משנה סנהדרין ג ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ג · משנה ו | >>
כיצד בודקים את העדים, היו מכניסין אותן [ לחדר ] ומאיימין עליהן מג ומוציאין [ את כל מד האדם ] לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומרים לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה.
אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו, איש מה פלוני אמר לי שהוא חייב לו, לא אמר כלום, עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים מו זוז.
ואחר כך מכניסין את השני ובודקים אותו.
אם נמצאו דבריהם מכוונים, נושאים ונותנין בדבר.
שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב, זכאי.
שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, חייב.
אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב, ואפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע, יוסיפו מז הדיינים.
כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים?
- הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן לַחֶדֶר וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן.
- וּמוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ,
- וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ:
- אֱמֹר הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה;
- אִם אָמַר:
- הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ,
- אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ,
- לֹא אָמַר כְּלוּם,
- עַד שֶׁיֹּאמַר:
- בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָאתַיִם זוּז.
- וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ.
- אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים,
- נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר.
- אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים,
- שְׁנַיִם אוֹמְרִים זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב,
- זַכַּאי;
- שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי,
- חַיָּב.
- אֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב,
- וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ,
- יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִים:
- וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ,
כיצד בודקין את העדים?
- היו מכניסין אותם - ומאיימין עליהם,
- ומוציאין את כל האדם לחוץ,
- ומשירין את הגדול שבהן,
- ואומרין לו: אמור היאך אתה יודע, שזה חייב לזה.
- אם אמר:
- הוא אמר לי - חייב אני לו,
- איש פלוני אמר לי - שהוא חייב לו,
- לא אמר כלום.
- עד שיאמר:
- בפנינו הודה לו - שהוא חייב לו מאתיים זוז.
- היו מכניסין את השני - ובודקין,
- נמצאו דבריהן מכוונין - נושאין ונותנין בדבר.
- שנים אומרין זכאי, ואחד אומר חייב - זכאי.
- שנים אומרין חייב, ואחד אומר זכאי - חייב.
- אחד אומר זכאי, ואחד אומר חייב,
- אפילו שנים מזכין, או מחייבין,
- ואחד אומר איני יודע - יוסיפו הדיינין.
מאיימין - מיראין, מפחידין, ויכבידו עליהם גדולת העדות, מבארין להם מה שיש בעדות שקר מן הבזוי, וכובד העונש למעיד אותה.
ופירוש בפנינו הודה לו - שאמר לנו הוו עלי עדים שאני חייב לו מנה או כיוצא בזה, או אמר לנו דרך הודאה ומסירת עדות.
אבל אם הודה בפניהם בדרך סיפור דברים ולא אמר להם הוו עלי עדים, וזהו מה שאמר הוא אמר לי שאני חייב לו, שאין עדות זו מועלת.
ויוסיפו הדיינין - הוא שיוסיפו שנים, ויהיו חמשה.
ואם אירע עוד כגון זה המאורע בעצמו, ואמרו שנים זכאי ושנים חייב ואחד איני יודע, או שאמרו הארבעה זכאי או חייב ואחד איני יודע, יוסיפו שנים. כן יעשו תמיד עד שיהיו שם מניין שיאמר סברתו, ומניין גדול ממנו שיאמר הפך אותה סברא:
ומאיימין עליהם - מודיעים אותם שהשוכרים עדי שקר הן עצמן מבזין אותן וקוראים להן רשעים, דכתיב (במלכים א כא) בנבות, והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו, שיועצי המלך מב שהיו יועצים לשכרן קוראים להן בני בליעל:
הוא אמר לי - הלוה אמר לי:
לא אמר כלום - דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי, כדי שלא יחזיקוהו עשיר:
הודה לו - שהיו שניהם בפנינו ולהודות לו נתכוין, להיות לו עדים בדבר: אפילו שנים מזכין או מחייבים ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים. אע"ג דאי הוה פליג עלייהו הוה בטל במיעוטו, כי אמר איני יודע הוי כמו שלא ישב בדין, נמצא הדין בשנים ואנן שלש בעינן:
ומאיימין עליהם. כתב הר"ב מודיעים אותם וכו'. שיועצי המלך וכו'. וכן לשון רש"י ונ"י. ולפום ריהטא כתבו כן. שהוה להו לכתוב. שאיזבל שיעצה וכו' שאין במשמעות הכתוב שום יועץ למלך בזה אלא איזבל:
ומאיימין עליהם. בפני הכל. הרמב"ם פרק י"ז מהלכות עדות. ועיין מ"ש בסוף פריק ד' בס"ד. שהאיום הוא אחר שאמרו העדים שבאו להעיד. ויודעים בדבר הזה:
ומוציאין את כל האדם לחוץ. וכן במשנת בבלי. וכן העתיק הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות עדות ומהר"ם יפה מסיים בספר הלבוש סימן כ"ח כדי לחקור העדים לבדן שחקירה כזו עדיפא. ע"כ. ומיהו מסתבר דכל האדם היינו חוץ מבעלי הדינין. דאדרבא עדיפא דבעלי דינין יהיו שם בשעת החקירה [*וכ"כ במשנה דלקמן בשם נ"י]. ונ"א גרס ומוציאין אותן לחוץ. וכן במשנת ירושלמי. וכן העתיקו הרי"ף והרא"ש. וכן נראה גרסת הטור סימן כ"ח ולגרסא זו סברא דחקירה נמי עדיפא כשהיא בפני רבים. אלא שהעדים (עצמן) [לבד] מוציאין. ואין משיירין אלא אחד משום דמרמזי רמוזי:
איש פלוני. לשון חשיבות. כדאשכחן באבות פ"ק. איש סוכו. איש צרידה. איש ירושלים. כך נראה לי:
בפנינו הודה לו. עיין מ"ש במשנה ב' פרק ו' דשבועות:
מאתים זוז. וכן במשנה ה' פ"ז דשבועות נקט שיעור המספיק לאדם שכן שנינו בסוף פאה. מי שיש לו מאתים זוז לא יטול וכו'.
ובודקים אותו. עיין סוף משנה ה' פ"ז:
שנים אומרים זכאי. ואחד אומר חייב. זכאי. דכתיב (שמות כ"ג) אחרי רבים להטות. רש"י. ועיין מ"ש בריש פרק ג' דב"ק:
שנים אומרים חייב וכו' חייב. כדתנן בריש פרק דלקמן. ועיין מ"ש שם בס"ד: יוסיפו הדיינין. שנים. רמב"ם פרק ח' מהלכות סנהדרין. ר"ל דהכי פירושא דמתניתין. הדיינים יוסיפו וכמה שנים. ומסיים הרמב"ם בפירושו ואם אירע עוד כגון זה המאורע בעצמו. ואמרו שנים זכאי. ושנים חייב. וא' איני יודע. או שאמרו הארבעה זכאי או חייב. ואחד איני יודע יוסיפו שנים. כן יעשו תמיד עד שיהיו שם מנין. שיאמר סברתו. ומנין גדול ממנו שיאמר הפך אותה סברא. אבל בחבורו שם כתב דאם אמרו הארבעה זכאי וכו'. הולכים אחריהם. וכן שלשה וכו' ואפילו זה שאמר עכשיו איני יודע הוא [אחר] ופירש הכ"מ דלדעתו הא [דאמרינן בגמרא] סוף פ"ק [וכ"כ הר"ב בסוף פ"ה] דזה שאמר איני יודע כמאן דליתא. ולא שמעינן ליה. דוקא בדיני נפשות הוא [*אבל בכאן מפרש הר"ב ג"כ כמאן דליתא. ובדיני ממונות קיימינן] וכתב עוד שם הרמב"ם היו מחצה על מחצה יוסיפו וכו' עד ע"א. כדתנן סוף פ"ה:
(מב) (על הברטנורא) וכן לשון רש"י ונ"י. ואגב ריהטא כתבו כן. שהו"ל לכתוב איזבל שיעצה:
(מג) (על המשנה) ומאיימין כו'. בפני הכל. ועמ"ש פ"ד מ"ה:
(מד) (על המשנה) כל כו'. כדי לחקור העדים לבדן, שחקירה כזו עדיפא. לבוש. ומסתברא דהיינו חוץ מבעלי הדינין, דאדרבה עדיפא שיהיו שם בשעת החקירה. ולנוסחא אחרינא סברא דחקירה נמי עדיפא כשהיא בפני רבים אלא שהעדים לבד מוציאין ואין משיירין אלא אחד משום דר. מזי רמוזי:
(מה) (על המשנה) איש. לשון חשיבות כדאשכחן באבות, איש סוכו כו'. נ"ל:
(מו) (על המשנה) מאתים. נקיט שעור המספיק לאדם. שכן שנינו בפאה מי שיש לו מאתים זח לא יטול כו':
(מז) (על המשנה) יוסיפו כו' שנים. הר"מ פ"ח מהלכות סנהדרין. ר"ל דה"פ דמתניתין, הדיינים יוסיפו, כמה שנים. ומסיים הר"מ, ואם אירע עוד כו' יוסיפו כו' עד שבעים ואחד. ועתוי"ט:
כיצד בודקין וכו': פ"ח דהלכות סנהדרין סי' ב':
לחדר: אית דל"ג לחדר:
ומוציאין את כל האדם: ס"א ומוציאין אותם ומשמע שהפירוש הוא שמוציאין בין העדים בין הבעלי דינים. אבל בנמוקי יוסף שאכתוב בסמוך בס"ד לא ס"ל הכי וכן ג"כ דעת תוי"ט דלא קאי רק אעדים וגם בספר מאירת עינים שם סי' כ"ח כתב וז"ל בקיצור ועכ"פ צריך לומר דהאי כל אדם לאו דוקא דהא מסתמא הבעלי דינין נשארו שם שעה שהעידו לפני הב"ד ולכאורה היה נראה דגם אבעלי דינין קאמר ומוציאין לחוץ ומיירי שכבר העידו שניהם בפני הבע"ד ובפני כל העומדים שם מיד שהכניסו העדים אז אמרו שיודעי' שפלוני חייב לפלוני ואחר שהעידו קאמר דהוציאו את הכל לחוץ ובודקים את כל אחד לבדו וכן משמע הלשון במשנה והפוסקים שכתבו דשואלים את כל א' היאך אתה יודע שהוא חייב לו לא קאמר דמעיד כל אחד שחייב לו משמע מזה דכבר העידו שהוא חייב לו אבל זה אינו מדפריך שם בגמרא דף ל' וז"ל מכניסים אותם למאן אילימא לבע"ד התם קאי ופרש"י ז"ל דהא לא קתני שהוציאן וכו' משמע דס"ל להנמרא פשוט דמאי דקתני המשנה ואח"כ מוציאין לא קאי אבע"ד ודוק ע"כ:
אם אמר הוא אמר לי וכו': פ' אתד דיני ממנות ד' ל"ז. וכתב הרב המגיד בפ' ששי מהלכות טוען ונטען דהאי דשואלין לעדים היאך אתה יודע שזה חייב לזה כלום הוא מחשש טעות שמא יטעו העדים ויחשבו שהוא שהוא חייב לו לפי שראו או ידיעו ואין הדין כן וכ"ש שיש לחוש בבעלי דבר עצמן שאדם קרוב אצל עצמו ע"כ כלומר וצריך לומר בין לתובע בין לנתבע שיתבררו דבריהם וטענותיהם יפה:
פלוני אמר לי שהוא חייב לו כו' לא אמר כלום: לפי שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו מאחר שהודה מעצמו שלא ע"י שום תובע אבל במודה ע"י תביעה לא שייך טעמא דשלא להשביע את עצמו לפי שאין אדם עשוי להודות לבעל דינו התובעו כדי שלא להשביע את עצמו אלא שייך טעמא שהוא משטה בו. ומדקתני במתני' בפנינו הודה לו ולא קתני אנו ראינו שהודה לו שמעינן שצריך שהעדים יוזמנו לכך שיאמר להם אתם עדי דאל"כ מצי למימר משטה הייתי בך דכשם ששחקת בי לתבוע ממני מה שאינו חייב לך גם אני שחקתי בך והודותי. וכשמודה לו שלא ע"י תביעה או שאמר לעדים כן שלא בפניו לא שייך טעמא דהשטאה מאחר שאין אדם תובע ממנו מאימה אלא שייך טעמא דשלא להשביע כדכתיבנא. וכתוב בנמוקי יוסף שהסכימו המפרשים ז"ל דבין בטענת השטאה בין בטענת אדם עשוי שלא להשביע אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה אבל דעת בעל המאור ז"ל דבטענת אדם עשוי שלא להשביע אנן טענינן ליה ע"כ בקיצור מופלג. וכתב הרא"ש ז"ל ונראה דאפילו בפניו אם אמר לו מנה לי בידך בלא תביעה שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו מדקתני במתני' איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו מנה דמשמע שלא בפניו א"ל כן וא"כ אין אדם תובעו וקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו דהיינו אתם עדי דמשמע דבכי ה"ג אפילו בפניו לא אמר כלום עד שיאמר אתם עדי דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אפילו הודה בפניו בלא תביעה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות טוען ס"ל דוקא שלא בפניו. ודקדק הרב בעל המאור ז"ל דמדקא מתנייא כולה מתני' בלשון יחיד הוא אמר לי איש פלוני אמר לי והכא קתנ' בלשון רבים בפניני הודה לו ולא קתני עד שיאמר בפני הודה לו נראה לי שאם הודה לפני עד אחד לבדו שאין הודאתו כלום אפילו אמר לו אתה עֵדִי ולא משתבע אפומיה אי כפר בהודאתו ולא מיחייב אם הודה בהודאתו ואמר משטה הויתי דמילי דכדי נינהו עד שיאמר לשנים אתם עדי והביא ראי' על זה ע"ש. אבל המפרשים האחרונים ז"ל חלקו עליו כמו שכתוב בנמוקי יוסף. והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דחה כל ראיותיו והביא ראיה להפך ובסוף דבריו כתב וז"ל ומה שהביא ראיה ממשנתנו אדרבא קשיא עליה דאי הכי ליפלוג וליתני פיטורא באומר בפני הודה לו ותו לדידי' נמי מי ניחא מתני' הא קתני איש פלוני אמר לי ולא קתני אמר לנו אפינו בהוא אמר לנו נמי כיון שמעצמו הוא אפילו לשנים נמי לא אמר כלום ולא קתני לנו אלא מאי אית לך למימר לאי דוקא ואפשר דרבותא היא שהפירוש א' אומר בפני הלוהו ואחד אומר הוא אמר לי איש פלוני אמר לי דמשמע דקושטא מילתא אפ"ה לא אמר כלום עכ"ל. וכן דעת רב אלפס והרמב"ם והרא"ש ז"ל דהודאה בפני עד אחד לגמרי הוי הודאה:
אחד אומר חייב ואחד אומר זכאי ואחד אומר איני יודע ואפילו וכו': כך יש בקצת נוסחאות. הרי"א ז"ל כתב שלא מצא בכל הספרים א' אומר חייב וא' אומר זכאי ע"כ:
שנים אומרים זכאי וכו': פ"ק דמכלתין דף ג':
ואפילו שנים מזכין וכו': בפ"ק דמכלתין ד' ה'. ובטור ח"מ סי' ל"ב:
יכין
כיצד בודקים את העדים: קבלת עדות לא מהני. רק בקבלו ביום [ורק כשהתרצו ב' הבעלי דין מהני קבלת עדות בלילה], ורק בשלשה מומחין היודעין הלכות עדות, ובקבלו בב', או בלילה, או שאינן מומחין, אינו כלים [כ"ח ס"כ כ"א כ"ד]:
היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן: מודיעין להן לפני כל, הבושת בעה"ז ובעה"ב לכל המעיד שקר, ושמבוזה גם בעיני שוכריו [שם ז']:
ומוציאין את כל האדם לחוץ: אף שאר העדים, וכל שהענין זר לו, אבל הבעלי דין צריכין להיות שם, דעדות שנגבה שלא בפני בעל דין אינו כלום, וי"א דבדיעבד מהני. מיהו בממאן לבוא לב"ד, או שהבעל דין אלם ויראים העדים להעיד בפניו, או שהבע"ד חולה, או ש העדים חולים, או שיש שם שאר אונס, מקבלין עדים אפילו שלא בפני בע"ד, וכל זה בבא להוציא ממון ע"י העדים, אבל נתבע שמביא עדים לפטור עצמו, מקבלין עדים שלא בפני התובע. וכ"כ בקטטות ומריבות שאין שם תביעת ממון, וגם יש לחוש שיתקטטו עם העדים, ועם הב"ד, וגם הב"ד אינן רוצים להעניש רק לפייס הצדדים ולהשקיט הריב, מקבלין עדות אף שלא בפני בע"ד [כ"ח סט"ו וסי"ח]:
אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו: בזה"ל ושמת אמר כן כדי שלא יחזיקוהו עשיר:
איש פלוני: לא קאמר פלוני אמר וכו'. דקמ"ל דאפילו אמר איש חשוב א"ל כן, דכל איש משמע חשוב:
שהוא חייב לו מאתים זוז: וכ"ש בראו ההלואה:
ובודקים אותו: אם עדותו כהראשון:
ואחד אומר איני יודע: קאי גם ארישא:
יוסיפו הדיינין: אף דאי הוה פליג עלייהו בטל במיעוטו, אפ"ה כשמסתפק הו"ל כאילו אינו שם, ואין ב"ד בשנים דרק לג' נתרצו הבע"ד:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת