רי"ף על הש"ס/סנהדרין/פרק ג


(דף כג.)

(ג ב) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד דברי ר"מ וחכ"א שני דיינין בוררין להן עוד אחד:

גמ' (דף כג:) גרסי' רב דימי אמר רב מחלוקת בשתי כיתי עדים דר"מ סבר צריך לברר ורבנן סברי אין צריך אבל אין שם אלא כת אחת דברי הכל אין יכול לפוסלן לימא רשב"ג ורבי בפלוגתא דר' מאיר ורבנן קמפלגי דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רשב"ג אומר נידון בחזקה והוינן בה בחזקה ולא בשטר אימא אף בחזקה וקי"ל דבצריך לברר קמפלגי אליבא דרשב"ג כ"ע ל"פ כי פליגי אליבא דרבי דר' מאיר כרבי ורבנן אמרי לך אפי' תימא כרבי עד כאן לא קאמר רבי אלא בחוקה דמכח שטרא קאתי אבל הכא דלאו מכח עדים אתי אפי' ר' מודה דאין צריך לברר ותו גרסי' בגמ' במתני' דזה בורר לו אחד ושניהם בוררין עוד אחד ואפי' לוה מצי מעכב איני והאמר ר' לא שנו אלא מלוה אבל לוה כופין אותו ודן בעירו כדא"ר יוחנן בערכאות שבסוריא הכא נמי בערכאות שבסוריא שנו אבל מומחין לא רב פפא אומר אפילו מומחין כגון בי דינא דרב חסדא ורב הונא:

מתני' זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר"מ וחכמים אומרים אימתי בזמן שהוא מביא עליהן הראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשרין או מומחין מפי ב"ד אינו יכול לפוסלן:

זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אימתי בזמן שהוא מביא עליהן ראיה שהן קרובים או פסולים אבל אם היו כשרים אינו יכול לפסלן:

גמ'למה לי למעבד הכי אמרי במערבא משמיה דר' זירא מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד יצא הדין לאמיתו:

וחכמים אומרים שני דיינין בוררין להן עוד אחד:

אמר רב יהודה אמר רב כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו (ד א) חותמין על השטר אא"כ יודעין מי חותם עמהן ולא היו יושבין בב"ד אא"כ יודעין מי ישב עמהן ולא היו נכנסין לסעודה אא"כ יודעין מי מסב עמהן:

מתני' אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי ג' רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו:

גמ' אמר רב דימי בריה דרב נחמיה בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד:

נאמנין עלי ג' רועי בקר:

ג' למה לי לדינא ולא מיבעיא היכא דקבליה עליה לקרוב דראוי להעיד במקום אחר דאינו יכול לחזור בו אלא אפי' קביל עליה פסול דאינו ראוי להעיד במקום אחר אינו יכול לחזור בו דאמר רבה הרי שקיבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו והיכא דקביל עליה קרוב או פסול כבי תרי חזינן לגאון דקאמר אפי' קנו מיניה בב"ד מצי הדר ביה דקנין בטעות הוא דרחמנא אמר (דברים יז) על פי שנים עדים ורבואתא אחריני אמרו אי קביל עליה חד קרוב או פסול כבי חרי וקנו מיניה לא מצי למהדר ביה דקי"ל אין לאחר קנין כלום ומסתברא כותייהו דהא אפי קביל עליה לבעל דינו כבי תרי וקנו מיניה אינו יכול לחזור בו כדגרסינן בשבועות בפרק שבועת הדיינין (דף מב.) ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרעינא וכו':

אמר רב יהודה אמר שמואל מחלוקת במחול לך אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור בו ורבי יוחנן אמר באתן לך מחלוקת אמר ר"ש בן לקיש מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין דברי הכל אינו יכול לחזור בו ור' יוחנן אמר לאחר גמר דין מחלוקת:

שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו לאחר גמר דין מחלוקת או לפני גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים רב אשי אמר הכי שלח ליה במחול לך מחלוקת או באתן לך מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה באתן לך (ד ב) מחלוקת והלכה כדברי חכמים וקי"ל כי הני תרי לישני דרב נחמן בר יעקב שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מאי שלח להו אין לאחר קנין כלום וכן הלכה:

מתני' אלו הן הפסולין המשחק בקוביא והמלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית אר"ש בתחלה לא היו קוראין אותן אלא אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות בלא הוא הרי זה כשר וחכמים אומרים בין יש לו אומנות שלא הוא ובין אין לו אומנות אלא הוא ה"ז פסול:

גמ' המשחק בקוביא מאי קא עביד אמר רב ששת לפי שאין עסוקין בישובו של עולם:

והמלוה ברבית אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות בר בינתוס נפקו עליה תרי סהדי ואסהידו ביה חד אמר קמא דידי אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזיף ברביתא פסליה רבא לבר בינתוס והא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע דגרסי' בפירקא קמא (דף ט.) אמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו אינו נאמן רשע הוא והתורה אמרה שמות כג אל תשת ידך עם רשע רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ואמר רבא פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה:

ההוא טבחא דנפק טריפתא מתותיה ידיה שמתי' רב נחמן ועבריה אזל רבי מזייה ורבי טופריה סבר רב נחמן לאכשוריה א"ל רבא האי (ה א) איערומי קא מערים אלא מאי תקנתיה כדרב אידי בר אבין דאמר רב אידי בר אבין ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בממון חשוב אי נמי יוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו:

ת"ר משחקין בקוביא שאמרו אלו המשחקין בפסיפסין ולא את הפסיפסין בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רמונים ומאימתי חזרתם משישברו את פסיפסיהם ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבד ומלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה ומאימתי חזרתן משיקרעו את שטרותיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו לנכרי לא מוזפי ומפריחי יונים אלו הממירים ביונים ולא את היונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה חיה ועוף ומאימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו במדבר לא עבדי וסוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית ומאימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו א"ר נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו אלא חזרת ממון כיצד כותב אני פלוני בר פלוני כנסתי מאתים זוז מפירות שביעית והרי הן במתנה לעניים:

תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין ועוד הוסיפו עליהן הרועין והגבאין והמוכסין:

הרועים אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה:

והגבאין. מעיקרא סבור מאי דקייץ להו שקלי כיון דחזו דשקלי טפי ממאי דקייץ להו גזרו בהן רבנן׃ אמר רב יהודה סתם רועה פסול סתם גבאי כשר ואוקימנא להא דאמר רב יהודה סתם רועה פסול בפ' שנים אוחזים בטלית (ב"מ ה:) ברועה דידיה אבל ברועה דעלמא סתמיה כשר דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן הא כתיב (ויקרא יט) ולפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו:

והמוכסין. א מעיקרא סבור הא דינא דמלכותא דינא כיון דחזו דחטפי ושקלי גזרו בהו רבנן:

א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא אמר רבי אבהו א"ר אלעזר הלכה כר' יהודה ואמר ר' אבהו א"ר אלעזר כולן צריכין הכרזה בב"ד אבל פסולי דאורייתא לא בעו הכרזה דאמרינן ההיא מתנתא דהוה חתימי עלה תרי גזלני סבר רב פפא לאכשורי מאי טעמא דלא אכרזינא עלייהו אמר ליה רבא נהי דגזלן דרבנן בעי הכרזה גזלן דאורייתא מיבעי הכרזה:

סתם רועה פליגי ביה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה וחד אמר לא בעי הכרזה והלכתא בעי הכרזה דקיימי לן (פסחים עד:) דכל היכא דפליגי בה רב אחא ורבינא הלכה כמאן דמקיל הלכך לא הוי פסול עד דמכרזי עליה׃ א"ר נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות ומאי ניהו צדקה של נכרי ולא אמרן אלא בפרהסיא אבל בצנעא לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דהוה ליה לאיתזוני בצנעא וקא מבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא הוה לאיתזוני בצנעא חיותיה היא:

(ה ב) א"ר נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר ליה רב ששת ארבעין בכתפיה וכשר התם יצרו תקפו אמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שפסול בין לאפוקה בין לעיולה:

חזינן לרבותא דקא פסקו הילכתא כרב ששת וקא יהבי טעמא למילתא משום דהלכתא כרב ששת באיסורי:

ואמר רב נחמן גנב בניסן וגנב בתשרי לא שמיה גנב והני מילי באריסא ובדבר מועט ובדבר שלא נגמרה מלאכתו:

איכריה דרב זביד חד גנב קבא דשערי וחד גנב קיבורא דאהינא ופסלינהו:

הנהו קבוראי דקברו מיתא ביו"ט ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבידנא והא שמתינהו ולא בעו שמתייהו סברי כפרה עבדו לן רבנן:

איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל פירוש אביי אמר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד בב"ד כגון דאסהיד בב"ד בניסן והוזם בב"ד בתשרי כל העדות שהעיד מניסן ועד תשרי לא הויא עדות אמר רב אשי הלכתא כוותיה דאביי והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם:

מומר אוכל נבלות לתיאבון דברי הכל פסול כפין ואכיל נבלה כפין נמי ושקיל ארבעה זוזי ומסהיד.

להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן והילכתא כאביי:

והמועלים בשבועות פסולין לעדות אחד שבועת ממון ואחד שבועת שוא דלית הלכתא כרבא דאמר רשע דחמס בעינא:

ירושלמי החשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני:

בר חמא קטל נפשא א"ל ריש גלותא לרב אחא בר יעקב פוק עיין בדיניה אי ודאי קטל נפשא ליכהיוה עיניה נפק אשכח תרי סהדי דודאי קטל נפשא אזל איהו ואייתי תרי סהדי ופסלי לחד מינייהו חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטיא אמר ליה ר"מ ור' יוסי הלכה כר"י ור"י הא (ו א) אמר הוזם בדיני ממונו' כשר בדיני נפשות א"ל רב פפי הנ"מ היכא דלא סתם לן תנא כר"מ הכא הא סתם לן תנא כר"מ קם בר חמא נשקיה אכרעיה וקביל עליה כרגיה דכולהו שניה:

והילכתא כר' מאיר דאמר עד זומם פסול לכל התורה כולה:

גרסי' בקדושין (דף מ:) כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בתלמוד ולא בד"א אינו מן הישוב א"ר יוחנן ופסול לעדות ת"ר האוכל בשוק ה"ז ככלב וי"א פסול לעדות א"ר אידי בר אבין הלכה כי"א:

מתני' אלו הן הקרובין אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו הן ובניהן וחתניהן וחורגו לבדו א"ר יוסי זו משנת ר"ע אבל משנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה היה קרוב ונתרחק כשר רבי יהודה אומר אפי' מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב:

גמ' אמר רב נהמן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחות חמותי לא יעיד לי ותנא תונא בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו הן ובניהן וחתניהן: פי' כולהו מחתניהן ובניהן גמרינן להו שהאדם לחתן בעל אחותו נקרא אחי (ו ב) חמותו ובנו הוא בן אחי חמותו וכולם על זה הדרך:

אמר רב אשי כי הוינן בי רב עולא איבעיא לן אחי חמי מהו בן אחי חמי מהו בן אחות חמי מהו אמר לן תניתוה אחיו ואחי אביו ואחי אמו הן ובניהן וחתניהן רב איקלע למיזבן גוילא בעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי בעל כאשתו בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה:

א"ר הונא אמר רב מנין שהאשה כבעלה שנא' ויקרא יא ערות אחי אביך לא תגלה.

אל אשתו לא תקרב דודתך היא וכי דודתך היא והלא אשת דודו היא אלא קמ"ל דאשה כבעלה:

רב חסדא מכשר באחי האח וכן הלכתא ואמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה ולא דמו להדדי אלא כאוכלא לדנא:

גרסינן בפרק יש נוחלין (ב"ב קכח:) שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכתא שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי פירוש קסבר מר בר רב אשי דאכשר באבא דאבא דשלישי בראשון הוא ומשום הכי קא מכשר ביה ולית הלכתא כותיה דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחיו שהן ראשון בראשון והוה ליה אבא דאבא שני בראשון:

ואשתו ארוסה אע"ג דתני רבי חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו מתה אינו יורשה לענין עדות פסול לגבה דהתם בשארו תלה רחמנא ואכתי לאו שארו היא אבל לענין עדות משום קרובי דעחא הוא והאי מקרב דעתיה לגבה:

וחורגו לבדו:

ת"ר וחורגו לבדו רבי יוסי אומר גיסו לבדו וכ"ש חורגו א"ר יהודה אמר שמואל הלכתא כר' יוסי דאמר גיסו לבדו וכל שכן חורגו:

פירושא דגאון ר' יוסי דסבר גיסו לבדו אבל בנו וחתנו לא.

מכשר בבעל בת אחות אשתו ולא תסתבר לך דבבנו (ז א) וחתנו דגיסו דלאו מן אחות אשתו פליגי דאילו בן גיסו שאינו בן אחות אשתו לא צריכא למימר דהא בעל אמו ובעל אחותו (ס"א דבניהם) ובניהן פסולין הנ"מ דאיתינון בן אמו או בן אחותו אבל אי איתינון מן אשה אחרת כשרים דמקשינן בעל אמו הוא ובנו היינו אחיו ואתא רבי ירמיה למימר בנו מאשה אחרת וקאמר לא נצרכא אלא לאחי האח ולא קם מימריה דאמרינן רב חסדא אכשר באחי האח אמרו ליה והא אמר רב ירמיה לא נצרכא אלא לאחי האח אמר להו לא סבירא לי אלא היינו אחיו תנא אחים מן האב וקתני אחים מן האם וכיון דבני בעל אמו ובעל אחותו ובעל אחות אחיו ובעל אחות אמו שפסולין בזמן שהן באים מאמו או מאחותו או מאחות אביו או מאחות אמו אבל בניהן מאשה אהרת כשרין אף כמו הן אלו נאמר בגיסו הוא בנו וחתנו אף בנו מאשה אחרת כשר ועכשיו שהוא לבדו למדנו שבנו מאחות אשתו של זה כשר הוא לו וכן בנו ובן חתנו אלו דברי גאון ואנן קשיא לן האי מימרא דא"כ הא דתנן ובעל אחות אמו הן ובניהן היכי משכחת לה בעל אחות אמו לאו היינו גיסו ובנו אלא ש"מ האי דאמרי' וגיסו לבדו לאפוקי בן גיסו מאשה אחרת הוא אבל בן גיסו מאחות אשתו פסול והכי מפורש בירושלמי (הלכה ו) גיסו אית תנא תאני יש לו בנים וחתנים ואית תנא תאני אין לו בנים וחתנים מ"ד יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומ"ד אין לו בנים וחתנים מאשה אחרת ועוד האי דדייק ואמר אף כמו הן אלו נאמר בגיסו הוא ובנו וחתנו אף בנו מאשה אחרת כשר והא מתני' דתנן ובעל אחות אמו דהוא בנו מאחות אשתו וקתני סיפא וגיסו הוא ובנו וחתנו ולא קא מכשר בנו בין מאחות אשתו בין מאשה אחרת ומהיכא נפקא ליה האי דיוקא אלא ודאי דברי שגגה הן ואין לסמוך עליהן ומתני' דפסול בתרוייהו אוקימנא כר' יהודה ור' יוסי דפליג עליה בברייתא ואמר גיסו לבדו לאפוקי בנו מאשה אחרת הוא שיהא כשר אבל בנו מאחות אשתו דברי הכל פסול ואיפסיקא הלכתא כר' יוסי:

היה קרוב ונתרחק כשר ר' יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה ה"ז קרוב:

אמר רבא א"ר נחמן אין הלכה כר' יהודה:

גרסי' בפרק מי שמת (ב"ב קנט.) היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין על כתב ידו וקשיא לן עלה איהו לא מהימן אחריני מהימני ואוקימנא בשהוחזק כתב ידו בב"ד וקא פרשי רבנן כגון שהוחזק אותו הכתב עצמו בב"ד קודם שנעשה גזלן היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין וגרסינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכח.) היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח כשר זה הכלל כל שתחלתו בכשרות וסופו בכשרות כשר שמעינן מיהא דהיכא דתחלתו בפסלות אע"פ שסופו בכשרות פסול ותנן נמי בהדיא (כתובות יח.) העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים אלמא כל היכא דפסולים מעיקרא אע"ג דהשתא כשרים נינהו לא מקבלא סהדותהון בההיא סהדותא הואיל ומעיקרא כד אתמסרא להון ההיא עדות לאו בני עדות הוו הלכך ההוא בעיא דאיבעי' קמי' גאוני בענין מי שצוה בשעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו עדותו כשרה אם לא וקא פשיט להו דאיכשרה להו לא דיקא דכיון דבעידנא דאימסרי להו ההוא סהדותא הוה פסול להו השתא נמי פסולי:

(ז ב) האוהב והשונא וכו' אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך ולית הלכתא כר' יהודה נמי בהא והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו חדא לדיין דפסיל למידן למאן דסאני ליה משום דלא חזי ליה זכותא אבל עד כשר וחדא לכדתניא איסי בן יהודה אמר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן אזהרה לשני ת"ח ששונאין זה את זה שאסורין לישב בדין זה עם זה:

מתני' כיצד בודקין את העדים מכניסין אותם ומאיימין עליהן ומוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומרין לו כיצד אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו או פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז:

גמ' בפנינו הודה לו.

מסייעא ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב וצריך שיאמר אתם עדי איתמר נמי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן וצריך שיאמר אתם עדי תניא נמי הכי מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור ולא (ח א) עוד אלא אפילו הטמין לו עדים אחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך אמר לו הן רצונך שיעיד לי פלוני ופלוני אמר לו לאו מתירא אני שמא תכפיני בדין למחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור והני מילי דקטעין איהו אבל אנו לא טענינן ליה ולא מיבעיא היכא דאמר ליה משטה אני בך הוא דפטור אלא אפי' אמר ליה לא היו דברים מעולם פטור מ"ט דכל מילתא דכדי לא דכירי לה אינשי ההוא דאטמין ליה לחבריה סהדי בכילתא אמר לו מנה לי בידך אמר לו הן עירי ושיכבי להוו עלך סהדי א"ל לא אמר רב כהנא הא אמר לא והא דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדי ל"ש כי אמר לוה ול"ש כי אמר מלוה ושתיק לוה:

ההוא דהוה קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלניא מאה זוזי תבעיה לדינא קמיה דר"נ אמר להו אדם עשוי שלא להשביע את עצמו:

ההוא דהוה קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי הוה שכיב אמר אי הוה לי לאו פרעתיה לפלוני ופלו' לבתר דשכיב תבעו לבניה קמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו:

הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין מ"ט כיון שסתם קנין לכתיבה עומד לא קנו מידו אין כותבין:

בפני ג' ולא קנו מידו מאי רב אמר כותבין רב אשי אמר אין כותבין הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אשי א"ר אדא בר אהבה האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן מיכנפי ויתבי לא כתבינן כנף ואייתי איהו כתבינן מר בר רב אשי אמר אפי' כנף ואייתי ואמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא בבי דינא ומשדרי שליחא מבי דינא ומזמני להו לדינא:

הא מילתא חזינא בה פלוגתא ביני רבואתא איכא מאן דאמר דלית הלכתא כמר בר רב אשי (ח ב) ואיכא מ"ד הלכה כמר בר רב אשי דכל היכא דלא איתמר בהדיא לית הלכתא כמר בר רב אשי הלכתא כותיה ולא אשכחנן בכוליה תלמודא דלית הלכתא כותיה בר מהני תרי דמיפך שבועה (שבועות מ.) וחיוארי (חולין עו:) וסימניך הפך לבן והאי סברא דרבינו האי גאון זצ"ל:

הודה במטלטלין וקנו מידו כותבין לא קנה מידו אין כותבין במקרקעי ולא קנו מידו מאי אמימר אמר כותבין ומר זוטרא אמר אין כותבין והלכתא כותבין ומטלטלין אע"ג דאיתינהו בעיניהו כיון דמחוסרי גוביאנא לאו כמקרקעי דמי הלכך אין כותבין:

ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרוייהו היינו דרשב"ל דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דבי דינא ידעי שאילו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי ההיא אודיתא דהוה כתיב בה בכל לישנא דבי דינא ולא הוה כתיב בה במותב תלתא כחדא הוינא סבר רבינא למימר הא נמי רשב"ל היא דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול אמר ליה רב נתן בר דימי לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבא כל כי האי גוונא חוששין לב"ד טועין ואי כתיב בה בי דינא דפלניא ואמרנא ליה לרבנא פלניא דמשמע דאינון תלתא לא צריך:

מהא שמעינן דלית הלכתא כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין:

ת"ר הרי שבא ואמר אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן ושל מע"ש הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללא של דבר רואין כל שאלו יכול ליטלן דבריו קיימין ואם לאו לא אמר כלום הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמרשל פלוני הן ושל מע"ש הן רואין אם כמוסר דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום הרי שהיה מצטער על מעות ((ס"א ל"ג) מעשר שני) שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הן ושל פלוני הן ושל מע"ש הן מעשה היה ובא לפני חכמים ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ׃

מתני' היו מכניסין את השני ושומעין את דבריו נמצאו דבריהם מכוונים נושאים ונותנים בדבר שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי שנים אומרים חייב וא' אומר זכאי חייב אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע או אפי' שנים מזכין או מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין ׃

גמ' ירושלמי (הלכה ח) אמר ר' סימון צריך הדיין לשנות טענותיהם שנאמר (מלכים א ג) ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין אתון חד סהדא אלא אינון יימרון את לא תימר רב הונא כד הוה חזי זכות לבר נש ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה משום משלי לא פתח פיך לאלם (שם הלכה ט) א"ר אבהו בשם ר' יוחנן המכמין עדים אחורי גדר לא עשה כלום אמר ר' אבא משום רב הונא צריכים העדים להיות עומדין בשעת עדותן שנאמר (דברים יט) ועמדו שני האנשים ר' ירמיה בשם ר' אבהו אמר אף הנידונין צריכין להיות עומדים בשעת שמקבלין דינן שנאמר שם אשר להם הריב לפני ה':

(דברים כד) לא יומתו אבות על בנים למה לי והלא כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא שלא יהו העדים קרובים לבעלי דינין ומנין אף הדיינין שנאמר שם ובנים לא יומתו על אבות ומנין שלא יהו העדים קרובים לדיינין הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין ומנין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהם כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו ומנין שלא יהו הדיינין קרובים זה לזה אמרה תורה הרוג ע"פ דיינין הרוג ע"פ שני עדים מה העדים אין קרובין זה לזה אף הדיינין אין קרובים זה לזה (לשון הרי"ף) והלכתא אם העדים קרובין בין למלוה בין ללוה בין לערב פסולין להעיד (מכות ז.) דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזלי (תוספתא מכילתין פרק ה) תניא אין הקרובים דנין לא זה את זה ולא זה עם זה ((נ"א מ"ז) ולא זה על זה) ואין מעידין זה את זה ולא זה עם זה (ולא זה על זה) ולא זה בפני זה׃ מיכתב היכי כתבינן ר' יוחנן אמר זכאי רשב"ל אמר פלוני ופלוני מזכים ופלוני ופלוני מחייבים (ט א) רבי אלעזר אומר מדבריהם נזדכה פלוני:

מתני' גמרו את הדבר היו מכניסין אותן וגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב ומנין כשיצא שלא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל מה אעשה וחברי רבו עלי על זה נאמר (משלי יא) הולך רכיל מגלה סוד׃

גמ' תניא רבי נחמיה אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלם מכניסין לבעלי דינין ושומעין דבריהם ומכניסין לעדים ושומעין דבריהם ומוציאין כל אדם לחוץ ונושאין ונותנין בדבר וגומרין את הדבר ואח"כ מכניסין לבעלי דינים ונדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב תניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד ר' יהושע בן קרחה אומר אפי' בזה אחר זה ואין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד ר' נתן אומר שומעים דבריו של זה היום וכשיבא חברו למחר שומעין דבריו:

והלכתא כר' יהושע בן קרחה והלכתא כרבי נתן ואפילו הודאה אחר הודאה או הודאה אחר הלואה או הלואה אחר הלואה או הלואה אחר הודאה מצטרף כר' יהושע בן קרחה נהרדעי אמרי אפי' אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרף כמאן כרבי שמעון בן אלעזר דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר לא נחלקו בית שמאי וב"ה על שתי כתי עדים שכת אחת אומרת מנה וכת אחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה ועל מה נחלקו על כת אחת שבית שמאי אומרים נחלקו עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה וכן הלכה אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא וחייביה ר' אמי חביתא דחמרא מיגו חביתא דמשחא כמאן כר"ש בן אלעזר אימור דאמר ר"ש בן אלעזר היכא דיש בכלל מאתים מנה כי האי נוונא מי אמר אלא לדמי אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה אמר ר' חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן:

ומנין כשיצא שלא יאמר אני המזכה וכו':

ההוא תלמידא דאפיק מילתא דאיתמר בבי מדרשא דר' אמי לבתר עשרים ותרתין שנין אפקיה רבי אמי מבי מדרשא ואכריז עליה דין גלי רזיא ׃

מתני' כל זמן שהוא מביא ראיה הוא סותר את הדין אמרו לו כל ראיה שיש לך הבא מיכן ועד ל' יום הביא בתוך ל' יום סותר ואם לאו אינו סותר רשב"ג אמר מה יעשה זה שלא מצא בתוך ל' ומצא לאחר ל':

גמ' אמר רבה בר רב הונא הלכה כרשב"ג׃

מתני' אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינה כלום אמר רשב"ג (ט ב) מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה (במשנה שבגמ' ובאלפסי ד"ס (מן ואמרו לו עד אין לי ראיה) ליתא) אמרו לו הבא עדים ואמר אין לי עדים הבא ראיה ואמר אין לי ראיה ראה שהוא חייב ואמר קרבו פלוני פלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זה אינו כלום:

גמ' אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כרשב"ג ההוא ינוקא דאתא לדינא לקמיה דרב נחמן א"ל אית לך עדים אמר ליה לא אית לך ראיה א"ל לא חייביה רב נחמן הוה קא בכי ואזיל שמעוה הנך אינשי אמרי ליה מ"ט בכית א"ל דאתאי לקמיה דרב נחמן לדינא ואמר לי אית לך ראיה ואמרי ליה לא וחייבן ר"נ אמרי ליה אנן ידעינן במילי דאבוך אתא לקמיה דרב נחמן אמר להו ר"נ כי קא אמרינן לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינה כלום הני מילי בגדול דידע במילי דאבוה אבל קטן אפילו רבנן מודו דקטן במידי דאבוה לא ידע:

ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן אמרה ליה ידענא בהאי שטרא דפריע הוא הימנה רב נחמן א"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה דאי בעי אמרה לקוח הוא בידי אמר ליה לא שאני הכא דאי בעיא קלתיה איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן א"ל רבא והא אי בעיא קלתיה אמר ליה כיון דאיתחזק שטרא בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרינן איתיביה רבא לרב נחמן סימפון שיוצא בב"ד אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים (נ"א ויצא) או שיצא מתחת ידי שליש ואע"ג שהוחזק בב"ד או שיצא לאחר חיתום שטרות הרי זה כשר אלמא שליש מהימן תיובתא דרב נחמן תיובתא כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד (באשר"י הגי' שיסתר) שיסתום טענותיו כיצד אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה ואם אח"כ באו עדים ממדינת הים או שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים מביא וסותר:

כי אתא רב דימי אמר ר יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נידון כאן ואחד (י א) אומר נלך למקום הועד כופין אותו עד שילך למקום הועד אמר לפניו רבי אלעזר רבי מי שנושה בהבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו:

איתמר נמי אמר רב ספרא שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נידון כאן ואחד אומר נלך למקום הועד כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ואם הוצרך דבר לשאול מבית דין הגדול שבירושלם כותבין ושולחין והיבמה תלך אחר היבם להתירה ועד כמה אמר רבי אמי אפילו היא בטבריא והוא בציפורי אמר רבי אמי מאי קרא דברים כה ושלחו זקני עירו ולא זקני עירה אמר אמימר הלכתא כופין אותו והולך למקום הועד א"ל רב אשי לאמימר והאמר רבי אלעזר כופין אותו ודן בעירו אמר ליה ה"מ היכא דניחא ליה למלוה אבל היכא דלא ניחא ליה למלוה (משלי יא) עבד לוה לאיש מלוה:

סליקו להו זה בורר