מלאכת שלמה על סנהדרין ג
<< · מלאכת שלמה · על סנהדרין · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
וחכמים אומרים שני הדיינין בוררין להם עוד אחד: כתב הרמב"ן ז"ל בפ' אלה הדברים וז"ל ולשון רש"י ז"ל מספרי טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהן רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינים והדין הזה לא ידעתי אותו שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינים יותר על שלשה בדיני ממונות וכ"ש לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין שאילו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין אבל שלשה הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינים אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחר ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר כמו שאמרו אינו דומה דין בחמשה לדין הנגמר בעשרה ואע"פ ששלשה כופין לדון בפניהם כשאינו רוצה לקבל עליו לדון אבל רוצה לברור יותר בורר דה"ל כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח שבכך נצטוינו שנאמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה ורבוי חכמים ב"ד יפה הוא והנה במדבר יהיו החכמים מצויין עמהם ויכולין לומר נלך לפני שרי האלפים עכ"ל ז"ל:
זה פוסל דיינו של זה: עיין בקולון שרש י"ו. ובגמרא פריך כל כמיניה לפסול דיינים ומשני ר' יוחנן דבערכאות שבסוריא שנו פי' שאינם בקיאים בדין אבל מומחין אינו יכול לפוסלן ואתו רבנן למימר דאם לא היו לא קרובין ולא פסולין נעשו כמומחין ואינו יכול לפוסלן ותניא נמי הכי לעולם הוא פוסל והולך עד שיקבל עליו ב"ד שמומחה לרבים דברי ר"מ ופרכינן והא עדים אם אינם לא קרובים ולא פסולין כמומחין דמו ואפ"ה תנן זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר"מ ורב דימי בשם ר' יוחנן תירץ מה שכבר פי' רעז"ל ובין ר"מ ובין רבנן מצו סברי כרבי פי' אפילו רבנן מצו סברי דפליג אאבוה בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע) בטוען הבא לידון עם חברו על קרקע שיש לו שטר מכירה עליה וגם שהחזיק בה שלש שנים דס"ל לרבי דהואיל וטען שיש לו ג"כ שטר צריך לברר ולהביא השטר ואם לא מצא השטר יפסיד דע"כ ל"ק רבי התם דצריך להביא השטר אלא משום דחזקה מכח שטר אתיא שכשאומר שהחזיק בה שלש שנים חזקתו מועלת לו במקום שטר שכיון שעברו עליו שלש שנים מצי למימר שטר היה לי ואבד דטפי מתלת שנין לא מזדהר איינש בשטריה אבל אמרי יש לי שתי כיתי עדים והביא אחת כיון דהני תרי לאו מכח דהני תרי אתו אין צריך לברר דבריו ולחזור אחר כת שנייה ולפיכך אינו יכול בעל דינו לפסול הכת הראשונה דנמצא נוגע בעדותו ועיין עוד ברש"י ז"ל. ורבין בשם ר' יוחנן תירץ דבין רישא בין סיפא מיירי שהבעל דין פוסל הדיינים והעדים אלא דברישא נמצאו דבריו אמת על העדים ומש"ה מהמנינן ליה אפילו לגבי דיינים וסיפא בהפך שנמצאו דבריו אמת על הדיינים שפסולין הן ומש"ה מהימנינן לי' אעדים אליבא דר"מ ורבנן לית להו מגו ומתקיף עלה רבא בשלמא מגו דפסולי עדים פסלי נמי דיינים איכא בי דינא אחרינא אלא מגו דפסלי דייני פסלי נמי עדים והא תו ליכא עדים ומשני לא צריכא דאיכא כת אחרת אבל אי ליכא כת אחרת הכי נמי דלא מצי פסיל ופרכי' א"כ היינו דרב דימי ומשני איכא בינייהו מגו דרבין סבר אמרינן מגו בעלמא כדקיימא טעמא הכא דמשים מגו הוא דאי לאו הכי הוא לא הוה פסיל ר"מ ולרב דימי לא אמרינן מגו בעלמא. וריש לקיש יישב דברי ר"מ ואע"פ שריש לקיש הרואה אותו בבית המדרש דומה כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה מרוב חכמתו וחיריפותו אעפ"כ מחבבין בני ארץ ישראל זה את זה ובדרך ענוה אמר כן ליישב דברי ר"מ פה קדוש כר"מ יאמר דבר זה אלא תני להתקיים דברי ר"מ במקום עדיו עדו פי' דאע"פ שקבלוהו בתחלת דבריהם כשנים יכולין לחזור בהן וכדתני סיפא א"ל נאמן עלי אבא וכו' ויהבינן צריכותא בגמרא לפליגתא דר"מ ורבנן הכא ובסיפא לפי טעם זה וישוב זה אלא דכבר דחינן להאי תירוץ דריש לקיש דמדקתני רישא דיינו בלשון יחיד וסיפא עדיו בלשון רבים אלמא דוקא קתני ומתוך מה שנכתב נתבאר דבסוף מתני' חסר זו הבבא וכך צ"ל זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר"מ וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולין אבל אם היו כשרין אינו יכול לפוסלן וברישא דמתני' אית דגרסי אבל אם היו כשרין או מומחין מפי ב"ר אינו יכול לפוסלן:
זה פוסל עדיו וכו': וביד רפ"ז דהלכות סנהדרין ובטור ח"מ סי' י"ג וע"ש במ"ש בשם אביו הרא"ש ז"ל שיש חסרי הדעת טועין בדברי רש"י ז"ל שהדיין יש לו להפך בזכות מי שבררו ועומד במקומו וכו' שאינו כן אלא דעת הרב ז"ל שמתוך שזה בררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו וכן עושה הדיין השני למי שבררו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני דייני שניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו ע"כ:
אמר לו נאמן עלי אבא וכו': ואיתה בתוס' פ איזהו נשך דף ע"ד ובתשובת הרשב"א ז"ל סי' תשנ"ט. ובגמרא פ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קכ"ח) וריש פירקין:
נאמנין עלי שלשה רועי בקר: מכלל דאי לא קבלינהו עליה פסולין לדון משום דלא שכיחי בישוב ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחברו ולא גמירי דינא כלל והה"נ רועי צאן אלא דנקט רועי בקר לרבותא דאפילו הני שמתרחקין יותר מן הישוב כדי לרעות הבהמה גסה ולא גמירי כלל אפ"ה אי קבלינהו עילויה לא מצי הדר וקצת משמע בפירקין ד' כ"ו בעובדא דר' חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק דקרי להו ריש לקיש רועי בקר דאי הוה קרי להו רועה צאן דהוי גריעותא טפי ע"ש וכן רשב"ם ז"ל פי' שם בפ' יש נוחלין שלשה רועי בקר שאינם בקיאין בדין ורועי צאן לא נקט משום דרשעים נינהו דסתם רועי בהמה דקה גזלנין נינהו ופסולין לכל דין שבעולם אבל אבא ואביך כשרין מי הא לדינין אחרים ע"כ וא"כ ה"ה שפסולין בין רועי בהמה דקה בין רועי בהמה גסה לעדות אי בהמות שלו אפילו מסתמא ואי ברועי בהמות דעלמא אי חזינן דעייל הבהמות לרעות בשדה אחרים פסול וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי דהלכות עדות וכן הרי"ף והרא"ש ז"ל פסקי כרבא דאמר רועה שאמרו פסול לעדות אחד רועה בהמה דקה ואתד רועה בהמה גסה וכן בטור ח"מ סי' ל"ד. ותו גרסי' בגמרא רועים מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא שאין הרועה מתכוין לרעות בשדות אחרים כיון דחזו רבנן דקא מכווני ושדו לבהמות לרעות בשדות אחרים לכתחלה גזרו עלייהו רבנן ואיהי יודע למה כתב רעז"ל דאילו לעדות רועי בקר כשרים הם:
ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו: בגמרא מוקי רבא פלוגתייהו דוקא בשנתבע אמר לתובע אם יחייבוני אבא או אביך אתן לך אבל בשתובע אמר לנתבע נאמן עלי אבא או אביך ואם יזכוך יהא מחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור שכבר זכה הלה במה שבידו וסיפא נמי דקתני דור לי בחיי ראשך וכו' מוקי לה רבא באותן הנשבעין ונוטלין דה"ל כאתן לך ופרכינן אי הכי היינו רישא ומשני דתנא רישא תולה בדעת אחרים כגון אבא ואביך ותנא סיפא תולה בדעת עצמו של בעל דיני וצריכא דאי תנא תולה בדעת אחרים בהא קאמר ר"מ דמצי הדר ביה משום דלא גמר ומקני דסבר לא מזכו ליה ואי הוה ידע דמזכי ליה לא הוה אמר הלכך הדר אכל תולה בדעת עצמו של בעל דינו אסיק אדעתיה דודאי נדר ליה כדי להפטר וידע ומחיל ומודה בהא ר"מ לרבנן ואי אשמועינן בהא בהא קאמרי רבנן אבל בההיא אימא מודו ליה רבנן לר"מ צריכא. וכתוב בנמוקי יוסף אסיקנא בגמרא דלאחר גמר דין מחלוקת וכתבו אחרונים ז"ל דדעת הריא"ף ז"ל דגמר דין הוי מכיון שפסק הדין על עצמו לפני ב"ד שאמר דור לי וכו' והלה קבלו אפילו קודם הדרת הראש ואי קשיא אמאי מהניא קבלה בלא קנין כלל טפי מפשרה דקיימא לן בפ"ק דמכלתין דבעיא קנין ואם נעשית בלא קנין אינה כלום והטעם לפי שאינה משורת הדין והכא נמי אבא ואביך ורועי בקר אין נאמנין משורת הדין ותרצו דשאני הכא דמ"מ לדין הם מאמינים אותם הלכך גמרי ומקני משא"כ בפשרה שאינה דבר מסויים והיא תלויה בדעתו של בוצע הלכך לא סמכא דעתיה ולא מהניא אלא בקנין ואע"ג דמחזי כקנין דברים אפ"ה אשכחן בקנין שמחזק הדברים כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא וגבי משכנתא באתרא דלא מסלקי. עוד אסיקנא בגמרא דבאתן לך מחלוקת כגון באותן הנשבעין ונוטלין כשכיר ונגזל שזה נותן לו מה שתובע ממנו על פי אבא ואביך או בהדרת הראש ובהא פליג ר"מ ואמר דאפילו לאחר גמר דין יכול לחזור בו אבל באותן שנשבעין ואין משלמין ה"ל כמחול לך אם יאמרו כן אבא ואביך ובהא כיון שהיא לאחר גמר דין אפילו ר"מ מודה דאין יכול לחזור בו עכ"ל ז"ל. וביד שם פ"ז סי' ב' ג' ד' ה'. ובטור ח"מ סי' כ"ב:
ואלו הן הפסולין וכו': ס"פ חלון. ופי' הרמב"ם ז"ל לפי שאמר במה שקדם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בא עכשיו לבאר מי הוא הפסול ומי הוא הקרוב וכו' עד ולא יעלה על דעתך כו' ע"ש ופי' רש"י ז"ל הפסולין לדון ולהעיד דכולהו מעין גזלנים הן והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ"ש דיין. וסוחרי שביעית הואיל וחימוד ממון מעבירו על דת ה"ל כרשע דחמס ופסול לדון ולהעיד שנוטה אחרי הבצע ע"כ ופי' הוא ז"ל בפ' שבועות העדות דף ל"א משחק בקוביא בעירבון והמראה וכן פי' הר"ן ז"ל שם דף שי"ו. והעלו תוס' ז"ל דל"ג עבדים דלא מיירי הכא אלא בפסולים דרבנן דהא גזלנים לא קתני אבל עבדים פסולין מדאורייתא נינהו קל וחומר מאשה ומה אשה שכשרה לבוא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים עבד שפסול לבוא בקהל לא כ"ש:
והמלוה ברבית: נלע"ד דבנקודת פתח בויו גרסינן ליה דהא פרישנא לה בגמרא דמלוה הבאה ברבית קתני ואפילו לוה פסול. וכתוב בנמקי יוסף ומשום לוה איצטריכא ליה למיתני דלא מפסיל אלא מדרבנן דאע"ג דעבר אדאורייתא לא פסיל מדאורייתא לדון ולהעיד דלא דמיא ההוא איסורא להאי משום דהאי לא משמע להו לאינשי איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא אבל ללוה דמפסיד ביה לא. ומיהו ה"ה דמלוה ברבית דרבנן פסול אבל לוה לא מיפסיל משום האי רבית שהוא אבק דליכא איסורא באבק רבית אלא למאן דשקיל ליה אבל למאן דיהיב לא כדמשמע בפ' איזהו נשך בההיא דבני רב עיליש ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל בפ' המניח (בבא קמא דף ל') דעדים דחתמו בשטר שיש בו רבית דאורייתא פסולים להעיד והא דלא תני להו הכא ה"נ לא חשיב לוה אלא בכלל מלוה איתיה כדאמרינן התם מלוה הבאה ברבית א"נ אפילו ברבית דאורייתא יש להכשיר העדים דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו כדאמרינן בפ"ק דב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ע"כ וכן כתב ג"כ שם הרא"ש ז"ל:
הגהה עיין בטור ובבית יוסף בחשן המשפט סי' ל"ד שכתוב שם דלדעת הרמב"ם ז"ל שפי' שטעם משחק בקוביא שהוא פסול מפני שחזקתו שהוא אוכל מן הגזל דלפי זה אם ברי לנו ודאי שיש לו ממון אחר מיוחד לאכול ממנו ומה שמרויח בקוביא אינו אוכלו אלא חוזר ומשחק בו או מצניעו אינו פסול ועי' ברמב"ם פ' עשירי דהלכות עדות וא"ת והרי משחק בקוביא פסול משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת פסול וי"ל דהכא במשחק עם הנכרי שאין בו משום גזל וכיון שכן [דוקא] אם אין לו אומנות אחרת פסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם וא"ת הרי רבינו כתב הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם הנכרי אין כאן גזל י"ל דלעולם במשחק עם הנכרי וסובר רבינו [דכיון] שאינו עוסק ביישובו של עולם כי' שכיון שאין לו אומנות אחרת הרי הוא בחזקת שמשחק עם ישראל והוא גזל ואע"פ שלא ראינהו סתמו כודאי א"נ. דהכא אפילו במשחק עם ישראל עסיקינן אלא שאינו משחק במעות ואם היה לו להתפרנס לא היינו חושדים אותו שדרך העשירים שבגמר מלאכתן שוחקים להעביר השעה אבל כיון שאין לו אומנות סתמו שמשחק במעות ואע"פ שלא ראינו מעולם שמשחק במעות סתמו כודאי תדע וכו' ע"ש שהאריך. אבל ערב ועדים משמע שאינם פסולים וכן כתוב בבית יוסף בחו"מ סי' ל"ד וכתב ב"י וקשיא לי ממה שכתב הרב דפסק הלכה דמלוה ברבית פסול מדאורייתא ואילו בספ"ק דר"ה כתב דאינו פסול דאורייתא וצ"ל דהכא מפ' כסלקא דעתייהו דמתני' באבק רבית אבל ברבית קצוצה פסולין מדאורייתא וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות עדות א"נ דעת הרב בנמקי יוסף שכתב דמתני' לוה איצטריכא ליה דפסול מדרבנן משום דלא משמע לאינשי שיהא אסור אלא למלוה דמרויח ודוקא בקצוצה אבל באבק אפילו מדרבנן לא מפסיל הלוה אלא מלוה ע"כ]:
ומפריחי יונים: אית דמפרשי מין ממיני השחוק. כתב המרדכי בפ' איזהו נשך בשם אבי העזרי דמשחקי בקוביא ומפריחי יונים אסמכתא משום דלא גמר ומקני משום דאמר אנא ידענא בנקשא טפי אבל ההוא דפ' במה מדליקין שהמרו זה בזה שאינו תלוי בחכמתן מספק גמרי ומקני אהדדי להפסד ולריוח וכן כל שחוק שאינו תלוי בחכמתו עכ"ל ז"ל ועיין במ"ש בסוף מתני':
א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא כשרין: כן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. ופי' בתוס' יו"ט אמשחקי בקוביא קאי וכן דעת הרמב"ם ז"ל והטור ולפירוש ראשון דמפריחי יונים קאי נמי אדידהו ע"כ:
[הגהה ואני רואה שם בהלכות עדות פ' עשירי שכתב וז"ל וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטין ידיהם ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת אלו שהן אוספים פירות שביעית ועושין בהן סחורה ע"כ]. וכתב שם בכסף משנה וידוע דכל היכא דא"ר יהודה אימתי אינה אלא מפרש דברי חכמים והלכה כמותו וכן פוסק שם הגמרא בפי'. ומה שכתב רבינו והם בני אדם שיושבים בטלים לפי שאם אינם יושבים בטלים כשנושאים ונותנים בפירות לא נאמר שהם אוספים פירות שביעית אבל נאמר שהם פירות שלפני שביעית אבל כשהם יושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידם ונושאים בפירות אז נחזיקם שהם אוספים פירות שביעית ועושין בהם סחורה אורחא דמילתא נקט אבל אה"נ דאוספים או סוחרים פסולין אם אין שם אונס ע"כ. ואיתה בירושלמי דשביעית פ"ז. ועיין בפי' הר"ר שמשון ז"ל דהתם. ובגמרא קים לן כמ"ד דאימתי דר' יהודה לפרש ולא פליגי רבנן דמתני' עליה דטעמא דמתני' לפי שאין עסוקין בישובו של עולם וכיון דיש לו אומנות אחרת שלא הוא כשר דהא מתעסק בישובו של עולם הוא והא דתניא בין שיש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו ה"ז פסול דמשמע דטעמא דמתני' משום דאסמכתא הוי המשחק בקוביא ואסמכתא לא קניא וה"ל כעין גזלה בידו ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא דאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וכיון דמספקא ליה אי הוי נזיר אותו העובר אי לא מספיקא לא משעבד נפשיה להיות נזיר הכא נמי מספיקא לא גמר ומקני והוי גזל בידו ופסול לעדות אפילו יש לו אומנות שלא היא ומ"מ מדפסיק בגמרא הלכה כר' יהודה ש"מ דפליגי כדאמרינן בעלמא הלכה מכלל דפליגי וכן משמע מרב אלפס ז"ל דבתר מילתיה דר' יהודא כתוב בין בדפוס ויניציאה בין בדפוס (שאלוניקי) [קושטאנטינא] וחכמים אומרים בין יש לו אומנות שלא הוא בין אין לו אומנות אלא הוא ה"ז פסול ע"כ. ודאי שאינו גירסא במשנה אלא לקוח מן הברייתא וגם הרא"ש ז"ל כתב דרבנן פליגי עליה דר' יהודא בברייתא דאמרי אפילו יש לו אומנות אחרת פסול ולקמן פסקינן כר' יהודה עכ"ל ז"ל. וביד פ' ששי דהלכות גזלה סי' ז' י' י"א וברפ"ט דהלכות עדות ובפ' עשירי מפורש וגם בפרקים שאחריו. ועיין שם בכסף משנה פ' עשירי ובטור ח"מ בסי' ל"ד ובסי' ש"ע:
הקרובים: פסולין לעדות ילפינן לה בגמרא מקרא דכתיב לא יומתו אבות על בנים עי' בתוס' יו"ט. ובפ' החובל דף פ"א נפקא לן ג"כ מהאי קרא דעבד כנעני פסול לעדות דאי ס"ד לכדאמרינן הכא לחוד אתא קרא לכתוב לא יומתו אבות על בניהם מאי בנים ש"מ לא יומתו על פי אבות שאין להם יחס בנים פי' שאין בנו מיוחס על שם אביו דהיינו עבד. וכתוב בספר לבוש עיר שושן סי' ל"ג סעי' ב' וז"ל ויש אומרים דשלישי בראשון פסול אלא שנחלקו בפיסולו י"א שהוא מן התורה ויליף לה מדכתיב ובנים לא יומתו וגו' בויו ולא כתיב בנים לא יומתו אלא בא לרבות שלישי בראשון וי"א דאסמכתא הוא שאין ויו זו מיותרת דלישנא דקרא הכי הוא ואין שלישי בראשון פסול אלא מדרבנן וכן ראוי להורות בזה ונ"מ לענין עדי קדושין. וי"א דקרובי האם נמי אינם פסולין אלא מדרבנן דס"ל שכל מה שאנו דורשים בפי' הכתוב הוא מדאוריית' ומה שנדרש באם אינו ענין כיון שפשט הכתוב אינו מורה עליו מיקרי דברי סופרים ולא דרשוהו אלא לאסמכתא בעלמא ואע"ג דבין לחובה בין לזכות נמי מדרש באם אינו ענין מ"מ כיון דפשט הכתוב מיירי בחובה וש"מ שפסלה התורה עדות קרובים לחובה סברא הוא דכל שכן דלזכות לא מהימני והוי ליה האי אינו ענין כאילו כתוב בפירוש בתורה ע"כ וע"ש עוד:
אביו ואחיו וכו': אית דלא גרסי במשנה מלת אביו ובאמת כי בגמרא בבלית וירושלמית וגם בהרי"ף והרא"ש ז"ל ליתיה וגם מתוך מאי דפרכינן בגמרא אלא הא דתני ר' חייא שמנה אבות שהן כ"ד כמאן לא כר' יוסי ולא כר' יהודה פי' דהא אמת מכח קושיית הנהו תרי ברייתות דמייתי בגמרא דלר' יהודה ט' אבות הויין במתניתין בר מחורגו וכן לר' יוסי ט' אבות הויין בר מגיסו ואסיקנא דלר' יהודה חורגו לבדו אבל גיסו ובנו וחתנו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכ"ש חורגו ומתני' ר' יהודה וכמו שאכתוב עוד בסמוך וברייתא דר' חייא ר' יוסי היא ואפיק גיסו וחורגו דהוו הנשארים שמנה אבות ובנים וחתנים הא כ"ד ע"כ. משמע משם דלא גרסי' אביו בהדיא דאי גרסי' ליה אכתי הוי ט' וגם המקשה ה"ל להקשות שהם עשרה לא שהם ט' כמו שכתבתי שכן העתקתיו מפי' רש"י ז"ל וכן מוכח ג"כ מספר המאור שכתב שם דהא דפריך בגמרא מאי חתניהם דקתני במתניתין חתני בניהם כלומר אפילו אבניהם קאי כאילו אמר וחתניהם שלהם ושל בניהם שהן ל"ט אבות השנויין במתנתנו ל"ו קרובים ט' אבות וט' בנים וט' חתנים וט' חתני בניהם ולדתני ר' חייא דמפיק גיסי מעניינא דאבות ולית ליה אלא שמנה אבות הרי הם ל"ב ולפום הכי מקשי ליה והא דתני ר' חייא ח' אבות שהן כ"ד ל"ב הוו אבל בני בניהם כיון דמכללא קא אתו ולאו בהדיא מיתנו שביק להו ולא חשיב להו והיינו דקפריך ליה ל"ב הוו ולא פריך ליה מ' הוו והדרינן ופרקינן פירוקא אחרינא אלא לעולם חתניהם ממש ע"ש וגם בספר המלחמות. מ"מ מכל זה משמע דל"ג אביו וטעמא נראה דהא דלא תנא ליה משום דפשוט הוא ועיקר פשטיה דקרא באב כתיב ומהאי טעמא גופיה נמי לא תני בנו. אח"כ שבתי ודקדקתי בפי' הרמב"ם ז"ל ומצאתי שפי' בסוף משנתנו וז"ל והאב ובנו הם ראשון בראשון והטעם שלא מנה אותו במשנה ואמר אביו לפי שהוא מבואר במקרא ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר השם יתעלה מלהעיד האב על הבן או הבן על האב כמו שנאמר לא יומתו אבות על בנים וגו' כלומר לא יומתו בעדות עכ"ל ז"ל וגם הר"ר יהוסף מחקו וכתב שבכל הספרים לא מצא אבות. בפי' רעז"ל ושלישי בראשון כשר וכן במתניתין דהא לא פסיל אלא שני בראשון וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות עדות וגם הרי"ף ז"ל ודלא כר"ת וה"ג והירוש' דפסלו אף שלישי בראשון אבל שלישי בשני לכ"ע כשר:
וגיסו: בעל אחות אשתו וכן הוא ביבמות וברוב מקומות שבתלמוד מיהו אשכחן דבעל אחותו נמי איקרי גיסו כדאמרינן בחולין דר' יוחנן הוה קרי ליה לריש לקיש גיסא גיסא משום גיסא דבעל אחותו היה ומסתמא נמי כי היכי דלריש לקיש קרי ליה ר' יוחנן גיסא ה"נ ריש לקיש קרי ליה לר' יוחנן נמוקי יוסף:
ובניהם וחתניהם: לא קאי רק אהנך קרובים דמפרשי במתני' בהדיא כגון אחי אבא ואחי אמו אבל אהנך דנפקא מכללא לא קאי כגון בניו וחתניו דידיה אינם פסולין להנך אי לא הוו בכלל הנך קרובים דמפ' ותדע דהא בנו כשר הוא לאתי אביו לתנא דידן דהא הוי שלישי בראשון כדאיתא בגמרא. והקשה בקונטרס אמאי תנא חורגו הא נפיק מכלל בעל אמו דכיון דתנא בעל אמו פסול לו ממילא ידענא דהוא נמי פסול לבעל אמו ולמה ליה תו למיתני חורגו ואי משום לבדו לישתוק מיניה וכל כמה דלא תני ליה משתמע מיניה אלא הוא לבדו כדפרישית לעיל דבניהם וחתניהם לא קאי אהנך דנפקי מכללא ותירץ דאין התנא חושש בזה דאכתי איכא שלש קרובים דאתו מכללא ואפ"ה תני להו בהדיא וכו' וקשה וכו' עד אלא י"ל דתנייה לאשמועינן דהוי לבדו ולא בנו וחתנו ואע"ג דבניהם וחתניהם לא קאי אהנך דאתו מכללא כדפרישית מ"מ בחורגו איצטריך דסד"א כיון דחורגו כבנו ובן הבן פסול אימא דה"ה בן חורגו פסול קמ"ל ע"כ בקיצור מתוס' ז"ל ועיין עוד שם ובפי' רש"י ז"ל ובפ' יש נוחלין דף רי"ח בנמוקי יוסף. והילך לשון רש"י ז"ל ואי קשיא לך כיון דתנא בעל אמו פסול לו ממילא ידענו דהוא נמי פסול לבעל אמו למה לי למיתני חורגו אי משום דאתא לאשמועינן לבדו לישתוק מיניה וכל כמה דלא תני ליה מכללא דבעל אמו לא משתמעי אלא הוא לבדו לא תיקשי דכל הנך דמשתמע מכללא מיתני במתניתין בהדיא כגון אתי פסול לי ואני לו דאנא נמי אחיו ובנו פסיל לי ואני לו דאנא אתי אביו ובמתני' תנן ליה. אחי אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחיו והא תנא לו אחיו ובנו. בן אחי אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחי אביו אחי אמי פסול לי ואנו לו שאני בן אחותו ותני במתני' בעל אחותו הוא ובנו דהיינו בן אחותו. בן אחי אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחות אמו ותנן במתני' בעל אחות אביו ובנו דהיינו בן אחות אביו בעל אחותו פסול לי ואני לו שאני בן חמיו ותנן במתני' חמיו ובנו וכן כולהו כי מעיינת להו משכחת להו בהדיא בר מבן אחי אשתו דמפיק מכלל בעל אחות אביו וחתנו דמפיק מכלל דחמיו דלא מיתני בהדיא ע"כ. ועיין ברש"ל. ובגמרא מסקינן דמתני' דקתני בן וחתן גבי גיסו ר' יהודה היא ור' יוסי פליג עליה בברייתא דגיסו לבדו ולא בנו וחתנו וכ"ש חורגו שהוא לבדו וכמו שרמזתי כבר בסמוך ומשמע מן הגמרא דתרי תנאי אליבא דר' יוסי דר' יוסי דמתני' ס"ל דגיסו כשר כדתנן וכל הראוי ליורשו דלא פסיל אלא קרוב הראוי ליירש אבל גיסו אינו ראוי ליורשו ובברייתא קאמר ר' יוסי דגיסו פסול דקתני גיטו לבדו. ירושלמי גיסו אית תנאי תנו יש לו איסור בנים וחתנים ואית תנאי תנו אין לו איסור בנים וחתנים מ"ד יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומ"ד אין לו בנים וחתנים מאשה אחרת ע"כ ועיין ברב אלפס ז"ל ובספר המלחמות שכתוב שם שבתשובת הרי"ף ז"ל כתב הפך מה שכתב בהלכות:
חורגו: פירוש לי אדוני אבי רוח ה' תניחנו דאהכי קרי בן אשתו מאיש אחר חורגו משום דסני ליה טובא וברעותיה בעי למקטליה אי הוה מצי וחורגו כמו הורגו בחלוף ה"א בחי"ת וכן משפט אותיות אהח"ע שהן אותיות הגרון להחליף זו בזו ולא מימנעי רבנן לאשתעויי בחלוף ה"א במקום חי"ת או אפכא קודש הלולים חלולים ודכוותה טובא:
זו משנת ר' עקיבא וכו': פי' רש"י ז"ל דלאפוקי אחי האם דאין ראוי ליורשו דקי"ל אחי האם מנחילין ולא נוחלין אותם וכתבו עליו מן המפרשים ז"ל דא"כ כל הראוי ליורשו לאפוקי מאי [*) [נלע"ד דרש"י ז"ל ממעט אחי האם מדודו ובן דודו והקשו עליו א"כ כל לאפוקי מאי].] ועוד דאחי האם כיון שהוא יורש אותם ראוי ליורשו מיקרו וכיון שהוא פסול להם גם הם פסולין לו שקורבת שניהם שוה דטעמא דראוי ליורשו לאו משום נגיעת עדות היא אלא לפי שהראויין קורבתו יתירה ופירשו הם ז"ל דלמשנה ראשונה כל קרובי אישות כשרין הן דלא מיקרי ראוי ליורשו אלא כשהוא יורש אותו ממש כגון קרובי עצמו בין מן האב בין מן האם מה שאין כן דקרובי אישות שאין הבעל זוכה לעולם אלא מיד אשתו שאם מתה או נתגרשה אין לו כלום הלכך אין לך פסולין למשנה ראשונה אלא קרובי האב וקרובי האם בלבד ומתני' הכי קתני דודו ובן דודו מצד האב וכל הראוי ליורשו כלומר דהוא ראשון בשני או שני בשני כגון דודו ובן דודו ואי הוה תני כל הראוי ליורשו ותו לא ה"א אפילו רחוקים כמה כל שהם משבט אחד להכי תנא דודו לומר דלא מרבינן מכל הראוי ליורשו אלא כמדרגה זו. ואי תנא דודו ובן דודו לחוד ה"א מן האב ולא מן האם צריכא נמוקי יוסף. וכתוב בס' המאור והוי יודע דלא פליג ר' יוסי דמתני' דס"ל כמשנה ראשונה על כל הקרובים השנויים במשנתנו שאם אין זה ראוי ליורשו לזה זה ראוי ליורשו לזה כגון אותם קרובים שקורבתם מן האב אבל פליג ר' יוסי דמתני' אגיסו ובעל אמו ובעל אחות אמו וחורגו ועל קרובי אחוה המנויין במשנתנו בזמן שקורבתם מן האם ולא מן האב שאין זה ראוי ליירש לזה ולא זה לזה וכן במקצת החתנים השנויים במשנתנו כגון חתני קרובי האם בכולהו פליג ר' יוסי דמתני' ובכל הני נקטי' לחומרא כדכתיב לעיל אבל חמיו אפילו ר' יוסי דמתני' מודה שאע"פ שחמיו אינו ראוי ליורשו הוא ראוי ליירש את חמיו וחתן חמיו היינו גיסו דפליג עליה ר' יוסי דמתני' לפי שאין אחד מהם ראוי ליירש את חברו ע"כ. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל וגם זה אינו נכון בעיני לפי שאף בעל אחותו וכל קרובי אישות אין ראויין ליורשו אלא אשתו הוא יורש ומידה הוא זוכה ואינו נקרא יורש לקרוביה שאילו מתה או נתגרשה אינו יורש כלום שאף בקרובי עצמו כגון בן דודו אינו נקרא ראוי ליורשו מפני שאביו יורשו ואם מת אביו לאחר שזכה בירושה זו בנו יורשו שזה את אביו הוא יורש ולא את דודו אלא לפיכך נקרא ראוי ליורשו מפני שאם מת אביו ואח"כ מת דודו ירושה באה לו מידו לידו שהנחלה ממשמשת מה שא"כ בכל קרובי אישות תדע דקאמר ר' יוסי דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו משמע שהוא מחזר על קרובי עצמו מן האב והכי קתני דודו ובן דודו ראשון בשני ושני בשני מן האב וכל הקרובים בקרובה כזו הוא שיהו ראויין ליירש דאילו כל הראויין ליורשו אינם פסולין שאם כן אין אדם בישראל כשר. וכל הקרוב לו באותה שעה להוציא אשה שגרשה אי נמי ת"ק תני לה והפסק שאמר דבכל הני נקטינן לחומרא ודאי אינו דסוגיין ודאי כר' יוסי דברייתא ולא כר' יוסי דמתני' דהא רב חסדא הכשיר וכו' ע"כ. וכתוב בתוי"ט וכל הראוי ליורשו כתב הר"ב תשלים משנתו של ר' עקיבא היא וכו' ועיין על זה בשלחן ערוך ח"מ סי' ל"ג סעי' ד'. ומה שכתב רעז"ל וכל הראוי הוא תשלום משנתו של ר' עקיבא והאי משנה ראשונה דעתיה מהרמב"ם ז"ל ומה שכתב אח"כ וכל הראוי ליורשו דהיינו קרובי האב אבל קרובי האם כגון אחי אמו העתיק מרש"י ז"ל דומה שסובר שרש"י והרמב"ם ז"ל כוונתם אחד אכן בר"ש לוריא מצאתי כתוב וכל הראוי ליורשו וכו' נ"ב הרמב"ם ז"ל כתב שהם מדברי ר' עקיבא ואינה ממשנה ראשונה ונראין דבריו יותר מפי' רש"י ז"ל נראה לי ע"כ. והתימה על הרב בעל תוס' יו"ט שלא השגיח על זה כמנהגו:
וכל הקרוב לו באותה שעה: שהוא בא להעיד:
היה קרוב ונתרחק כשר: מפיק ליה ר' יוסי הגלילי מקרא דכתיב ובאת אל הכהנים וגו' אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו אלא זה שהיה קרוב ונתרחק א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי הגלילי:
ויש לו בנים ממנה ה"ז קרוב: ומיהו אם אין לו בנים מבתו מודה ר' יהודה שאינו קרוב וביד רפי"ג דהלכות עדות ורפי"ד ובטור ח"מ סי' ל"ג:
אוהב זה שושבינו: גמרא וכמה אמר רב כל שבעת ימי המשתה ורבנן משמיה דרבא אמרי אפי' מיום ראשון בטלה שושבינות וכשר להעיד:
כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה דברי ר' יהודה אמרו לו וכו': כך מצאתי מוגה אמנם לא מצאתי כן בשום מקום אלא מ"מ הם סיומא דמילתיה דר' יהודה מדקתני אמרו לו ואמאן קאמרי. ביד בספי"ג דהלכות עדות סי' ב' ובטור ח"מ סי' ל"ג
[הגה"ה נלע"ד שנפל טעות בספר לבוש עיר שושן סי' ז' סעיף ז' שכתוב שם שלשה שנים]:
כיצד בודקין וכו': פ"ח דהלכות סנהדרין סי' ב':
לחדר: אית דל"ג לחדר:
ומוציאין את כל האדם: ס"א ומוציאין אותם ומשמע שהפירוש הוא שמוציאין בין העדים בין הבעלי דינים. אבל בנמוקי יוסף שאכתוב בסמוך בס"ד לא ס"ל הכי וכן ג"כ דעת תוי"ט דלא קאי רק אעדים וגם בספר מאירת עינים שם סי' כ"ח כתב וז"ל בקיצור ועכ"פ צריך לומר דהאי כל אדם לאו דוקא דהא מסתמא הבעלי דינין נשארו שם שעה שהעידו לפני הב"ד ולכאורה היה נראה דגם אבעלי דינין קאמר ומוציאין לחוץ ומיירי שכבר העידו שניהם בפני הבע"ד ובפני כל העומדים שם מיד שהכניסו העדים אז אמרו שיודעי' שפלוני חייב לפלוני ואחר שהעידו קאמר דהוציאו את הכל לחוץ ובודקים את כל אחד לבדו וכן משמע הלשון במשנה והפוסקים שכתבו דשואלים את כל א' היאך אתה יודע שהוא חייב לו לא קאמר דמעיד כל אחד שחייב לו משמע מזה דכבר העידו שהוא חייב לו אבל זה אינו מדפריך שם בגמרא דף ל' וז"ל מכניסים אותם למאן אילימא לבע"ד התם קאי ופרש"י ז"ל דהא לא קתני שהוציאן וכו' משמע דס"ל להנמרא פשוט דמאי דקתני המשנה ואח"כ מוציאין לא קאי אבע"ד ודוק ע"כ:
אם אמר הוא אמר לי וכו': פ' אתד דיני ממנות ד' ל"ז. וכתב הרב המגיד בפ' ששי מהלכות טוען ונטען דהאי דשואלין לעדים היאך אתה יודע שזה חייב לזה כלום הוא מחשש טעות שמא יטעו העדים ויחשבו שהוא שהוא חייב לו לפי שראו או ידיעו ואין הדין כן וכ"ש שיש לחוש בבעלי דבר עצמן שאדם קרוב אצל עצמו ע"כ כלומר וצריך לומר בין לתובע בין לנתבע שיתבררו דבריהם וטענותיהם יפה:
פלוני אמר לי שהוא חייב לו כו' לא אמר כלום: לפי שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו מאחר שהודה מעצמו שלא ע"י שום תובע אבל במודה ע"י תביעה לא שייך טעמא דשלא להשביע את עצמו לפי שאין אדם עשוי להודות לבעל דינו התובעו כדי שלא להשביע את עצמו אלא שייך טעמא שהוא משטה בו. ומדקתני במתני' בפנינו הודה לו ולא קתני אנו ראינו שהודה לו שמעינן שצריך שהעדים יוזמנו לכך שיאמר להם אתם עדי דאל"כ מצי למימר משטה הייתי בך דכשם ששחקת בי לתבוע ממני מה שאינו חייב לך גם אני שחקתי בך והודותי. וכשמודה לו שלא ע"י תביעה או שאמר לעדים כן שלא בפניו לא שייך טעמא דהשטאה מאחר שאין אדם תובע ממנו מאימה אלא שייך טעמא דשלא להשביע כדכתיבנא. וכתוב בנמוקי יוסף שהסכימו המפרשים ז"ל דבין בטענת השטאה בין בטענת אדם עשוי שלא להשביע אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה אבל דעת בעל המאור ז"ל דבטענת אדם עשוי שלא להשביע אנן טענינן ליה ע"כ בקיצור מופלג. וכתב הרא"ש ז"ל ונראה דאפילו בפניו אם אמר לו מנה לי בידך בלא תביעה שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו מדקתני במתני' איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו מנה דמשמע שלא בפניו א"ל כן וא"כ אין אדם תובעו וקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו דהיינו אתם עדי דמשמע דבכי ה"ג אפילו בפניו לא אמר כלום עד שיאמר אתם עדי דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אפילו הודה בפניו בלא תביעה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות טוען ס"ל דוקא שלא בפניו. ודקדק הרב בעל המאור ז"ל דמדקא מתנייא כולה מתני' בלשון יחיד הוא אמר לי איש פלוני אמר לי והכא קתנ' בלשון רבים בפניני הודה לו ולא קתני עד שיאמר בפני הודה לו נראה לי שאם הודה לפני עד אחד לבדו שאין הודאתו כלום אפילו אמר לו אתה עֵדִי ולא משתבע אפומיה אי כפר בהודאתו ולא מיחייב אם הודה בהודאתו ואמר משטה הויתי דמילי דכדי נינהו עד שיאמר לשנים אתם עדי והביא ראי' על זה ע"ש. אבל המפרשים האחרונים ז"ל חלקו עליו כמו שכתוב בנמוקי יוסף. והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דחה כל ראיותיו והביא ראיה להפך ובסוף דבריו כתב וז"ל ומה שהביא ראיה ממשנתנו אדרבא קשיא עליה דאי הכי ליפלוג וליתני פיטורא באומר בפני הודה לו ותו לדידי' נמי מי ניחא מתני' הא קתני איש פלוני אמר לי ולא קתני אמר לנו אפינו בהוא אמר לנו נמי כיון שמעצמו הוא אפילו לשנים נמי לא אמר כלום ולא קתני לנו אלא מאי אית לך למימר לאי דוקא ואפשר דרבותא היא שהפירוש א' אומר בפני הלוהו ואחד אומר הוא אמר לי איש פלוני אמר לי דמשמע דקושטא מילתא אפ"ה לא אמר כלום עכ"ל. וכן דעת רב אלפס והרמב"ם והרא"ש ז"ל דהודאה בפני עד אחד לגמרי הוי הודאה:
אחד אומר חייב ואחד אומר זכאי ואחד אומר איני יודע ואפילו וכו': כך יש בקצת נוסחאות. הרי"א ז"ל כתב שלא מצא בכל הספרים א' אומר חייב וא' אומר זכאי ע"כ:
שנים אומרים זכאי וכו': פ"ק דמכלתין דף ג':
ואפילו שנים מזכין וכו': בפ"ק דמכלתין ד' ה'. ובטור ח"מ סי' ל"ב:
גמרו את הדבר היו וכו': ס"פ היו בודקין:
היו מכניסין אותן: לבעלי דינין הכי מסקינן בגמרא דאילו לעדים לא צריך כיון שקבלו עדותן ומוציאין אותן אחר קבלת עדות דבשעת קבלת עדות ודאי בעלי דינים התם קיימי אלא אחר קבלת עדות שהוא שעת משא ומתן מוציאין אותן כדי שלא ישמעו הטעניות שמא מתוכן ילמדו לשקר. ובעי בגמרא מיכתב היכי כתבינן פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי רבים ר' יוחנן אמר זכאי סתמא משום שאם היו אומרים פלוני מחייב היה רכילות ורשב"ל אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין דחייש למיחזי כשקרא אי אמר סתמא זכאי דהוה משמע דכולהו זיכו הדין כאחד ור' אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני כותבין דמשמע מהא דיש מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה והשתא ליכא משום מיחזי כשקרא ולא משום הולך רכיל. ומשמע בגמרא דאם טעו שני הדיינים לא משלמי אלא שני חלקים והבעל דבר מפסיד תּלתא שהרי שני הדיינים אין עליהם לשלם חלק השלישי דאמרי ליה אי לאו את לא הוה סליק דינא מידי דשנים שדנו אין דיניהם דין ואיהו נמי לא משלם בהדייהו דאמר להו אי לדידי צייתיתו אתון נמי לא שלמיתו הלכך בעל דבר מפסיד תלת ומתני' ר' נחמיה היא דאמר בשעת משא ומתן הוו מפקי להו לבעלי דינים ובגמרא פריך והתניא בהדיא מכניסין את העדים ומוקי לה לההיא ברייתא דלא כר' נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חברו למחר שומעין דבריו אלא כת"ק דפליג עליה בברייתא דאין עדות מתקיימת בב"ד עד שיחזרו ויעידו שניהם כאחת:
ומנין לכשיצא אחד מן הדיינים: נראה דל"ג אחר מן הדיינים וכן בגמרא ובירושלמי וברב אלפס ובהרא"ש ליתיה וגם בפרק הגוזל קמא (בבא קמא ד' צ"ט) אבל ודאי דלא קאי אגדול הדיינים בלחוד. אכן הר"י ז"ל לא מחקו:
ומה אעשה ורבו עלי: כך הגי הרי"א ז"ל:
על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד: גרסי' לחוד במתני' אבל בת"כ פ"ד דפרשת קדושים גרסיגן לכך נאמר לא תלך רכיל בעמך וכן הוא אומר הולך רכיל מגלה סוד. ואיתא לההיא ברייתא הכא בגמרא וגם בתוי"ט הכריח בסוף דבריו דל"ג ליה לקרא דלא תלך רכיל במשנתנו ויהב צריכותא לתרי קראי דבברייתא אי למאן דגריס להו במתני' תרי קראי למה לי. וביד פכ"ב דהלכות סנהדרין סי' זי ובטור ח"מ סי' י"ח י"ט כ"ח:
כל זמן וכו': ביד פ"ז דהלכות סנהדרין סי' ו' ז' ח' ובטור ת"מ סי' ט"ז ך':
אמר רשב"ג: ברישא דמתני' הלכתא כותי' אבל בסיפא דאמר בהדיא אין לי קיימא לן כרבנן ודלא כרשב"ג בהא וכדאמרינן בעלמא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה דבראיה ראשונה שלא אמר אין לי פסקינן כותיה. ומפרש בגמרא דכי אמרי רבנן בהאי סיפא דלא אמר כלום ה"מ בגברא דאוזיף גופיה או בבריה גדול דידע במילי דאבוה אבל קטן אפילו רבנן מודו דקטן במילי דאבוה לא ידע ואם מצא אח"כ שום שטר או מאן דידע במילי דאבוה שומעין לו וכתוב בספר המאור כל לישנא דמתני' דקתני איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אנתבע משמע שהוא המתחייב לשלם ממון וכדתנן חוב במתני' ראה שמתחייב אמר קרבו איש פלוני ופלוני והעדוני כלומר העדוני שאני פטור מלשלם ועל מאי דתנינן איש פלוני אתה חייב קתני כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין כלומר סותר ופוטר את עצמו עד כאן [חסר בכת"י]:
או שהוציא ראיה מתחת נ"א מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום: כך הגיה הר"י ז"ל: