מהרש"ל על הש"ס/סנהדרין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כג עמוד א

גמרא במתני' או מומחין מפי ב"ד אינו יכול לפוסלן כו' בזמן שמביא עליהן ראיה כו' עד שיקבל עליו בפני ב"ד כו' כצ"ל:

רש"י קודם דבור ה"ק נרשם גמ':

בד"ה ורבנן אית להו בסופו. נ"ב בס"א שאלו היה בעלי דינין בוררין שמא לא יהא הגון ולא יהיו השנים יכולין לומר אין אנו יושבין עם זה לפי שמביישין אותו אבל כשבורר לו זה אחד וזה אחד אם אחד מהן אמר איני יושב עם זה אין לחוש על כך דליכא כיסופא דאכתי לא איתקבעו דינא:

בד"ה ה"ק כו' נעשו כמומחין הס"ד:

תוס' בד"ה מאי זה כו' זה בורר ב"ד וחבירו ג"כ כו' כצ"ל:

דף כג עמוד ב

גמ' כת אחת והאמרינן אבל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אר"א כו' ומהימני ודיינין כו' ב"ד מעליא הס"ד הד"א:

בד"ה נמצאת כת כו' כשירה או דלמא כו' דאם לא ימצא כת אחרת כשירה כו' כצ"ל והד"א:

בא"ד דאינו נוגע בעדות כו'. נ"ב ותו ליכא לאקשויי הא נוגע בעדות הוא דשמא ימצאו כת שנייה פסולה מאחר דלא תלוי הני סהדי בסהדי קמאי א"כ מילתא אחריתי הוא ואינו נוגע בעדות קמא וא"כ מאחר שעדיין לא פסלו אותם מוקמינן בחזקת כשרות ואם נפסלו אח"כ מזלא דידיה גרם ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה כבר העידו הראשונים כשנמצאת כת שניה פסולה כו' כצ"ל:

בד"ה אפילו תימא כו' אפילו תימא תרווייהו אליבא כו' נ"ב מה שפירש רש"י זה ללא צורך וכי לא ידעינן דלגירסתו מהפכין ר"מ לרבנן או הל"ל וללישנא בתרא גרסינן רבנן במקום ר"מ ונראה בעיני דלצורך גדול פירש כן דללישנא קמא שפיר גרסינן אפילו תימא רבנן כלומר דמתחילה בעי לומר דר"מ כר' וזהו דוחק דהלכה כרבנן לגבי ר"מ משום הכי קאמר שפיר אפילו תימא רבנן כר' אבל ללישנא דקאמר אפילו תימא ר"מ כרבי מאי רבותא אם כן צ"ל דהכי קאמר אפילו תרווייהו כרבי ודו"ק:

דף כד עמוד א

גמ' אסור להטמין את הצונן כו'. נ"ב פירוש בשבת וכן איתא להדיא בפרק במה טומנין:

שם ואמר רב פפא בא וראה כו' כצ"ל:

שם אחות לנו קטנה ושדים אין לה אמר רבי יוחנן כו'. נ"ב פירוש אדניאל קמתנבא דאתא ממלכות דוד והיינו דכתיב אחות לנו וק"ל:

רש"י בד"ה רבין סבר כו' ר"מ ולרב דימי הד"א:

תוס' בד"ה אמר רבא נ"ב שייך לעמוד שני:

דף כד עמוד ב

רש"י בד"ה כל כי כו' במיטבא דפרק המקבל וכגון כו' ש"מ דמספיקא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואלו הן כו' לעשות איסור לבא כו' לא חשיב ליה הא איסור דממציאין כו' כצ"ל:

בד"ה כל כי כו' חשיב אסמכתא שהיה כו' כצ"ל:

דף כה עמוד א

גמ' ר' אחא בר אושעיא אמר אדא כו'. נ"ב וז"ל נ"י אדא כלומר דאדי אדויי שמפריחים באומנות על ידי שמרגיז אותם שילכו מהרה ומלמדם להביא יונה מן השובך שעומדים בבית אחר על כרחם:

תוס' בד"ה כל כי ה"ג כו' בסוף הדבור אם לא הקנו בבית דין חשוב. נ"ב פי' ג' דידעי בדינא דאסמכתא כך פירש מהר"ם (עיין במהרש"א):

דף כה עמוד ב

גמ' לא נצרכה אלא למציאת כו' כצ"ל:

שם כיון דחזי דקא שקלי יתירא ומשוי עניי כעתירא פסלינהו כו' נ"ב בס"א:

רש"י בד"ה מגדלין אתמר כו' פסולין מגדלי כו' של אחרים הס"ד והכל דיבור אחד:

דף כו עמוד א

תוס' בד"ה לעקל בית הבד כו' והא אתעבידא מחשבתו כו'. נ"ב פירוש אע"ג דקשי ליה שיתקלקל יותר מ"מ מעט צומח והוה כנוטע אבל גבי שביעית צריך שישביח הקרקע ויתקן בזה יותר ודו"ק (עיין במהרש"א):

דף כו עמוד ב

גמרא יהרסון כמשמעו שנאמר כו' אמר ר"נ החשוד על העריות כו' כצ"ל:

דף כז עמוד א

תוס' בד"ה דאסהידו ביה כו' וגרסינן נמי ופסליה בגזלנותא כצ"ל. ונ"ב נראה לי ופסליה בגזלנותא פירוש ול"ג א"נ כלל דע"כ חדא שנויא היא דאי לא הוזם אלא חד ותו לא הדרא קושיא לדוכתיה הא תרי כמאה דהא אפילו איתזם נמי השני הוה ליה תרי כמאה ק"ו היכא דלא איתזם דמסייע ליה חד כשר לכך צ"ל והשני נפסל בגזלנותא והיינו מה שכותבין התוס' אח"כ והשני הוזם ודו"ק וא"ל דמיירי שראה אחד מחלון זו ואחד מחלון זו דלא מסייע ליה השני מידי בע"כ ר"ת לא ס"ל האי שנויא דא"כ מאי קשה ליה אפילו אתזמי תרווייהו נמי לישני הכא דלא הוה תרי כמאה מאחר דלא מסייע ליה כמו שפירשו התוס' במרובה אלא ר"ת לא ס"ל הכי ודו"ק. ועוד תדע שכך הוא דאי לא תימא כן אלא איירי דאיתזם חד לבד והשני לא הוזם הא בהכי איירי פלוגתייהו כמו שפירשו התוספות עד זומם ומסתמא איירי דאסהידו ביה תרי בחד דחד לא יכול להזים ודו"ק היטב (עיין במהרש"א).  :

דף כז עמוד ב

גמ' שם במתניתין וכל הראוי ליורשו כו'. נ"ב הרמב"ם כתב שזהו מדברי ר"ע ואינה ממשנה ראשונה ונראין דבריו יותר מפירוש רש"י נ"ל:

שם מתה בתו אם יש לו בנים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אלא בפסול כו' וממזר דכשרין לדון כצ"ל:

בד"ה לבדו כו' ואי קשיא לך כיון כו' אחין ובנו כצ"ל והס"ד:

בד"ה בן אחי כו' בן אחי אביו הס"ד:

בד"ה אחי אמו כו' בן אחותו הס"ד:

בד"ה בן אחי אמו כו' בן אחות אביו הס"ד:

בד"ה בעל אחותו כו' וכן כולהו כי מעיינת להו כו'. נ"ב נ"ל דה"פ שכולן בהדיא נשנו במשנה חוץ מבן אחי אשתו כו' אבל אין הפשט שכולהו אתו מכללא ואעפ"כ תני ליה דהא לא אתי מכללא אלא אחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ומשום הכי דייק רש"י בן אחי אביו ובן אחי אמו אע"פ שלא נאמרו במשנה כלל אלא רצה לאשכחינהו בהדיא חוץ מבן אחי אשתו ודו"ק היטב:

בד"ה באותה שעה כו' שראה העדות הס"ד:

בד"ה היה קרוב כו' שראוי ליורשו הס"ד:

תוס' בד"ה ואלו הן כו' אינם פסולים להנך כו'. נ"ב פי' לאחי אביו ואחי אמו וכן בעל אחות אביו כו' ומה שאמר אי לאו הוה בכלל הנך קרובים פירוש כגון בעל אחותו דבנו נמי ה"ל בעל אחות אביו וה"ה על חמיו למאן דפסל בן הבן לאפוקי למר בר רב אשי דמכשר לא קאי עליו. ואין להקשות למאן דפסל מנא לן דהא בניהם וחתניהם לא קאי אלא אהנך דמפרש בהדיא י"ל משום דחשוב כחד דרא והא ראיה שרש"י פסק ביש נוחלין דאפילו בן בן הבן פסול עד לעולם ודו"ק:

עוד בזה הדבור דאכתי איכא שש קרובים כו' נמחק שש ומוגה שלש. ונ"ב נ"ל להגיה שלש כי שש לא יתכן ודילג הסופר הלמ"ד. וכתב שש ואלו הן השלש שמיותרים לגמרי אחי אביו אפילו לא נאמר הייתי לומדו מכלל אחיו ובנו ואחי אמו הייתי לומדו מבעל אחותו ובנו וא"כ בעל אחותו אף שהוא נמי מיותר מכלל חמיו ובנו מ"מ אי אפשר שלא לשנותו דא"כ ממה הוה ילפינן אחי אמו ודו"ק. ותו מיותר בעל אחות אמו מכלל גיסו ובנו ואע"פ שגיסו נמי מיותר מכלל חמיו וחתנו מ"מ אי לא הוה כתב לא הוה מיותר בעל אחות אמו כדפריך גבי בעל אחותו ועוד גיסו צריך לכתוב משום פלוגתא דרבי יוסי דס"ל גיסו לבדו כמו חורגו כדלקמן ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בא"ד דשפיר הוי תני חתניה דכ"ש כו' כצ"ל. ונ"ב כל שכן דפסול לחמיו איני יודע למה. ונ"ל דהכי פריך מאחר שנאמר במשנה בניהן וחתניהן אכל הנך קרובים דמתניתין כ"ש חתנו גופא אע"פ שאפרש לקמן בגליון דלא אקשינן מידי אמאי דאתא אבל לא כו' כגון אחיו דהוא בכל שכן דאחי אביו וכן בעל אחותו בכל שכן דבעל אחות אביו מכל מקום שאני הכא דהוא אינו בא מכח כל שכן לחוד אלא שתנא ליה בהדיא כי תתנו נאמר ג"כ בחתניהם כמו שלא תנא נמי בנו שתנא ליה נמי ובניהם להדיא ואין זו דומיא לכ"ש דאחיו בכלל אחי אביו דאחי אביו הוא שם אחר דהא לא תני במתניתין לאחיהם שנוכל לומר גם כן שהוא בכלל שם זה וצ"ע היטב:

בד"ה אלו הן הקרובים כו' דבנו כשר הא נמי פשיטא דמהיכא תיתי טפי דבניהם וחתניהם כו' מכללא דאחיו ובנו כו' בר מבן כו' אע"ג דבנו אתא מכללא דאחי אמו כו' כצ"ל:

בא"ד ואתא לאשמעי' דבעל כאשתו כו'. נ"ב פירוש ולא שמעינן מכלל דחמיו שהוא אבי אשתו דבודאי אשתו שאר לו וה"ה אביה אבל בעל אחותו לומר בעל כאשתו לא שמעינן ואין לומר סוף סוף שמעינן מכלל דבעל אחות אביו כו' דכ"ש הוא בעל אחותו גופא או מכ"ש דבעל אחות אשתו והיינו גיסו זה אינו דמ"מ לא נפיק מכלל אלא מכח כ"ש ואנו לא אקשינן כ"ש דהא תנא אחיו ואחי אביו ולא אקשינן ל"ל אחיו הא כ"ש הוא מאחי אביו אלא התנא שונה כל הקורבה וכן רש"י גופיה לא דייק גבי בעל אחותו דהוא בא מכ"ש דבעל אחות אביו אלא מכח חמיו כו' רצה לדייק כו' ועל זה כותבים התוספות שהיא גופא קמ"ל דבעל כאשתו ודו"ק היטב (עיין במהרש"א):

דף כח עמוד א

רש"י בד"ה שני בשני כו' אביו ובנו אחי אבא כי' בראשון בן אחי כו' הד"א:

בד"ה מאי חתנו כו' וחתנו האי כו' הד"א:

בד"ה ואמאי קרי כו' פסול ואיכא לאקשויי כו' כצ"ל:

בד"ה ה"ג כו' דרב דבתראה הוה כו' הוו שנים וי"ו לרבות כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ותנא תונא כו' אחונה תתן כו' הד"א:

תוס' ד"ה ח' אבות דלקמן ראוי להיות פה בראש הדף קודם ד"ה תלתין ותרתין:

בד"ה כיון דמעלמא אתי כדור אחר דמי פירש הקונטרס והא דלא כו' כצ"ל:

דף כח עמוד ב

גמ' מהו שיעיד באשת חורגו כו'. נ"ב וזה לשון הירושלמי אשת חורגו מהו. בעל חורגתו מהו. אשה כבעלה ובעל כאשתו. וקמת אשת חורגו כחורגו והבעל כאשה:

רש"י בד"ה אבי חתן. ראובן לשמעון הס"ד:

בד"ה גיסו לבדו כו' דהוה ליה בן גיסו ופסול הוא לו כצ"ל:

בא"ד אבל משום קורבא דבן גיסו לא מיפסל ונפקא מיניה דחתן גיסו כשר להעיד לו כצ"ל והס"ד וכל זה נמחק. ונ"ב כל זה נ"ל טעות גמור:

בד"ה זהו נוסח אחר בפירוש ונראה גיסו לבדו ורבי יוסי פליג אמתניתין בחדא דקתני מתניתין גיסו ובנו וחתנו כשרים לגיסו דאבעל אחות אמו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה מאי גיסו צ"ל ומאי גיסו כו'. נ"ב זה שייך נמי על הא דלעיל ואתא רבי יוסי למימר גיסו לבדו והוא הדין לחורגו וקל להבין:

בד"ה ברייתא רבי יוסי כו' ועוד אי מאשה כו' אחי האם מיבעיא כצ"ל והם"ד:

בד"ה במזויף מתוכו כו' פסול דבמאי הד"א:

דף כט עמוד א

גמ' השונא כו' כצ"ל:

שם מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר ליה תנהו לי אמר משטה יאני בך פטור כל זה נמחק וכצ"ל וצריך שיאמר אתם עדיי. ונ"ב כן גירסת הרי"ף והרא"ש:

רש"י בד"ה פטור כו' אתם עדיי אומר משטה כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אמתים כו' כמו אותה מלא כצ"ל:

דף כט עמוד ב

גמ' ההוא דאכמין עדים לחבריה בקיברא כו' כצ"ל:

שם אמר ליה לא נ"ב ותימה פשיטא הא מסקינן לעיל אפילו הכמין כו' והודה ואמר מתיירא אני כו' דלא מהני כ"ש בשמיחה ואמר לא ודוחק לומר דאדיוקא בא לאשמעינן הא אם שתק מהני וכמו שפסק הטור משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים מאחר שאמר עירי ושכבי ליהוי סהדי סוף סוף גוף המעשה הוא פשיטא ואמאי בא דין זה לפני רב כהנא ונראה דלא תימא מאחר שהרגיש שיש שם עדים ולא א"ל לא היה דבר מעולם אלא שלא יהיו עליו עדים א"כ הוה כמודה ודו"ק:

שם פלניא ופלניא מסקי בי זוזי כו' נ"ב אי הוה לי לא פרעתי לפלניא ופלניא דמסקי בי זוזי ס"א כצ"ל וכן ברי"ף:

תוס' בד"ה כך אדם כו' לא אמרינן כדאמר הכי שלא כו' כצ"ל:

בד"ה הודה בפני ב' כו' חוזר בשטר אי שטר מתנה כו' כצ"ל:

דף ל עמוד א

גמ' שם ואמרנא ליה לרבנא אשי נמחק. נ"ב לפרש"י ל"ג וכן בס"א אינו וכן ברי"ף והרא"ש אינו וכן בפ"ב דכתובות:

שם הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו כו' כצ"ל:

שם פיסקא גמרו את הדבר מכניסין אותו וכו' נמחק:

שם אב"א סברא אב"א קרא כצ"ל:

רש"י בד"ה ואמר לן רבנא אשי כו' כדאמרי' התם. נ"ב בהשוכר את הפועלים:

בד"ה והוא עד כו' ולא העיד פטור כצ"ל והס"ד ואח"כ צריך להתחיל הדבור ותניא ממשמע שנאמר כו' עד אחד משמע כצ"ל והס"ד:

דף ל עמוד ב

גמרא ראייה צ"ל ראיה ונמחק יו"ד שניה:

שם גברא רבה כיון דאסתמיך סמיך כצל. ונ"ב כאשר הגהתי כן מצאתי בספרים מדויקים וכן עיקר אבל גברא רבה שסומך בטעות או ע"י תנאי אינה סמיכה וכן פסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות סנהדרין וראיה מבעל מום לגבי מזבח אף שעלה ירד ק"ו היכא שאינו ראוי שאין בעל מום גדול מזה וק"ל:

שם בההוא עובדא דר"ש בן אליקים. נ"ב יש להקשות אמאי אר"ש בן אליקום דין ידע והיה בשקר גם מה הוה כונתו ליסמכיה מר ברישא וכי בלא סמיכה לא יאמר ח"ו דברי הלכה ששמע מרבותיו או מה היה בדעתו של ר"י בר חנינא שאמר ומודה כו' דברים שלא שאל ממנו הלא לא בקש ר' יוחנן אלא להודיע אי הלכה כר' יהושע בן קרחה אי לא ונראה שר"ש בן אליקים שמע מר' יוסי בר חנינא שיודע בענין הלכה כר' יהושע בן קרחה וכן השיב ר' יוסי בן חנינא ומודה ר' יהושע בן קרחה לרבי נתן אבל ר' נתן אינו מודה לר' יהושע בן קרחה אם כן יחידאה הוא ואין הלכה כמותו וס"ל דמשום הכי אמרו רבותיו כן ומודה ר' יהושע בן קרחה כו' כדי לדיוקי מיניה שאין הלכה כמותו והשיב לו וכי לזה הוצרכתי כו' כלומר א"צ אני לראיה שאין הלכה מסתמא אין הלכה כיחידאה היכא דלא איתמר דליכא למימר דר' נתן ס"ל כותיה א"כ הוה ליה נמי לר"נ למיתני כדברי רבי יהושע בן קרחה וכל שכן דהוה שמעינן לדבריו ובוודאי יחידאה הוא אלא הייתי חוזר אם יש א' שיודע בקבלה אי אתמר הלכה כמותו ולזה הייתי משתוקק כי היה מסתברא דבריו בעיני לפסוק הלכה כמותו ומה שאמרתי מי איכא דידע כו' או לא אין הפירוש שידע שאין הלכה כמותו אלא מי איכא דידע כו' או לא ידע ומה שאמר ר"ש ליסמכיה ברישא ר"ל אם אינו סמוך לא תוכל לסמוך עליו ולקבוע הלכה שאין ראוי לסמוך על קבלתו ודו"ק:

שם שדא ביה נרגא כו'. נ"ב ויש לתמוה איך תלה קושיא זו בהאי שנויא דרב הונא וי"ל שבלא זאת לא היה קשה מידי כי היה לנו לפרש שכוונתו של רב לפרש כל ענייני צרופים הודאה אחר הודאה שהוא דבר שיכול להיות אמת ואין בו חילוק עדות והודאה אחר הלואה יש בו חילוק עדות אבל יכול להיות אמת והלואה אחר הלואה אין בו חילוק עדות אבל הוא שקר מוחלט והלואה אחר הודאה הוא שקר מוחלט וחילוק עדות אבל עכשיו לפי תירוצו שתירץ דא"ל להאי בתרא כו' והדר אזיל כו' דבעינן דידע סהדא בחבריה ע"כ הודאה אחר הלואה נמי מוקמת בכי ה"ג א"כ הכל הוא ענין אחד א"כ קשה תרתי ל"ל ודו"ק (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה בקרקעות כו' בחבריה אבל לא כו' הד"א:

בד"ה לטעמיה כו' בשני בשבת הס"ד:

בד"ה לאו היינו כו' מוקמת לה דא"ל כו' יזפי קמי פלניא והדר כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה מנה שחור כו' מתכחשי הס"ד:

דף לא עמוד א

גמ' הולך רכיל מגלה סודו נאמן רוח מכסה דבר כו':

שם סותר את הדין ואומר לו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וצירף עדותן כו' דמיתכחשי בבדיקות כו'. נ"ב עיין בפי' הר"ן. בד"ה ממילא כו' דאי עבד כו' דבשלמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הוא דאמר כו' אלא שמחלק בין מנה למאתים כו'. נ"ב ושם מבואר יותר בדף מ"א ע"ש:

דף לא עמוד ב

גמרא תיובתא דרב נחמן כי אתא כו' כצ"ל:

שם התוקף את חבירו בדין כו'. נ"ב פירוש הנתבע תוקף ומטריח לתובע שאינו רוצה לדון עמו כאן כפי האמת שקאי דווקא אלוה ודו"ק כנ"ל אבל לפירש"י יראה שהתוקף הוא התובע וה"ק התובע את חבירו בדין ומטריח והוא התובע בעל דין קשה ומשום הכי הנתבע אינו רוצה לדון עמו בכאן אלא למקום וועד כדי שיהא בוש מהם ולא יהא קשה נגדו כ"כ וק"ל:

שם אמר רב ספרא שנים שנתעצמו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ויוציא מנה על מנה כו' נמחק כל הדבור. ונ"ב הן דברי מהר"ם מרוטנבורג והפוסקים האחרונים הביאו ואינו דברי תוס':

בד"ה ואם אמר כו' דנתעצמו לדון וכו' וכפהו כו' כצ"ל: