משנה סנהדרין ג ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ג · משנה ה | >>
האוהב מ והשונא.
אוהב, זה שושבינו.
שונא, כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה.
אמרו לו, לא נחשדו ישראל על כך.
הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא.
- אוֹהֵב,
- זֶה שׁוֹשְׁבִינוֹ;
- שׂוֹנֵא,
- כָּל שֶׁלֹּא דִבֵּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּאֵיבָה.
- אָמְרוּ לוֹ:
- לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ:
האוהב, והשונא -
- איזה הוא האוהב? - זה שושבינו,
- והשונא? - כל שלא דיבר עימו שלשת ימים, באיבה.
- אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך.
שושבינו - הוא רעהו, כגון הריעות שעושין בזמן הנשואים, ונקראין "שושבינין".
ואין הלכה כרבי יהודה, אלא אוהב ושונא כשר לעדות.
אבל הוא פסול לדון, כלומר שאסור לו לדון לאוהבו ולשונאו, ולא לידון איניש לא למאן דמרחם ליה ולא למאן דסני ליה. והרבה מעשיות בתלמוד מחזקים עיקר זה ומאמצין אותו ומזהירין עליו, ואין ראוי להבזות בכל זה במחשבות שאין בהם אמת:
שושבינו - רעהו בימי חופתו, פסול לו כל ימי החופה:
לא נחשדו ישראל על כך - להעיד שקר משום איבה ואהבה. וכן הלכה. ודוקא בעדות פליגי רבנן עליה. אבל בדין מודו רבנן דפסול לו לדון מא, דאי רחים ליה אינו רואה לו חובה, ואי סני ליה לא מצי לאפוכי בזכותיה:
האוהב והשונא. סיומא דדברי ר"י היא. ובגמרא [דף כ"ט] דת"ר והוא לא אויב לו. (במדבר ל"ה) יעידנו. פירש רש"י דהאי והוא אעד קאי. דמעיד שהוא חייב גלות והעד לא אויב לרוצח. דאי ברוצח הא כתיב (דברים ד) והוא לא שונא לו וקראי אחרינא טובא ע"כ. ולא מבקש רעתו. (מבדבר ל"ה) ידיננו. פירש רש"י דסמיך ליה ושפטו העדה. וקאמר ר"י דהאי לא מבקש רעתו אשופטיס קאי. ע"כ. אשכחן שונא. אוהב מנלן. סברא היא. אויב מאי טעמא משום דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבא דעתיה:
שושבינו. כתב הר"ב רעהו בימי חופתו. ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ"ט דב"ב:
אמרו לו לא נחשדו וכו'. גמרא. והאי לא אויב לו ולא מבקש רעתו. דרשי חד לדיין כמ"ש הר"ב דבדיין מודו. אידך כדתניא אמר רבי יוסי בר יהודה והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו. מכאן לשני ת"ח ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד. ומסיים הרמב"ם בפרק כ"ג מהל' סנהדרין. שדבר זה גורם ליציאת משפט מעוקל. שמפני השנאה שביניהן. דעת כל אחד נוטה לסתור דברי חבירו:
(מ) (על המשנה) האוהב. סיומא דדברי ר"י הוא כו'. ועתוי"ט:
(מא) (על הברטנורא) ובגמרא ילפינן נמי שני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה, שאין יושבין בדין אחד. ועתוי"ט:
אוהב זה שושבינו: גמרא וכמה אמר רב כל שבעת ימי המשתה ורבנן משמיה דרבא אמרי אפי' מיום ראשון בטלה שושבינות וכשר להעיד:
כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה דברי ר' יהודה אמרו לו וכו': כך מצאתי מוגה אמנם לא מצאתי כן בשום מקום אלא מ"מ הם סיומא דמילתיה דר' יהודה מדקתני אמרו לו ואמאן קאמרי. ביד בספי"ג דהלכות עדות סי' ב' ובטור ח"מ סי' ל"ג
[הגה"ה נלע"ד שנפל טעות בספר לבוש עיר שושן סי' ז' סעיף ז' שכתוב שם שלשה שנים]:
יכין
האוהב והשונא: אסוקי מלתא דר"י היא:
אוהב זה שושבינו: רעהו בחופתו, אסור להעיד לו אז:
לא נחשדו ישראל על כך: להעיד שקר עבור אהבה או שנאה, והכי קיי"ל [ל"ג ס"א]. מיהו לדון זה את זה, פסולין אוהב ושונא, אף שאינו שושבינו, ולא שונא מבקש רעתו, ולהיות דיינים יחד, רק שונא פסול, וי"א דבאינו אוהבו ושונאו ממש מותר לדונו [ז' ס"ז וס"ח]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת