עיקר תוי"ט על סנהדרין ג

(א)

(א) (על המשנה) זה בורר לו אחד. והא דכתב הר"ב בריש פ"ק, דג' הדיוטות כופין לדון בפניהם, מיירי במסרב ואינו רוצה לדון כלל. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) רש"י. ופירש הרא"ש דר"ל שסובר כך שיהפוך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך כך צייתי לדינייהו. אבל הדיין עצמו חלילה למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם היה יכול להטעות את חברו שיקבל את סברתו אע"פ שהוא מסופק בה, הוא בכלל מטה משפט. אבל דעת הר"ב מתוך שזה בוררו מבין דבריו לאשורו כו' נמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים שניהם, והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. ע"כ:

(ג) (על הברטנורא) ובגמרא מסקינן דכולי עלמא דעת הדיינים בעינן שיבררו מי שישב עמהן אדם הגון, וכי פליגי בדעת בעלי דינין, ר"מ סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן כו':

(ד) (על המשנה) פוסל דיינו. בגמרא, כל כמיניה דפסיל דייני. אר"י בערכאות שבסוריא שנו. שהם הדיוטות שאין יודעין ד"ת אלא שהורגלו לדון. ור"מ יהיב להו דין יושבי קרנות ויבול לפוסלן. ורבנן סברי כיון שהמחום רבים עליהם לא כל הימנו לפוסלן, ועדיפי מיושבי קרנות. אחרונים:

(ה) (על הברטנורא) זה הוא לשון רש"י באוקמתא קמייתא. אבל במסקנא כתב לא אדון לפניו:

(ו) (על הברטנורא) ואפילו נשא ונתן ביד. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) וקיי"ל כמאן דדאין דיני דגרמי:

(ח) (על הברטנורא) ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) וחוזר ונוטל כו' במכל שכן מהא דלקמן:

(י) (על הברטנורא) נפקא מיניה לענין זמן. א"נ זמנין דליכא לברורי טעותא לא מהמשנה ולא מהסוגיא דעלמא ואפ"ה אפשר שאינו דין צדק ויכולים הדיינים לפסוק דלא כמו שפסק זה הדיין דאטו כולהו דיני נשנו במשנה וסוגיא דעלמא:

(יא) (על הברטנורא) שזה מתכוין להזיק הוא ביון דלאו דיינא הוא.

(יב) (על הברטנורא) דהכא בבבל שבט, לשון שררה, ויש להם רשות [להפקיר, דהפקר ב"ד הפקר]. והתם בארץ ישראל מחוקק, שררה מועטת. כדאיתא בגמרא. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) כלומר ודיניו דין. אבל אם טעה, אינו פטור, הואיל ולא נקט רשותא:

(יד) (על הברטנורא) רש"י. וק"ק לומר כן דמפני שסבור היה שיש לו ב' כתי עדים ואמר כן ואח"כ ביקש ולא מצא יפסיד. והר"מ מפרש דפלוגתייהו כשהביא ב' כתי עדים שאחר שהעידו כת אחת כדבריו הביא עוד אחרת והעידו ג"כ כמו ראשונים, וטען הלה שד' העדים פסולים הם, רמ"א שומעים לו, ונאמר לזה שהביאם הבא ראיה שהם כשרים לפי שאתה לא היית מביא עד. ים אחר עדים אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר ואנחנו לא נדע איזהו הראשונים או האחרונים. וחכ"א אין חוששים לזה, לפי שלא עשה זה אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע לרבים:

(ב)

(טו) (על הברטנורא) וכ"ש להעיד. עיין פרק ו דנדה מ"ד:

(טז) (על המשנה) רועי בקר. ה"ה כל בי תלתא דלא גמירי דינא פסולים. ולרבותא נקט רועי בקר דלא שכיחי בישוב ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו, ואפילו לעדות נמי פסלינהו רבנן דקא חזו רבנן דקא מכוני ושרו להו לרעות בשדות אחרים. גמרא:

(יז) (על הברטנורא) וכן דעת נ"י דלגבי עדות נמי הוי גמר דין כשפסקו ב"ד הדבר על פיהן. הריב"ש. וגאונים ס"ל דלגבי עדות הוי גמר דין כל שנתקבל עדותן בבית דין. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) וברישא נמי, באתן לך מחלוקת, אבל במחול לך אפילו ר"מ מודה. עתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) לאו דוקא. דא"כ פשיטא, דהא בלאחר גמר דין איירי ומחילה גמורה היא. אלא מיירי כגון דא"ל תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו ככל מה שיאמרו אבא או אביך הן לפטור הן לחיוב. שאין בלשון הזה לשון מחילה. נ"י:

(ג)

(כ) (על המשנה) הפסולים. פסולי דרבנן קא חשיב. ומשום הכי לא גרסינן ועבדים. דאינהו פסולים מדאורייתא מק"ו. תוס':

(כא) (על הברטנורא) והא דתנן מלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית. גמרא:

(כב) (על הברטנורא) ואע"ג דערב ועדים עוברים נמי בלא תשימון, לא תשימון לאינשי למלוה ולוה משמע להו. הרא"ש. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) ואע"ג דהיינו משחק בקוביא, תנא תולה בדעת יונים ותנא תולה בדעת עצמו. וצריכי כו'. בגמרא:

(כד) (על הברטנורא) דלא זכה בעל השובך דממילא קאתו ורבו להתם. רש"י:

(כה) (על הברטנורא) וכ"ש לדון:

(כו) (על הברטנורא) ברבית קצוצה. ומתניתין באבק רבית. ועתוי"ט:

(כז) (על הברטנורא) דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:

(כח) (על הברטנורא) ומיירי שהחזירו. דאל"כ פסול מדאורייתא. אלא משום דלא ידעי למאן נהדרי, א"נ שמא יחזרו לקלקולם תוספ':

(כט) (על הברטנורא) ואפשר ליה לאתזוני בצנעא ומבזי נפשיה בפרהסיא. דאי לא אפשר ליה, חיותה הוא. גמרא:

(ל) (על המשנה) אר"י. אמשחק בקוביא קאי. א"נ אמפריחי יונים לפירוש הראשון:

(לא) (על המשנה) כשרים. ודוקא כשהמעות על הדף. אבל המשחקים באמנה, אפילו הקנו, אסמכתא גמורה היא ואין קנין מועיל בה. תוספ':

(לב) (על הברטנורא) שברי עצים. ונ"י כתב לפי שהקוביא מרובעת כאבן פספס קרוי כן:

(ד)

(לג) (על המשנה) הקרובים. בגמרא יליף להו מקרא דפסולין בין לזכות בין לחובה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות:

(לד) (על המשנה) אביו. ספרים אחרים לא גרסינן. והטעם שלא מנה אותו במשנה, לפי שהוא מבואר בקרא, ולא למדנו אסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר הש"י מלהעיד האב על הבן או הבן על האב, כמ"ש לא יומתו כו'. הר"מ:

(לה) (על הברטנורא) בגמרא יליף ליה מקרא:

(לו) (על הברטנורא) וה"ה לכלהו בעל כאשתו כו'. אלא נקט גיסו דסמיך:

(לז) (על המשנה) דודו וכו'. לאפוקי אחי האם וקרובי האישות. עיין בנ"י:

(לח) (על הברטנורא) הר"מ. וכתב רש"ל שכן נראה לי דלא כפירש"י כו'. ופשוט הוא, דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם ואינם ראוים ליורשו. וכי תימא דאדרבא וכל הראוי ליורשו פירוש דודו ובן דודו דדוקא מן האב, א"כ לא ליתני דודו ובן דודו כלל. ומיהו בעל אחותו ראוי לירש האחות והיא ראויה ליורשו ובעל כאשתו. וכן בעל אחות אביו, וגיסו, נמי האחיות ראויות לירש זו את זו, ובעל כאשתו, ראשון בראשון אפילו בתרי בעל לכולי עלמא:

(לט) (על הברטנורא) כדתנן בריש פ"ח דב"ב, אחי האם מנחילין ולא נוחלין:

(ה)

(מ) (על המשנה) האוהב. סיומא דדברי ר"י הוא כו'. ועתוי"ט:

(מא) (על הברטנורא) ובגמרא ילפינן נמי שני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה, שאין יושבין בדין אחד. ועתוי"ט:

(ו)

(מב) (על הברטנורא) וכן לשון רש"י ונ"י. ואגב ריהטא כתבו כן. שהו"ל לכתוב איזבל שיעצה:

(מג) (על המשנה) ומאיימין כו'. בפני הכל. ועמ"ש פ"ד מ"ה:

(מד) (על המשנה) כל כו'. כדי לחקור העדים לבדן, שחקירה כזו עדיפא. לבוש. ומסתברא דהיינו חוץ מבעלי הדינין, דאדרבה עדיפא שיהיו שם בשעת החקירה. ולנוסחא אחרינא סברא דחקירה נמי עדיפא כשהיא בפני רבים אלא שהעדים לבד מוציאין ואין משיירין אלא אחד משום דר. מזי רמוזי:

(מה) (על המשנה) איש. לשון חשיבות כדאשכחן באבות, איש סוכו כו'. נ"ל:

(מו) (על המשנה) מאתים. נקיט שעור המספיק לאדם. שכן שנינו בפאה מי שיש לו מאתים זח לא יטול כו':

(מז) (על המשנה) יוסיפו כו' שנים. הר"מ פ"ח מהלכות סנהדרין. ר"ל דה"פ דמתניתין, הדיינים יוסיפו, כמה שנים. ומסיים הר"מ, ואם אירע עוד כו' יוסיפו כו' עד שבעים ואחד. ועתוי"ט:

(ז)

(מח) (על הברטנורא) אחר קבלת עדות. דבשעת קבלת עדות ודאי בעלי דין התם קיימי. נ"י. והר"ב נקט מלתא דפסיקא דלפעמים אין כאן עדים כלל:

(מט) (על הברטנורא) כדי שיהיו הדיינים אהובים אצל בני אדם. הר"מ:

(נ) (על המשנה) הגדול כו'. לחלוק לו כבוד. שכן מדת חכמים שאינם מדברים בפני מי שהוא גדול ממנו, כדאיתא באבות. ומ"ש הסמ"ע סימן י"ט, לא נראה לי:

(נא) (על המשנה) ואומר כו'. י"ל דאי מלא תלך רכיל הוה אמינא דדוקא כשהולך לרגל ולגרות מדון הוא דאסור, אבל לזכות את עצמו שלא ישנאהו הלה לא אסר קרא, ת"ש הולך כו' ש"מ המגלה סוד מקרי הולך רכיל אע"פ שאינו עושה לגרות מדון ויש ספרים דלא גרסי אלא הולך רכיל. וכן משמע כגמרא. ועתוי"ט:

(ח)

(נב) (על המשנה) סותר. בית דינו סותרין את דינו ומחייבין את שכנגדו. רש"י:

(נג) (על המשנה) ארשב"ג כו' לאחר שלשים. בגמרא פסקינן בהא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והר"ב קאי אבבא אחרונה. עתוי"ט:

(נד) (על הברטנורא) מוסב על מה שסיים וכשיביא כו':

(נה) (על הברטנורא) כלומר אזור חלול: