רמב"ם על סנהדרין ג

סנהדרין פרק געריכה

משנה אעריכה

הטעם במה שאמרו חכמים, כי שני הדיינין הם שבוררין השלישי, לפי שהדיין שיברור האחד מן השני בעלי דינים יהפך בזכותו, וכן הדיין השני יהפך בזכות הבעל דין השני שברר, והשלישי יכריע ביניהם ולא יהיה נוטה עם אחד מן השני בעלי דינין, לפי שלא בררו אחד מהם.

ומחלוקת רבי [מאיר] (יהודה) וחכמים אינו בדיינין מומחין, אלא בדיינין שאינן מומחין. לפי שרבי מאיר אומר כיון שהם אינם מומחין יש לו לטעון ולערער בדיניהם. וחכמים אומרים כיון שהם כשרים הרי הן כמומחין שאינו יכול לפוסלן. ועניין מה שאמרו חכמים כיון שהם כשרים וברורים הוא פירוש, וכאילו אמר אם היו כשרים הרי הם כמומחין שאינו יכול לפוסלן.

והמתברר מכל התלמוד מזה העניין מה שאני אומר לך, וזה:

  • שהבעלי דינין כשיתרצו בדין מי שבררו בני אדם וקיבלו עליהם דינם, ואפילו לא היו אותם בני אדם מומחין רצה לומר אלא הדיוטות, דינם מקובל עליהם, אלא אם כן טעו בדין שחוזר.
  • ובטעות הדיינין בדין יש דרכים ומחלוקת, ואין זה מקומו.
  • ואם הבעלי דינין לא בררו אותם הדיינין ולא מינו אותם עליהם, אלא שהם מאליהם עמדו להם לדון בין בני אדם, או שמינה אותם מלך או שלטון או קצת זקני הקהל ולא מינו אותם הבעלי דינין, אם היו מומחין דיניהם דין ומקובל, כיון שלא טעו כמו שבארנו.

ועניין "מומחין" שיהיו חכמים בתורה, יודעים במקראות הכתובים בה, יכולים לסבור ולהוציא דבר מתוך דבר, כמו שביאר בתלמוד אומר כגון אנא דגמירנא וסבירנא רצוני לומר שאני יודע וזוכר לתורה שבכתב ושבעל פה, ויש לי יכולת לסבור ולהקיש, ואני מבין העניינים.

  • אבל איש שהוא כזה יש לו לדון ואפילו יחיד, ואף על גב דלא נקיט רשותא מריש גלותא, ובלבד שיהא מפורסם אצל בני אדם שהוא כן, וזהו עניין "מומחה לרבים".
  • ואם אינו מומחה אין דינו דין, [ואפילו שידון דין] אמת, ואפילו נטל רשות מבית ראש גולה, שאין הרשות מועלת אלא למומחה כמו שיתבאר בתלמוד.
  • אבל זה המומחה דלא נקט רשות אין לו רשות להכריח הבעלי דינין שידונו לפניו, אבל מי שדן הוא לא יקבל עליו דינו.
  • אבל המומחה דנקיט רשות מריש גלותא ידין בעלי דינין, בין רצה כל אחד מהם או לא רצה, ואין יכול אחד מהם לצאת מדינו בכל ארץ ישראל.
  • וראש ישיבה הוא דן גם כן על בעלי דינין ואפילו לא רצו, אבל זה בארץ ישראל בלבד.

זהו המתבאר בזה העניין.

ומה שאמר זה פוסל עדיו של זה, וזה פוסל עדיו של זה - אין מחלוקתו עם החכמים, במי שהביא שני עדים שיעידו לו בדבר מן הדברים שבעל דינו יפסול אותם ושומעין לו, כי זה מבואר שאין שומעין לו אלא אם הביא ראיה שהם קרובים או פסולים. אבל מחלוקת רבי מאיר עם חכמים, כשיתבע ראובן לשמעון שיש לו אצלו ממון, והביא ראובן שני עדים והעידו שהוא כדבריו, אחר כך הביא שני עדים אחרים והעידו גם כן כמו עדות השני עדים הראשונים. ואם טען שמעון ואמר אלה הארבעה עדים פסולים, רבי מאיר אומר שומעין לו, ונאמר לראובן הבא ראיה שהם כשרים, לפי שאתה לא היית מביא עדים אחר עדים על עניין אחד בעצמו אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר לעדות, ואנחנו לא נדע איזו כת מהם הפסולים אם הם הראשונים או הם האחרונים, אם כן יש לך לקיים הכשרות באחת הכתות. וחכמים אומרים, אין אנו חוששין בהביאו עדים אחר עדים, לפי שלא עשה זה לפי שאחד מהן פסול, אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע אצל רבים, ואין שומעין לשמעון אלא אם ברר הדבר שיש בהם פסול.

והלכה כחכמים בכל הדברים:

משנה בעריכה

מחלוקת רבי מאיר וחכמים לאחר גזר דין.

וגזר דין הוא לאחר שיקבל הדיין העדות ויאמר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, אבל קודם לכן יכול לחזור בו ואפילו לדברי חכמים.

וכשנטל בקניין שהוא מקבל עליו עדות איש פלוני או דין איש פלוני, אינו יכול לחזור בו, לפי שאמרו חכמים אין לאחר קניין כלום.

ואין הפרש בין שיאמר לו דור לי בחיי ראשך ואתן לך מה שאתה תובע, כיון שהשביעו הדיין על הדרך שאמר לו, או שקנו מידו שנתרצה בשבועתו, אינו יכול לחזור בו, לפי שהלכה כחכמים.

ופירוש דור - נדור לי בחיי ראשך, מגזרת נודר:

משנה געריכה

לפי שאמר במה שקדם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, בא עכשיו לבאר מי הוא הפסול ומי הוא הקרוב.

ואמר המשחק בקוביא - והוא שחוק ידוע, והוא הנקרא בערבי "גרר" ו"שרטנג", על תנאי שמשימין כספים למי שיעשה כך או שלא יעשה שיקח אותן כפי שמסכימין באותו השחוק. ואסור זה לפי שהוא מתעסק בדבר שאין בו תועלת לישוב העולם, ומיסודי התורה שהאדם אין ראוי לו להתעסק בעולם הזה אלא באחד משני דברים, או בתורה כדי שתשלם נפשו בחכמתה, או במלאכה שתועיל לו בהתמדת המציאות או האומניות והסחורות. אלא שראוי למעט מאלו ולהרבות בתורה, כמו שאמרו רז"ל (אבות פרק ד משנה י) "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה".

ואשוב לעניין ההלכה.

מלוה ברבית - בין הלוקח בין הנותן, שניהם פסולין.

ומפריחי יונים - הם לוקחין ממון שאינו שלהם, לפי שהם מושכין הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים, כמו שהוא מפורסם אצל המתעסקים בזה.

וכן סוחרי שביעית - לוקחין ממון שאינו שלהם לעשות סחורה.

ופירוש דברי רבי שמעון מה שאבאר לך, וזה כי בראשונה היו אצלם אוספי שביעית פסולין וסוחרי שביעית פסולין. וכאשר גברו הגוים ואנסו ישראל והכריחום לתת להם סעודות בכל שנה, חזרו בני אדם לאסוף זרע שביעית רוצה לומר התבואות הנעשות באותה השנה, ומוציאין אותה במנת המלך, ובאותה שעה אמרו אוספי שביעית כשרים לפי שלא היו אוספים לעצמם, וסוחרי שביעית בלבד הם הפסולים, וזהו שאמרו חזרו לקרותם סוחרי שביעית כלומר חזרו לומר שלא יהיה פסול אלא סוחרי שביעית.

ולא יעלה על דעתך שאלו בלבד פסולי עדות, אבל הם רבים יארך לפרשם.

והנה לך שני עיקרים שכוללים רובם, אבל לא ימצא יוצא משני אלה העיקרים אלא מעטים:

  • וזה כי כל מי שיעשה עוון שיתחייב עליו מלקות הוא פסול לעדות, ואפילו שלא יהיה באותו העוון שום פנים לממון כלל, כגון אוכל בשר בחלב, אוכל נבלה, או משחית פאה, או לובש שעטנז וכיוצא בהם, לפי שהתורה האמיתית קראה כל מחויב מלקות רשע, כמו שנאמר "והיה אם בן הכות הרשע"(דברים כה, ב), והזהירה שלא לקבל עדות רשע כמו שנאמר "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס"(שמות כג, א), ומפי השמועה למדנו בפירוש דבר זה אל תשת רשע עד. וכשהלקו אותו חזר כשר לעדות כמו שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך"(דברים כה, ג), כיון שלקה הרי הוא אחיך. זהו העיקר האחד.
  • והעיקר השני הוא, כי כל מי שיקח ממון שלא כדין, ואף על פי שאינו מחויב מלקות, הוא פסול לעדות, כגון גנב, וגזלן, ומלוה ברבית.

ומצד לקיחת ממון שלא כדין, גם כן שמו מפריחי יונים, והחמסנין, והגבאין, והמוכסין, והרועים, ואוכלי צדקה של גוים, פסולי עדות. לפי שהגבאים יש שלוקחים לעצמן, וכמו כן המוכסין. והרועין משלחים מקניהם בשדות בני אדם. וצדקה של גוים אינה מותרת לישראל, ולאכול אותה בפרהסיא מבלי צורך הוא עבירה. אבל אלו הם פסולי עדות מדרבנן, ולפיכך לא תתקיים בהם הפסלנות כדי שתהא עדותן פסולה אלא אחר ההכרזה, ושידעו בני אדם שהם פסולין, ופסולי עדות דאורייתא אינן צריכין הכרזה. אמנם עד זומם הוא פסול לעדות, לפי שפעמים יהיה מחויב מלקות ופעמים יהיה מחויב ממון, כמו שנתבאר בפרק שלישי מכתובות. ואין צריך לומר במחויבי מיתות בית דין שהם פסולין, כיון שיבא בהם גם כן שם רשע, והוא שנאמר "אשר הוא רשע למות"(במדבר לה, לא).

וחזרת זה המין השני עד שיהיו כשרים להעיד, שיחזירו מה שלקחו מממון שלא כדין לבעלים, ואם אפשר לו ראוי שיחזיר הדבר שלקח בעין, ואחר כן שיסורו ממעשיהם הרעים מכל וכל, ואפילו על הדרך המותר להם. כגון, שיחזיר הרבית שלקח ולא יתעסק ברבית ואפילו עם הגוים ואף על פי שהוא מותר. וכמו כן המשחק בקוביא לא ישחק בו ואפילו בלא תנאי ממון. ומפריחי יונים לא יתעסק בהם ואפילו במדבר שאין שם גזילה. ועל זה תקיש. וכשיתפרסם על אחד מהם החוזר בתשובה כזאת, והעידו עליו עדים בכך וכי הוא היה יכול לעשות כמו שהיה עושה מתחילה מן העבירה ולא עשה מפני התשובה, הנה חזר להיות כשר.

והלכה כרבי יהודה:

משנה דעריכה

חמיו - אבי אשתו.

וגיסו - בעל אחותו.

וחתנו - בעל בתו.

ואמרו הם, ובניהם, וחתניהם - רוצה לומר בעלי בנותיו. לפי שבעל בתו של אדם כמו בתו, לפי שהבעל כאשתו. וכן בנו של אדם או חתנו כעדות אחד הוא.

וזה שאמרנו בן גיסו וחתנו, רצונו לומר שבן גיסו קרוב כשיהיה אותו הבן או הבת מאחות אשתו, אבל בן גיסו וחתנו מאשה אחרת שאינה אחות אשתו הוא רחוק.

וחורגו - בן אשתו מאיש אחר הוא, וזה קרוב, אבל בן חורגו וחתן חורגו לא. ואשת חורגו לא יעיד לה, לפי שהיא כבעלה.

והעיקר שיתבאר לך ממנו איזה קרוב כשר להעיד איזה פסול להעיד הוא כמו שאבאר לך, וזה:

  • כי אותם בני אדם היוצאים משורש אחד תחילה והם האחים, נקראים ראשון בראשון, ואינם יכולים להעיד זה על זה.
  • והמעלה השנית, והם בני אחות האב אלו על אלו, או בני אחות האם קצתם על קצתם, או בני אחי האם עם בני אחי האב אלו עם אלו, נקראים שני בשני, ואין עדותם כשרה קצתם עם קצתם.
  • והמדרגה השלישית, והם בני בני האיש עם בני בני אחיו או אחותו, נקראים שלישי בשלישי, ועדותם כשרה קצתם על קצתם.

ועדות שלישי בראשון גם כן עדותם כשרה, כגון עדות אחי האב על בן בנו של אחיו. וכמו כן עדות בן בן האח על אחי אביו, שתהא עדות שני בשלישי, כשרה.

והאיש כאשתו והאשה כבעלה לעניין העדות. כגון האיש עם בעל אחותו ראשון בראשון, לפי שהבעל כאשתו. וכן הוא עם אשת אחיו ראשון בראשון, לפי שאשה כבעלה.

והאב ובנו הם ראשון בראשון. והטעם שלא מנה אותו במשנה ואמר אביו, לפי שהוא מבואר במקרא, ולא למדנו אסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר השם יתעלה מלהעיד האב על בן או הבן על האב, כמו שנאמר "לא יומתו אבות על בנים"(שמות כד, טז) וגו', כלומר לא יומתו בעדותם.

ואמרו וכל הראוי לו ליורשו - אינו מדברי משנה ראשונה, אבל הוא תשלום משנת רבי עקיבא.

וקרוב ונתרחק - הוא שתמות אשתו או יגרשנה, שהיא הקריבה בינו ובין משפחה אחרת.

ואין הלכה כמשנה ראשונה, ולא כרבי יהודה:

משנה העריכה

שושבינו - הוא רעהו, כגון הריעות שעושין בזמן הנשואים, ונקראין "שושבינין".

ואין הלכה כרבי יהודה, אלא אוהב ושונא כשר לעדות.

אבל הוא פסול לדון, כלומר שאסור לו לדון לאוהבו ולשונאו, ולא לידון איניש לא למאן דמרחם ליה ולא למאן דסני ליה. והרבה מעשיות בתלמוד מחזקים עיקר זה ומאמצין אותו ומזהירין עליו, ואין ראוי להבזות בכל זה במחשבות שאין בהם אמת:

משנה ועריכה

מאיימין - מיראין, מפחידין, ויכבידו עליהם גדולת העדות, מבארין להם מה שיש בעדות שקר מן הבזוי, וכובד העונש למעיד אותה.

ופירוש בפנינו הודה לו - שאמר לנו הוו עלי עדים שאני חייב לו מנה או כיוצא בזה, או אמר לנו דרך הודאה ומסירת עדות.

אבל אם הודה בפניהם בדרך סיפור דברים ולא אמר להם הוו עלי עדים, וזהו מה שאמר הוא אמר לי שאני חייב לו, שאין עדות זו מועלת.

ויוסיפו הדיינין - הוא שיוסיפו שנים, ויהיו חמשה.

ואם אירע עוד כגון זה המאורע בעצמו, ואמרו שנים זכאי ושנים חייב ואחד איני יודע, או שאמרו הארבעה זכאי או חייב ואחד איני יודע, יוסיפו שנים. כן יעשו תמיד עד שיהיו שם מניין שיאמר סברתו, ומניין גדול ממנו שיאמר הפך אותה סברא:

משנה זעריכה

מכניסין אותם - כלומר לבעלי דינין.

וזה כי הדיינין ישאו ויתנו בדין, ובעלי דינין יוציאו אותם מעליהם אחר ששמעו טענותיהם. והטעם בזה כדי שלא ישאו פנים לאחד מבעלי דינין. ועוד שלא ידע החייב מי חייב אותו, כדי שיהיו הדיינין אהובים אצל בני אדם, ולא ידע אחד מהם מי הוא אשר חייב ולא אשר זכה. ולפיכך אמרו במי שמגלה הסוד מהם ומודיע ומי הוא המזכה ומי הוא המחייב הולך רכיל מגלה סוד"(משלי יא, יג).

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

משנה חעריכה

פונדתו - הוא הבגד שלובש סמוך לבשרו.

ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, לפי שמאחר שאמר אין לי עדים ואין לי ראיה אין שומעין לו אם הביא ראיה אחר כן, לפי שיש לנו לומר אין טוב ראיה זו או באלו העדים, כיון שכבר אמר תחילה שאין לו ראיה בשום פנים.

אבל כשיאמר יש לי עדים במדינת הים או יש לי שטר לשם, אין שומעין לו אלא חותכין הדין כפי המצוי, וכשיביא עדיו או שטריו סותר הדין וידונו לו במה שנראה, הואיל ולא אמר להם בתחילה אין לי עדים ואין לי ראיה: