קאמר כו'. נ"ב אין הפירוש דלאו בקנין קאמר דהא שמואל בהדיא דוקא משום קנין פליג אדרב אלא ר"ל דאי הטעם תלוי משום קנין לחוד אבל בלא קנין לעולם הוי מתנת שכ"מ זה אינו דכ"ש הוא דמה טעם מגרע הקנין אלא משום דלכתיבה עומד כדפרישית כ"ש אם מזכיר להדיא הכתיבה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף נו עמוד א

תוס' בד"ה הרי זו מקודשת כו' מכוין אמר אם סגי כו' ואין מתכוין לעקור אית לן כו' כצ"ל:

דף נו עמוד ב

תוס' בריש העמוד נזקין וערכין נימא כו' נמחק וערכין ונ"ב נ"ל ט"ס הוא דלא שייך מחילה לגבה שהרי הוא להקדש ומי ימחול עליה וק"ל:

בא"ד אבל גבי איסורא לא בעינן האי טעמא כו'. נ"ב והשתא לא צריכא להא דאין נזיר לחצאין וק"ל:

בא"ד והא דמפרש התם בגמרא כו' נ"ב לאו על משנה זו אלא על משנה דלעיל מיניה דף קכ"ז איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו כו' והיא היא ודו"ק:

דף נז עמוד א

רש"י בד"ה הא קמ"ל כו' ואינך תרי. נ"ב ס"א והנך:

בד"ה ולא נשאו כו' ואיידי דתני כו'. נ"ב עיין בריש פ"ק:

דף נז עמוד ב

רש"י בד"ה דבתולה כו' משעת אירוסין. נ"ב פי' בבוגרת:

תוס' ד"ה ואין דנין כו' משום דכתיב אצל ירח. נ"ב ואין זה דומה לחדש ימים דהתם הוא שם התואר לפי שהוא מתחדש כל שלשים יום והיינו חידוש שלשים ימים משא"כ בירח שהוא שם העצם וק"ל:

בד"ה מאי לאו כתבועה דבתולה כו' דאז לא הוי בגר כתבועה כו'. נ"ב פי' הוא סברת ר"י בעל התוס' דס"ל היכא דנתקדשה קודם שבגרה דדינה כשאר בתולה ויש לה י"ב חדש מעת התביעה אפילו שהתה כמה שנים בבוגרת קודם שתבעה אבל ר"ת ס"ל לעולם בגר כתבועה ואם התביעה קודם מונין י"ב חדש מן התביעה ואם בגרה קודם מונין י"ב חדש משעה שנתבגרה וכן דעת הרמב"ם והטור. (עיין במהרש"א):

דף נח עמוד א

גמרא נותנין לה שתי ידות של תרומה כו'. נ"ב סימן לדבר סתם אשה רואה מל' יום לל' יום דהיינו ג' ראיות וז' נקיים דהיינו י' ימים שליש טהרתה ודו"ק:

תוס' בד"ה הנהו קלא כו' בפרק המוכר פירות דפריך שם הגיעו לאו משום דרובא הכי איתניהו וש"מ דאזלינן בתר רובא ומאי פריך דלמא המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא מיירי כו' כצ"ל. ונ"ב יגעתי ולא מצאתי כי בקשתי ואיננו ואין זה אלא חסרון ספרים והוא כמו שהגהתי והכי פירושו היכי יכול למידק דאזלינן בממונא בתר רובא דלמא לאו משום דאזלינן בתר רובא אפילו הוי כמחצה על מחצה אפ"ה הגיעו דהמע"ה אלא בודאי דפשיטא ליה דאיירי שלא נתן הדמים עדיין ואפשר דלישנא הרי שלך לפניך דקתני בסיפא ולא קתני הרי זה מקח טעות משמע הכי וכן מצאתי בחידושי הרמב"ן. (עיין במהרש"א):

בד"ה ואפילו כולן כו' חוץ מיום אחד משמע כו'. נ"ב וקשה מה יעשה ר"ת בסיפא כולן בפני יבם חסר יום אחד דליכא למידק הא כולן בפני היבם אוכלת דהא קתני רישא היבם אינו מאכיל והשתא כל שכן הוא בעיני דהא כולן בפני הבעל חוץ מיום אחד איכא לדחוק ולפרש כפרש"י הא כולן בפני הבעל הוי מיהא אוכלת בפני הבעל אפ"ה לא סבירא ליה לר"ת לדחוק הכי ודייק מינה כל שכן גבי יבם וצ"ל דלא גרים הך בבא אחרונה וכן ברי"ף ורא"ש וכל ספרי המדויקים ראיתי שאינו ומש"ה פירשו התוס' לקמן דגרסינן [לא] זו אף זו קתני ואף שבירושלמי שלפנינו כתוב האי בבא דכולן בפני היבם כו' בע"כ בירושלמי שלהם לא היה כתוב כך שהרי התוס' כתבו בשם הירושלמי לא זו ששה חדשים בפני הבעל כו' אלא אפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד ובירושלמי שלפנינו כתוב אלא אפילו כולן בפני היבם חסר יום אחד אלא בע"כ טעות סופר הוא נ"ל. (עיין במהרש"א):

דף נח עמוד ב

גמ' בשאינה ניזונת אי בשאינה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה עיקר כו' שיזון איש את אשתו והדר תקון להו מעשה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לאחר שאתגייר כו' והא לאחר שאתגייר כו'. נ"ב נ"ל דלאו דוקא מאתגייר פריך דהא בידו הוא כל שעה ומיד נעשה אלא מאשתחרר קפריך ודו"ק:

דף נט עמוד ב

רש"י בד"ה הקדש כגון כו' כדתנן בערכין כו'. נ"ב פ' שום היתומים והכי פירושו הבעל חוב מוסיף עוד דינר ומלוה ללוה כדי שיפדה הנכסים אף על פי שאינם הקדש אלא משום דר' אבהו כו':

תוס' בד"ה שדה זו כו' ואמר ליה רבא כדיניהם עבידנא לך כו'. נ"ב דכל אימת דלא מסלקי בזוזא לא שקלי אגרא ביתא אנא נמי לא שקילנא עד דמסלקנא כו' פי' שאכוף את העובד כוכבים לשלם לך מעותיך וק"ל:

בא"ד כדמוכח בערכין כו'. נ"ב פי' דחל עליו הקדש וצריך לפדותו אם יש לו ואם אין לו מוסיף עליו דינר כו' דאלמוה לשיעבודא דבעל חוב וק"ל:

בד"ה קונמות כו' מבעל חוב ע"י קונם כו'. נ"ב פי' והוא יהנה מהם מה שאין כן בהקדש וק"ל:

דף ס עמוד א

גמ' ואין דם מהלכי שתים טמא כו' כצ"ל:

דף ס עמוד ב

גמ' בני גירדני כו'. נ"ב פי' שנמרט שערות ראשם וי"מ בעלי גרב ערוך:

דף סא עמוד א

גמ' אע"פ שאמרו ארבע יושבת כו' כצ"ל:

רש"י בסוף העמוד מושיב המזון לפני השרים כו' כצ"ל:

דף סא עמוד ב

גמ' האי פסיל למיכל מלכא אמרו כו' קמה ואמר לה כו' רשב"ג אומר אף המדיר כו' קיסנייתא דנדרשיר כצ"ל. ונ"ב הרי"ף גריס בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר אבל בגירסת הערוך הוא קסנייתא וקאי אנדרשיר ומש"ה ראוי לגרום דנדרשיר והוא לשון שחוק של קוביות שקורין נדרש כן בערוך בערך קטן וקיסנייתא הוא מלשון קסמים שקורין (פריטשי"ן בל"א):

רש"י בד"ה דעבד האי פסיל למיכל מלכא כו' כצ"ל:

בד"ה דמיטללא דנדרשיר כו' כצ"ל:

דף סב עמוד א

גמ' למה ליה למר למסמכיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לכל דבר כו' משמע שהיה שתי מחלקות כו'. נ"ב נ"ל דה"פ מחלקות האחת לי"ב חלקים והשניה לשני חלקים וק"ל:

בד"ה איכפל כו' שהרי אף החמר עונתו כו' כצ"ל:

דף סב עמוד ב

גמ' רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין כו' ר' חנניה בן חכינאי כו'. נ"ב חיבור ר"ש בן יוחאי עם ר' חנניה בן חכינאי וסיבתם הוא בויקרא רבה פרשת אחרי:

דף סג עמוד א

גמ' בשלמא למ"ד ממלאכה שפיר כו' נמחק עד בשלמא למ"ד כו'. נ"ב ס"א ל"ג:

שם מתשמיש שפיר היינו כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א:

תוס' בד"ה אדעתא כו' על דעת אם לא יעשה סופר כו'. נ"ב לאו דוקא שאמר כך להדיא דא"כ הוי תנאי גמור ואינו צריך התרה וכן משמע להדיא בפי' הרא"ש דנדרים היכא דהוי בלשון תנאי שא"צ התרה אלא שאמר בעבור שלא יעשה סופר וזהו עדיף ממת או עשה תשובה שלא הזכיר בדבריו לא מיתה ותשובה אבל אי הוה אמר בעבור שלא מת או שלא עשה תשובה אף ר' יוחנן הוה מודה ודו"ק:

דף סג עמוד ב

תוס' בד"ה אבל אמרה כו' ועוד לפי מה דפירשנו אתי שפיר כו'. נ"ב פי' שלא להפסיד כתובה והתם אמרה אמרה לי אם כו' ואח"כ תוכל לברר שלא קבל אביה קדושיה מאחר עוד יש לפרש לפי מה דפירשנו ר"ל שאין יכולה לומר מאיס עלי היכא דליכא רגלים לדבר כו' והלשון דחוק דמתחלה אמר יש לדחות כו' ואח"כ יאמר לפי מה שפירשתי ודו"ק:

דף סד עמוד ב

רש"י בד"ה לא פסק שעורים כו'. נ"ב ס"א כלל:

בד"ה שמונה עשר הויין והיא אינה צריכה אלא י"ד. נ"ב צ"ע אמאי פרש"י י"ד סעודות הלא הן ט"ו סעודות לכ"ע שהרי בעי' ג' סעודות לב"ה בשבת כדלקמן ומנין לרש"י לומר שהמקשה לא ידע שט"ו סעודות הן ונראה שרש"י סבר מה שמקשה התלמודא ועוד תליסר הויין ולא אקשי אכתי תליסר הויין משמע דה"פ הרי הן י"ג סעודות שחייב הבעל לזון אותה י"ב בשבוע וחד סעודה בבקר אבל ממנחה לא פריך לפי שאינה הכרחית כל כך שהרי יכול להשלימה במיני תרגימא ופירות אלמא שהמקשה לא ידע בהכרת אלא י"ד סעודות ודו"ק יגעתי ומצאתי. (עיין במהרש"א):

דף סה עמוד א

גמ' כך תפסקו לבנותיכם כו'. נ"ב דעתה היה לקללה ר"ל שפסקו לה מעט לפי דעתה ומ"מ היה להם לחכמים לענות אחריה אמן שהרי היה הרבה והרבה אלא משום ששומרת יבם היתה לא רצו לענות אמן אבל מ"מ דעתה לא היה לקלל בזה שיהיו אף בנותיהם שומרות יבם אלא ר"ל שיפסקו גם כן לבנותיהן מעט כדלקמן בריש מציאת האשה שוב ראיתי בירושלמי כפירושי:

דף סה עמוד ב

גמ' דלא סגיא בלא תלתא זוגי מסאני כו' כצ"ל. ונ"ב אבל בשבת פ"ק דף י"ט פרש"י לחד לישנא דזוזי ג"כ הוא לשון זוג:

שם ר' אשי אמר תשמיש כו' איתמר אמר כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א מה הוא מוסיף לה: