פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | יד רמה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד ד"ר מאיר. וחכ"א שני הדיינין בוררין להן עוד אחד. זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה ד"ר מאיר. וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהם קרובים או פסולים אבל אם היו כשרים או מומחין אינו יכול לפוסלן. זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה ד"ר מאיר וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולים אבל אם היו כשירין אין יכול לפוסלן:

גמ' מ"ש דעבדי הכי שכל אחד מבעלי הדינין בורר לו דיין אחד ולא אמר שיבררו בין שניהם שלשה. אמרי במערבא משום רבי זירא מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררים להן עוד אחד יוצא דין לאמתו פרש"י דיוצא דין אמת לאמתו דצייתי בעלי דינין וסברי הרי אני ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיינין עצמם נוח להן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום:

סימן בעריכה

מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ולמדין ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות ונתלין בדברי רש"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו. וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי אני ביררתי. כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך זה ציית לדיניהן. אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אע"פ שהוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה משפט אבל מתוך שזה ביררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו וכן עושה הדיין האחר לשני נמצא לא נשאר זכות לא נסתר ונעלם לשניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להן עוד אחד. א"ר יהודה אמר רב כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין השטר אא"כ יודעין מי אותם עמהן ואין יושבין בדין אא"כ יודעים מי ישב עמהן אין נכנסין לסעודה אא"כ יודעין מי מיסב עמהן. הלכך בעינן דעת הדיינין שלא יבררו הבעלי דינין מי שאין הגון בעיניהם לישב עמו. ואם הדיינין לא יוכלו להשוות דעתם לברר שלישי זקני העיר ומנהיגיה יתנו להן שלישי ואם אין זקנים ומנהיגים בעיר ילך התובע בפני שלשם ויכופו הנתבע לבוא לדון לפניהם וכן אם הנתבע מערים לברור דיון שאינו הגון לשבת אצל דיין הגון כופין אותו לדון בפני שלשה או שיברור דיין הראוי:

סימן געריכה

זה פוסל עדיו של זה וכו'. מוקי ר"א לפלוגתייהו בבא הוא ואחד לפסול את העד שמעיד עליו וקראו על המשפחה ערעור לפוסלה. רבי מאיר סבר הני אמשפחה קמסהדי ואיהו ממילא איפסול ורבנן סברי סוף סוף נוגע בעדותו הוא . וקי"ל כרבנן. אע"ג דאיכא אוקימתות אחריני הא נמי דהלכתא היא:

סימן ד / העריכה

מתני' נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי. בקר רבי מאיר אומר יכול לחזור בו. וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו: היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו:

גמ' אמר רב דימי בריה דרב נחמן בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד. ומדקאמר כגון ולא קאמר אף על גב דקבליה עליה בחד משמע דאמילתיה דרבנן קאי דסברי רבנן דוקא קבל עליה בחד דליכא אלא חדא לריעותא הוא דאין יכול לחזור בו. אבל קבליה עליה בבי תרי דאיכא תרתי לריעותא יכול לחזור בו. ואי קבל עליה כשר כבי תרי חדא לריעותא הוא דאיכא ואין יכול לחזור בו . ולא מיבעיא היכא דקביל עליה קרוב דראוי להעיד במקום אחר דאין יכול לחזור בו אלא אפילו אי קביל עליה פסול דאינו ראוי להעיד במקום אחר אינו יכול לחזור בו. דאמר רבא קבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין יכול לחזור בו. לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו. והיכא דקביל עליה קרוב או פסול כבי תרי חזינא ליה לגאון דקאמר אפילו קנו מיניה מצי הדר ביה. דקנין בטעות הוא. דרחמנא אמר על פי שנים עדים ורבואתא אחריני אמרו דלא מצי הדר ביה דאין אחר קנין כלום וכוותייהו מסתברא דהא אפילו קביל עליה לבעל דיניה כבי תרי וקנו מיניה לאו מצי הדר ביה כדאמר בפרק שבועות הדיינין דף מ"ב ע"א מהימנת עלי כבי תרי כל אימת דאמר לא פרענא וכו'. והראיה שהביא רב אלפס ז"ל אינה ראיה לפי הטעם שתלה הטעם בקנין טעות ההיא דשבועות אפילו קנין לא בעי אלא כיון שקבל עליו הלוה שיהא המלוה נאמן לומר שלא נפרע סגי ואפילו עדים מעידים שפרעו הרי האמינו עליו ופסל כל העדים המכחישין דבריו וכל תנאי שבממון קיים. כאדם האומר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני שאין צריך קנין אלא קבלה: ומיהו עיקר דבריו אינם כלום דאי חשיב קנין טעות משום דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים א"כ קבליה עליה בחד נמי קנין טעות הוא. דרחמנא אמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. לא יומתו אבות בעדות בנים. אל תשת רשע עד. אלא ודאי אין אחר קנין כלום ולא שייך להזכיר הכא קנין טעות: אמר רב יהודה אמר שמואל מחלוקת במחול לך. אבל באתן לך ד"ה יכול לחזור בו. ור' יוחנן אמר באתן לך מחלוקת: אר"ל מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אין יכול לחזור בו. ור' יוחנן אמר לאחר גמר דין מחלוקת: שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים. רב אשי אמר הכי שלח ליה במחול לך מחלוקת או באתן לך מחלוקת והלכה כדברי מי. שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. וקי"ל כהני תרי לישני דרב נחמן בר יעקב דבאתן לך ולאתר גמר דין מחלוקת. אבל במחול לך ולפני גמר דין גם לרבנן יכול לחזור בו אע"ג דראוי היה שיהיה מחול לך לפני גמר דין כמו אתן לך לאחר גמר דין מ"מ משמע דבאותו ענין שנחלקו באתן לך דהיינו לאחר גמר דין הוא דאמר אבל במחול לך ד"ה אינו יכול לחזור בו. ולא פליגי רבי מאיר ורבנן אלא באתן לך לאחר גמר דין אבל במחול לך ולפני גמר דין לא פליגי א"ר חנינא בר שלמיה שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מאי. שלח להו אין לאחר קנין כלום. והאי דדור לי בחיי ראשך אחר גמר דין היינו אחר שנשבע. אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו. והא דאמר בפ' יש נוחלין דף קכז: שלח ליה ר' אבא בר זבדא עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך. אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצוני השבע וטול. נשבע ואין יכול לחזור בו. גרס ונשבע אין יכול לחזור בו אבל בעוד שלא נשבע יכול לחזור בו. דמידי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא נעשה המעשה הוי כלפני גמר דין. והא דאמר בפ' שבועות הדיינין דף לט. אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד פי' ממהרין אותו לפרוע דאע"ג דאמר איני נשבע יכול לחזור בו בעוד שלא פרע:

סימן ועריכה

ומתוך פי' רש"י דהתם משמע דאחר שיצא מלפני ב"ד אין יכול לחזור בו. ומה שקבל עליו בפני בית דין ונפטר מלפניהם בלא חזרה הוי כגמר דין ומסתבר הכי:

סימן זעריכה

מתני' אלו הן הפסולים. המשחק בקוביא והמלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. אמר רבי שמעון בראשונה היו קורין אותן אוספי שביעית. משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית. אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא. אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר. ורבנן פליגי עליה בברייתא דאמרי אפילו יש לו אומנות אחרת פסול. ולקמן פסקינן כר' יהודה:

גמ' משחק בקוביא מאי קעביד. א"ר ששת לפי שאין עוסקין בישובו של עולם אבל משום אסמכתא לא מיפסיל דכל כה"ג לא הוי אסמכתא וכתבתיו בפ' איזהו נשך סי ע: והמלוה ברבית. אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והא דתנא המלוה בריבית פירוש מלוה הבאה בריבית. אחד לוה ואחד מלוה שגם הלוה מחמת חמוד ממון שהוא צריך למעות לעשות בהן צרכיו הוא עובר על לאו דלא תשיך. והערב והעדים נסתפק ר"י בהם אם הם פסולין אע"ג דלאו עדים דחימוד נינהו. הא קי"ל כאביי דלא בעי עידי חמס ואע"ג דלא תנינהו במתני' הא אסיקנא דמלוה הבאה ברבית תנן וכל המשתדלין בה כולן בכלל או שמא כשירין הן דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע להן כדאמר בפ' קמא דבבא מציעא דף ה: לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומצאתי כתוב בשם הגאונים כל פסולי עדות בתחילה מנו פסולין מחמת קורבה והם שמונים מקצתן דאורייתא ומקצתן דרבנן. ואח"כ מונים הפסולין מחמת מעשיהם ומונים שם רבים וכתוב שם המלוה ברבית והלוה ברבית וערב ועדים לא מנו שם:

סימן חעריכה

בר ביסות אסהידו ביה בי תרי חד אמר קמיה דידי אוזיף ברביתא וחד אמר לדידי אוזיף ברביתא. פסליה רבא לבר ביתוס. והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות דהוה ליה רשע. רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. מכאן דקדק ה"ר יקר ז"ל שהנשבע להכחיש העד ואותו שנשבע לו מצטרפין לפוסלו. ולא הוה נוגע בדבר שכבר נשבע לו ונפטר ממנו כי היכי דחזינן הכא דמי שלוה הימנו ברבית מצטרף עם אחר לפוסלו אע"פ שגם הוא עשה עבירה: ההיא דרבא איתא לעיל בפ"ק דף ט: אמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו. לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משום עצמו רשע. ואמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה:

סימן טעריכה

ההוא טבחא דנפיק טריפתא מתותיה ידיה שמע רב נחמן ועבריה. אזל רבי מזייה וטופריה סבר רב נחמן לאכשוריה א"ל רבא דלמא איערומי קמערים אלא מאי תקנתיה כדרב אידי בר אבא דאמר החשוד על הטריפה ילבש שחורים ויכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו:

סימן יעריכה

ת"ר משחק בקוביא שאמרו אלו המשחקין בפספסין. ולא בפספסין בלבד אלא אפי' קליפי אגוזים וקליפי רמונים. ומאימתי חזרתן. משישברו את פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי: והמלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה. ואימתי חזרתן משיקרעו שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו לעובד כוכבים לא אוזפי. ומה שלא פירש חזרת הרבית דמילתא דפשיטא שצריך להוציא גזילה מתחת ידו. ואף אם אין יודע ממי נטל צריך לעשות בהם צרכי רבים אם רוצה לעשות תשובה מעלייתא כי ההיא דפ"ג דמסכת יום טוב דף כט. שכינס ממון בבירורי מדות. אלא אפילו שטר שכתוב בו רבית צריך לקורעו ויגבה הקרן בעל פה לרבנן דאמרי בבא מציעא דף עב. אין קונסין אותו וכן משחק בקוביא למ"ד אסמכתא הוי וכן מפריחי יונים למ"ד אי תקדמיה יונך ליוני אלא דבסוחרי שביעית לבד הוא דסברי רבנן לקמן דכיון דהפקר הוא אין צריך להוציא האיסור מתחת ידו ואף בזה נחלק רבי נחמיה. ובשאר כל ממון אם בא לידו באיסור ורוצה לעשות תשובה צריך להוציא הממון מתחת ידו. כדחזינן לעיל גבי החשוד על הטריפה דאין מקבלין תשובתו עד שיתברר על ידי ממון אחר שהוא שב בתשובה שלימה. כ"ש שאותו ממון של איסור צריך להוציא מתחת ידו:

סימן יאעריכה

ומפריחי יונים אלו שממרים את היונים ולא יונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה וחיה ושרץ. מאימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו במדבר נמי לא עבדי: וסוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית. ומאימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו. א"ר נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו אלא חזרת ממון: כיצד אומר אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתים זוז מפירות שביעית והרי הם נתונים לעניים במתנה. תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין. ועוד הוסיפו עליהן הרועין הגבאין והמוכסין: אמר רבא ורועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד בהמה גסה: והגבאין מעיקרא סבור מאי דקיץ להו שקלי. כיון דחזו דשקלי טפי ממאי דקיץ להו פסלינהו רבנן: אמר רב יהודה סתם רועה פסול סתם גבאי כשר ובפ"ק דמציעא דף ה: אוקימנא להא דאמר רב יהודה סתם רועה פסול ברועה בהמות דידיה אבל ברועה בהמות דעלמא סתמיה כשר. דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן ליה והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו. והמוכסין מעיקרא סבור דינא דמלכותא דינא. כיון דחזו דשקלי טפי פסלינהו רבנן:

אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא וכו'. אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר הלכה כרבי יהודה. ואמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר כולן צריכין הכרזה בב"ד אבל פסולי דאורייתא לא בעו הכרזה דאמר ההיא מתנתא דהוו חתימי עליה תרי גזלני סבר רב פפא בר שמואל לאכשורי דהא לא אכרזינן עלייהו אמר ליה רבא נהי דגזלן דרבנן בעי הכרזה גזלן דאורייתא לא בעי הכרזה: רועה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה וחד אמר לא בעי הכרזה והלכה כדברי המיקל. ואף על גב דסתמא פסול בעי הכרזה ומסתמא מכרזינן עליה:

סימן יבעריכה

א"ר נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות. ומאי ניהו מקבלי צדקה מן העובד כוכבים. ולא אמרן אלא בפרהסיא אבל בצנעא לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר לאתזוני בצנעא וקמבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא אפשר לאתזוני בצנעא חיותיה הוא:

סימן יגעריכה

א"ר נחמן החשוד על העריות כשר לעדות. פר"ת שבא על הערום וכן מוכח מתוך פירוש רש"י שפירש ארבעין בכתפיה וכשר חייב מלקות הוא אע"פ שאין בו התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה. ולא דמי באוכלי נבילות דפסולים דהתם אין יצרו תוקפו כמו בערוה. והא דאמר בפ"ק דף ט: פלוני רבעו לרצונו רשע הוא ופסול לעדות התם אין יצרו תוקפו כל כך. אי נמי לההוא מילתא דוקא מיפסיל כדאמר בכורות דף ל. החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אבל לעדות אחרת כשר. וכן משמע מתוך דכתב רב אלפס ז"ל דגריס אמר רב ששת ארבעים בכתפיה וכשר אמר ליה התם יצרו תוקפו. ולישנא דחשוד לא משמע לפרושי הכי דהוה ליה למימר הבא על הערוה. ועוד דדוחק הוא לחלק בעריות ולומר דבמשכב זכור אין יצרו תוקפו כל כך ופסול. וגם לישנא דרשע הוא משמע שפסול לכל עדות. ונראה לפרש החשוד על העריות שהוא רגיל וגם בעריות ומתייחד עמהם וסני שומעניה. וארבעים בכתפיה דמלקין על היחוד קדושין פא. של כל עריות חוץ מאשת איש ומלקין על לא טובה השמועה קלא דלא פסיק כשהמון עם מעבירים עליו קול: אמר רבא ומודה רב נחמן בעדות אשה שהוא פסול בין לאפוקי בין לעיולי. חזינא מרבוותא דפסקי הלכתא כרב ששת ויהבי טעמא למילתיה משום דהלכה כרב ששת באיסורי ונראה דהלכה כרב נחמן דלא נחלק רב ששת בהדיא אלא כמתמיה על דבריו ארבעין בכתפיה וכשר מכשרת ליה. ואין תימא כל כך דלא מלקינן ליה אלא על לא טובה השמועה. וגם מדשקלו וטרו רבא ורבינא ואיתימא רב פפא במילתיה דרב נחמן סברי כוותיה ועוד פסול לעדות טפי דמי לדינא מלאיסורא:

סימן ידעריכה

א"ר נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב. וה"מ בארוסא ובדבר מועט ובדבר שנגמרה מלאכתו. ודוקא אם הוא אריס שיש לו חלק בפירות לפיכך אין בעל הבית מקפיד על דבר מועט בדבר שנגמרה מלאכתו כדין פועל האוכל. אבל אם אינו אריס לא כהא דאכירי דרב זביד חד גנב כיפא דשערי פי' עומר שעורים וחד גנב קבורא דאהיני ופסלינהו:

סימן טועריכה

הנהו קבוראי דקבור מיתא ביו"ט ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו סבר רב הונא בריה דרב יהושע לאכשורינהו אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו סבור מצוה קעביד והא משמתינן להו ואפ"ה עבדי זימנא אחריתי אלמא במזיד קעבדי. סברי כפרה עבדי לן רבנן במה שמנדין אותן לכפר להן על מה שעשו מלאכה ביו"ט ולעולם מצוה היא. זו היא גירסת רב אלפס. וגירסת הספרים שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע. ולהך גירסא הלכתא כרב הונא דעבד עובדא ואכשרינהו. אבל לרב אלפס דגריס סבר רב הונא הלכתא כרב פפא. ומסתבר כגירסת הספרים. דאין לפוסלו כיון שאנו יכולים למצוא להם טענה של זכות כדחזינן לעיל דף כה: בגזלנים וחמסנין דמתחלה לא פסלום כל זמן שיכלו למצוא להן צד זכות:

סימן טזעריכה

אתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל פירוש למפרע מעידנא דאסהיד בבי דינא כגון דאסהיד בניסן והוזם בתשרי על אותה עדות כל עדות שהעיד מניסן ועד תשרי לא הוי עדות. אמר רב אשי הלכתא כאביי והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם: מומר אוכל נבילות לתיאבון ד"ה פסול כפין ואכיל כפין נמי ושקיל ארבעה זוזי ומסהיד. להכעיס אביי אמר פסיל דהוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן. והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם. והמועלין בשבועות פסולין לעדות. אחד שבועות ממון ואחד שבועות שוא דלית הלכתא כרבא דאמר רשע דחמס בעינן: ירושל' החשוד בשבועה מאימתי חזרתו כשיבוא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני:

סימן יזעריכה

בר חמא קטל נפשא א"ל ריש גלותא לרב חמא פוק עיין בדיניה אי ודאי קטל נפשא ליכהיוהו לעיניה אתו תרי סהדי אסהידו ביה דודאי קטל. אזל איהו אייתי תרי סהדי אסהידו בחד מהנך חד אמר קמי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר לדידי גנב קתא דבורטא א"ל ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי ור' יוסי אומר הוזם בדיני ממונות כשר בדיני נפשות. א"ל רב פפי ה"מ היכא דלא סתים לך תנא כר"מ. הכא סתם לן תנא כר"מ דתנן אלו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית והעבדים זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הם אינן כשירים לה מני אילימא רבי יוסי הא איכא עדות דיני נפשות שאין האשה כשרה לה והן כשרין לה אלא לאו רבי מאיר. קם בר חמא נשקיה אכרעיה וקבל לכרגיה דכולהו שני לדבר בעדו אל המלך לפוטרו מן המס. ובלאו הכי פטירי רבנן מכרגא הלכך לא הוי כשוחד מאוחר. והלכה כר"מ דאמר עד זומם פסול לכל התורה דהא סתם לן תנא כוותיה: גרסינן בקדושין דף מ: כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב. אמר רבי יוחנן ופסול לעדות. ת"ר והאוכל בשוק הרי זה ככלב. וי"א פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים:

סימן יח / יטעריכה

אלו הן הקרובים הפסולין לעדות. אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וחמיו וגיסו הם ובניהם וחתניהם וחורגו לבדו. א"ר יוסי זו משנת רבי עקיבא אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותו שעה. היה קרוב ונתרחק כשר רבי יהודה אומר אפילו מתה בתו אם יש לו בנים ממנה הרי זה קרוב:

גמ' אמר רב אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו ואף אני לא אעיד לו אני ובני וחתני. דסבירא ליה לרב דשלישי בראשון פסול ורב אלפס ז"ל פסק דשלישי בראשון כשר. דגרס בפרק יש נוחלין דף קכח. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר. רבא אמר אף בראשון. מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כוותיה דקסבר מר בר רב אשי אבא דאבא שלישי בראשון הוא ומשום הכי מכשיר ביה ולית הלכתא כוותיה דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו שני אחין שהן ראשון בראשון והוה ליה אבא דאבא שני בראשון ור"ת ז"ל כתב בספר הישר דשלישי בראשון פסול כרבי אבא דאמר שלישי בשני כשר הא שלישי בראשון פסול ורבא פליג עליה והלכתא כרבי אבא דאמר התם דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא ככל הני שמעתא דשלח רבי אבא לרב יוסף בר חמא וקאמר הלכתא לאפוקי מאי אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא. ופי' ר"ת מוסיף הוא ולא פליג אלא אדוקיא דרבי אבא דאמר שלישי בשני כשר הא בראשון פסול ואתא רבא להוסיף דאף בראשון כשר והוה ליה למימר אין הלכה כרבא כדפסקי קמאי אין הלכה כמר בר רב אשי ועוד הביא ראיה מדגרס בירושלמי משה מהו שיעיד באשת פינחס א"ר יוחנן מותר לכתחלה ומדמבעיא ליה באשת פינחס משמע דלפינחס פסול והיינו שלישי בראשון. והא דלא אמר אשה כבעלה כדאמר גבי אשת חורגו. משום דמתפלג דרא. ובה"ג כתב דשלישי בראשון פסול מדרבנן וגבי קדושין צריכה גט. אמר רב נחמן אחי חמותי לא יעיד לי. בן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחות חמותי לא יעיד לי ותנא תונא בעל אחותו בעל אחות אביו בעל אחות אמו הן ובניהן וחתניהן. ומחתניהן דייק ליה דאדם לחתן בעל אחותו נקרא אחי חמותו ואדם לחתן בעל אחות אביו הוא בן אחי חמותו ולחתן בעל אחות אמו הוא בן אחות חמותו וכי אמרת בעל כאשתו הוה ליה שני בשני. אמר רב אשי כי הוינא בי רב עולא איבעיא לן אחי חמיו מהו בן אחי חמיו מהו בן אחות חמיו מהו. אמר להו תניתוה אחיו ואחי אביו ואחי אמו הן ובניהן וחתניהן כדפירש לעיל. רב איקלע למזבן גוילי בעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו אמר להן בסורא אמרי הבעל כאשתו בפומבדיתא אמרי האשה כבעלה. אמר רב הונא מנין שהאשה כבעלה שנאמר ערות אשת אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא וכי דודתך היא והלא אשת דודך היא מכאן שהאשה כבעלה. רב חסדא אכשר באחי האח. וכן הלכה:

סימן כעריכה

ואמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה ולא דמו להדדי אלא כאוכלא לדנא. ואשתו ארוסה אע"ג דתני רבי חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה. לענין עדות פסול לגבה דהתם בשארו תליא מילתא ואכתי לאו שארו היא אבל לענין עדות משום איקרובי דעתא הוא והא מקרב דעתיה לגבה ופסול להעיד לה אבל לקרוביה כשר עד שתנשא: ת"ר חורגו לבדו. רבי יוסי אומר גיסו לבדו וכ"ש לחורגו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאמר גיסו לבדו ופרש"י דבן גיסו פסול לו משום דגם הוא פסול לבן גיסו שהוא בעל אחות אמו לפיכך גם בן גיסו פסול לו. ולא מטעם קורבת גיסו בלהיות חתן גיסו אסור לו דודאי גיסו לבדו כיון דקורבת שניהן על ידי בעל כאשתו לא הוה פסלינן בן גיסו אי לא הוה שהוא פסול לו מחמת שהוא בעל אחות אמו וכיון דאיפסיק הילכתא כרבי יוסי דחורגו לבדו אם כן אחד נשוי רחל ואחד נשוי דינה בת לאה כשירין להעיד. וכ"ש נשואי שתי בנות אחין או בנות אחיות דלא אמרינן תרי זימני בעל כאשתו אלא ראשון בראשון כגון הנשואין שתי אחיות אבל שני בשני וכן ראשון בשני לא אבל חד זמנא בעל כאשתו אמרינן בכל הפסולין לבד משלישי בראשון לפי הירושלמי וכן עיקר. ודלא כרב אלפס שכתב דהא דקא"ר יוסי וגיסו לבדו היינו בבן גיסו וחתן גיסו שיש לגיסו מאשה אחרת ולאו מילתא היא דהיאך ניסוק אדעתא למימר דר"י פוסל בחתן גיסו מאשה אחרת דליכא קורבה אלא בג' חתונים. שנשא זה אשתו ואחותה נשאת לגיסו ובת גיסו מאשה אחרת נשאת לבעל ואותו חתן יפסול לגיסת חמיו רחוק מן הדעת הוא זה. דהא ראובן שנשא ללאה אם שמעון כשר להעיד ללוי שנולד לראובן בעל אמו מאשה אחרת ואפילו מאן דפסיל באחי האח היינו דוקא לאחר שנולד לראובן בן מלאה אם שמעון שהוא מאחה שני אחים יחד הלכך אי אפשר לומר שר"י פוסל בשלשה חתונין. והירושלמי שהביא רב אלפס דמפליג בגיסו בין בנים וחתנים שיש לו מאחות אשתו ובין בנים וחתנים שיש לו מאשה אחרת אפשר דפליג אגמרא דידן. ומפרש בנים וחתנים דבעל אמו וכל אותם שנאסרו בנשואין אף מאשה אחרת. ובגיסו לחוד הוא דמפליג משום דקורבתו על ידי תרי חיתונים. וגמרא דידן דמכשר באחי האח לא סברה הכי: רבי יהודה אומר אפילו מתה בתו וכו' אמר רבא אמר רב נחמן אין הלכה כר' יהודה. גרסינן בפרק מי שמת דף קנט. היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אין מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין על כתב ידו. ואקשינן איהו לא מהימן ואחריני מהימני. ואוקימנא כשהוחזק כתב ידו בבית דין קודם שנעשה גזלן. פירש אותו כתב עצמו הא לאו הכי חיישינן שמא חתם אחר שנעשה גזלן והקדים הזמן:

סימן כאעריכה

היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אין מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין על כתב ידו. הכא לא בעינן הוחזק כתב ידו תחילה דלאו רשע הוא וגרסינן בפרק יש נוחלין דף קכח. היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול. אבל אם היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר. זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר. שמעינן מינה דהיכא דתחילתו בפסלות אע"פ שסופו בכשרות פסול ותנן נמי בהדיא כתובות דף יח: העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים. אלמא כל היכא דמעיקרא פסולים הוו אף על גב דהשתא כשירין נינהו לא מקבלינן סהדותייהו הואיל דכד אימסר סהדותייהו פסולין הוו הילכך ההיא בעיא דאיבעיא מקמי גאון מי שצוה בשעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו עדותן כשירה אם לא. ופשט להו דכשירה לאו דיוקא הוא דכיון דבעידנא דאימסר ליה סהדותא הוה פסול השתא נמי פסול ודוקא פסול הגוף הוא דבעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל בפסול ממון לא דאמרינן בפ' חזקת הבתים דף מג. וע"ש וליסלקו בי תרי מינייהו וליסהדו:

סימן כבעריכה

האוהב והשונא כו' אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך. לית הלכתא כרבי יהודה נמי בהא. והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו חדא לדיין דפסול למידן למאן דסני ליה משום דלא חזי ליה זכותא אבל עד כשר. וחדא לכדתניא:

סימן כגעריכה

איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאסורין לישב בדין זה עם זה. והא דדיין פסול לדון את שונאו היינו כשלא דיבר עמו שלשה ימים משום איבה דומיא דעדות לרבי יהודה. וכן נמי אוהב שושבינו ומיהו אפילו אין שונאו כל כך או אינו אוהבו כל כך לכתחלה לא לידידיה. כדקאמר בפרק בתרא דכתובות דף קה: לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה. דרחים ליה לא חזי ליה חובתא. ודסני ליה לא חזי ליה זכותא. כי ענין הזכות והחובה מבצבצא באדם בלא כיון רשע. לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת הלב נוטה לחובה:

סימן כדעריכה

מתני' כיצד היו בודקין את העדים היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן ומוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומרים לו כיצד אתה יודע שזה הוא חייב לזה. אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום. עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז:

גמ' מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדים. איתמר נמי אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן וצריך שיאמר אתם עדים. שכן משמע לישנא דמתני' דקתני בפנינו הודה לו ולא קתני שמענו שהודה לו דבפנינו משמע שיחד לנו לעדים. שאמר הלוה מודה אני בפניכם ואתם תעידו עלי לו. או שאמר המלוה אתם עדיי ואמר הלוה כן תהיו עדים או ששתק הלוה. אבל בענין אחר לא:

סימן כהעריכה

תניא נמי הכי מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר לו תניהו לי משטה אני בך פטור. ולא עוד אלא אפילו הכמין לו עדים אחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן אמר לו רצונך שתודה לי בפני עדים אמר לו מתיירא אני שמא תכפיני בדין למחר אמר ליה תניהו לי משטה אני בך פטור. והוא דטעין איהו אבל אנן לא טענינן ליה. ולא מיבעיא היכא דאמר ליה משטה אני בך דפטור אלא אפילו אמר לו לא היה דבר מעולם פטור מאי טעמא כל מלתא דכדי לא דכירי אינשי ושמעתי בשם רב סעדיה גאון ז"ל שצריך לישבע שמה שהודה לו לא כוון אלא להשטות בו ולא לשם הודאה ומסתברא כיון שתיקנו שבועת היסת לכפירה הוא הדין לכל טענה שטוען לפטור את עצמו: ההוא דאכמין ליה סהדי לחבריה בכילתא אמר ליה מנה לי בידך אמר ליה הן ערי ושכבי להוון עלי סהדי אמר ליה לא אמר רב כהנא הא קאמר לא שמע מינה הא דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדי לא שנא אמר לוה ולא שנא אמר מלום ושתיק לוה: ההוא דהוו קרו ליה קב רשו. אמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא. אתו תבעוהו בדינא קמיה דרב נחמן. אמר להו אדם עשוי שלא להשביע את עצמו: ההוא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי. כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקו בי. אתו תבעוהו ליורשים קמיה דרבי ישמעאל ב"ר יוסי. אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ בחייו אבל לאחר מותו לא זילו פרעוהו אזול פרעו פלגא. אתו לקמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. והכי נמי אמרינן בפ' גט פשוט דף קעד: שכוב מרע שאמר מנה לפלוני בידי. אמר תנו נותנין. לא אמר תנו אין נותנין משום דאדם עשוי שלא להשביע את בניו והא דאמרינן התם דף קעה. שכיב מרע שהודה אין צריך לומר אתם עדיי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ולא אמר דאמר הכי שלא להשביע את בניו. היה אומר ר"ת ז"ל דהתם מיירי כשתבעוהו והודה דמשום שלא להשביע את בניו לא הוה ליה להודות כשתבעוהו ומשטה אני בך שייך כשתבעו דכשאדם תובע את חבירו מה שאינו חייב לו דרך הוא להודות לו כדי להשטות בו. ושלא להשביע את עצמו שייך כשאדם אומר מעצמו בלא תביעה כך וכך אני חייב לפלוני. וטענת אדם עשוי שלא להשביע את עצמו טוענין אפילו הוא עצמו אין טוען. וכשהלה תובעו ואומר תן לי מה שאמרת בפני פלוני ופלוני שאתה חייב לי והוא משיב איני חייב לך כלום הדיינים פוטרין אותו ותולים הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אע"פ שהנתבע לא טען כן דהא חזינן דהא רב נחמן אמר להו אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אע"פ שנתבע לא טען כן. ולענין שבועה אם טוען תן לי מנה שאתה חייב לי ואס תרצה לכפור הרי פלוני ופלוני שאמרת לפניהם שאתה חייב לי צריך לישבע שבועת היסת. דדל העדים מהכא חייב לישבע לו על תביעתו. אבל אם א"ל תן לי מנה שאמרת שאתה חייב לי בפני פלוני ופלוני אף שבועה אינו צריך. אבל משטה אני בך לא טענינן ליה כדאמר לעיל לפי שכמה פעמים אדם מודה בהודאה גמורה וליורשים טענינן להו כדמוכח פרק גט פשוט שם דאי לאו אין אדם משטה בשעת מיתה הוה טענינן להו ליתמי. ומילתא דפשיטא היא דאי הוה אבוהון קיים דילמא הוה טעין משטה אני בך. ונראה דאפילו בפניו אם אמר מנה לך בידי בלא תביעה שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו מדקתני במתניתין איש פלוני אמר לי שחייב לו מנה דמשמע דשלא בפניו אמר לו כן ואם כן אין אדם תובעו וקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו היינו אתם עדיי דמשמע דבכה"ג לא אמר כלום אפילו בפניו לא אמר כלום עד שיאמר אתם עדיי דאין אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אפילו הודה בפניו בלא תביעה:

סימן כועריכה

אמר ניזיל ניהדר. אמר להו כבר הורה זקן ולא הוי ר' ישמעאל כטועה בשיקול הדעת כיון שלא נחלקו תנאים ואמוראים בדבר זה תחלה. ור' ישמעאל לפי שסברתו לחייב אין כח לר' חייא להוכיח שטעה אלא בסברא נחלק עליו:

סימן כזעריכה

הודה בפני שנים עדים וקנו מידו כותבין משום דסתם קנין לכתיבה עומד כדאמרינן בפרק חזקת הבתים דף מ. קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. מיהו אם מיחה שלא לכתוב לא יכתבו כדאיתא בפרק המוכר את הספינה דף עז. זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואין חוזר בשדה אף על פי שאין מפסיד כלום בכתיבת השטר דאי שטר מתנה הוא אין מפסיד כלום ואי שטר מכר הוא נמי אין מפסיד בכתיבת השטר דבלא שטר נמי אמר בפרק חזקת הבתים דף מא: המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים והיה אומר ר"ת ז"ל דלא ניחא ליה לאיניש דליפשו שטרי עלויה דמחמת זה זיילי נכסיה. וגם נמנעים מלהלוות לו כשיודעים שנתמעטו נכסיו. וגם סבורים העולם ששטרי חובות כתבו עליו וזייל נכסיה. וטענה זו היא מועלת למנוע שלא לכתוב עליו שטר חדש. אבל אם היה לו שטר עליו ונאבד בשביל טענה זו אין נמנעין מלכתוב לו שטר אחר. כדאמר פרק גט פשוט דף קסח: דמי שבא ואמר אבד שטרי ואמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו. דבשטר מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו וכן בהגוזל קמא דף צח. גבי השורף שטרות של חבירו דקאמר אי דאיכא עדים דידעי מאי כתיב ביה ליכתבו ליה שטרא אחרינא: לא קנו מידו אין כותבין בפני שלשה ולא קנו מאי מידו רב אמר כותבין ורב אסי אמר אין כותבין. הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי. אמר רב אדא בר אהבה האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן. מיכנפי ויתבי לא כתבינן. כנפינהו איהו כתבינן רבא אמר אפילו כנפינהו איהו לא כתבינן עד דאמר להו הוו עלי דייני. מר בר רב אשי אמר אפילו אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה לדינא. הך מילתא איפליגו בה רבוותא. כתוב בסדר תנאים ואמוראים סי' לח דבכולא הש"ס הלכה כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא דהכא והריב"ן בשם רש"י ובשם רבינו גרשון ז"ל כתב דהלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה ואודיתא ור"ח ז"ל כתב דהלכתא בכל הש"ס כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחוורי גבי צומת הגידין וסימניך הפך לבן וכ"כ רב האי גאון: הודה במטלטלים הא קאמר קנו מידו כותבים לו לא קנו מידו אין כותבים. במקרקעי ולא קנו מידו מאי אמימר אמר אין כותבין ומר זוטרא אמר כותבין. והלכתא כותבין. ומטלטלי אפילו איתנהו בעינייהו כיון דמחוסרי גוביינא אין כותבין:

סימן כחעריכה

ההוא אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לנו כתובו וחתומו והבו ליה. אביי ורבא דאמרי תרוייהו היינו דר"ל דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דבי רב ידעי. שאלינהו לספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי:

סימן כטעריכה

ההוא אודיתא דהוה כתיב בה דוכרן פיתגמי וכל לישנא דבי דינא ולא הוה כתב בה במותב תלתא כחדא הוינאי סבר רבינא למימר הא נמי דר"ל דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול אמר ליה רב נתן בריה דרב אמי הכי אמר אמימר משמיה דרבא כל כה"ג חיישינן לב"ד טועין ואי כתב בהו אמר לנא רב אשי תו לא צריך:

סימן לעריכה

ת"ר אמר להם אחד ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין. כללו של דבר כל שיש בידו ליטלן דבריו קיימין. כל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום. הרי שראו שהטמין אביהם מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם אם כמוסר דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום. הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום וא"ל כך וכך הם ושל מעשר הם ובמקום פלוני הם זה היה מעשה ובא לפני חכמים ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:

סימן לאעריכה

מתני' ואח"כ מכניסין את השני ושומעין את דבריו אם נמצאו דבריהם מכוונים נושאין ונותנין בדבר. שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב. אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע או אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים:

סימן לבעריכה

ירושלמי א"ר סימון צריך הדיין לשנות טענותיהם שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת בני החי ובנך המת וכו' רבא כד הוה חמי סהדי מכוונא הוה חקר כד הוה חמי סהדי הכי והכי הוה מכוין. פירוש כשהיה רואה עדים שאמרו עדותן בכיוון בלשון א' היה חושש שמא שקרנים הן ובעצה אחת כוונו לשונם והיה חוקר ודורש אותם. אבל אם לא היו אומרים ממש בלשון א' אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה לא חקר רק שתהא עדותן מכוונת בלא הכחשה רב הונא ב"ר חייא כד הוה חזי לבר נש זכות והוא לא הוה ידע הוה פתח ליה על שם פתח פיך לאלם. ר' אבהו א"ר יוחנן המכמין עדים אחורי הגדר לא אמר כלום. פי' לענין הודאה דבעי למימר אתם עדים: ומנין שלא יהו העדים קרובים לדיינים. הגע עצמך הוזמו לא מפיהם נהרגין. ומנין שלא יהו העדים קרובים זה לזה. הגע עצמך שאם הוזם אחד מהם אינו נהרג עד שיוזם חבירו ואם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו. ומנין שלא יהו הדיינין קרובים זה לזה. אמרה תורה הרוג על פי שנים עדים הרוג ע"פ הדיינים מה עדים אין קרובים זה לזה אף דיינים אין קרובים זה לזה ואם העדים קרובים בין ללוה בין למלוה בין לערב פסולים להעיד דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזיל. תנא אין דנין לא זה את זה ולא זה עם זה ואין מעידין לא זה את זה ולא זה עם זה ולא זה בפני זה:

סימן לגעריכה

גמ' מיכתב היכי כתבינן. רבי יוחנן אמר זכאי משום לא תלך רכיל. ר"ל אמר פלוני ופלוני מזכין פלוני ופלוני מחייבין משום דמיחזי כשקרא ר"א אומר מדבריהם נזדכה פלוני אית ליה דתרוייהו הלכך כתבינן הכי. והלכתא כוותיה כיון דאית ליה דתרוייהו ומסתבר טעמיהם ואם טעו ובעי לשלומי ב' המזכים משלמין שני חלקים והשלישי פטור ובעל דין מפסיד חלקו:

מתני' גמרו את הדבר היו מכניסין אותן וגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני אתה זכאי. ומנין כשיצא לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי. על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד:

גמ' תניא ר' נחמיה אומר כן היה מנהגן של אנשי ירושלים מכניסין בעלי דינין ושומעין דבריהם ומכניסין לעדים ושומעין דבריהם ומוציאין כל אדם לחוץ ונושאין ונותנין בדבר. גמרו את הדבר מכניסין לבעלי דינין וגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב:

סימן לדעריכה

ת"ר אין עדותן מצטרפין עד שיראו שניהן כאחד. ר' יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד. רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חברו למחר שומעין דבריו. והלכה כרבי נתן והלכה כרבי יהושע בן קרחה. ואפילו הודאה אחר הוראה הלואה אחר הלואה הודאה אחר הלואה הלואה אחר הודאה כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל הא דהלואה אחר הלואה מצטרפין דוקא היכא דלא מכחיש מלוה לחד מינייהו. כגון דקא תבע מיניה דלוה שני מנים שהלוהו האחד באחד בשבת ואחד בשני בשבת והביא שני עדים אחד על הראשון ואחד על השני ואע"ג דאמנה דקמסהיד האי לא קא מסהיד האי מצטרפין לחייב את הלוה מנה אחד. אבל אם המלוה מודה דלית ליה גבי לוה אלא חד מנה ואתו תרי סהדי חד אסהיד דאית ליה גביה חד מנה וחד אסהיד דאית לית גביה חד מנה. חזינן אי איכא למימר דטעי חד מינייהו בזמנא כגון אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש דאיכא למימר דתרוייהו אחד יומא קמסהדי וטעו בעיבורא דירחא מצטרפי. דאימור אחד מנה קמסהדי ואי ברירא מילתא דאתרי מנין קמסהדי הא ודאי חד מינייהו שיקרא מסהיד דהא מלוה מודה דלית ליה גביה אלא חד מנה. הלכך משתבע ליה שבועה דאורייתא ומיפטר. לכאורה היה נראה דאפילו שבועה דאורייתא לא צריך כיון דלדברי המלוה חד מינייהו מסהיד שיקרא ה"ל עדות מוכחשת וחשבינן תרוויהו פסולין לאותה עדות ומיהו כי דייקת ביה שפיר בעי שבועה דאורייתא. דהא דחשבינן להו עדות מוכחשת לפסול שניהם היינו כששניהן מעידין על דבר אחד ומכחישין זה את זה כגון זה אומר הרג וזה אומר לא הרג. אבל כששניהם מעידין על שני דברים ולדברי המלוה אחד מהן שקרן מכל מקום האחד אומר אמת ומחייב שבועה:

סימן להעריכה

נהרדעי אמרי אפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפין. כמאן כרבי שמעון בן אלעזר דתניא רשב"א אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כתי עדים האחת אומרת מנה וכת אחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה. על מה נחלקו על כת אחת שבית שמאי אומרים נחלקה עדותן ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה וכן הלכה: אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא וחייביה ר' אמי לשלומי חביתא דחמרא מגו חביתא דמישחא. כמאן כרשב"א אימור דאמר רשב"א היכא דיש בכלל מאתים מנה. כי האי גוונא מי אמר. אלא לדמי. אחד אומר בדיוטא עליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה. אמר רבי חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן:

סימן לועריכה

ומנין לכשיצא לא יאמר אני מזכה וכו'. ההוא תלמידא דאמר מלתא דאתמר בי מדרשא דרבי אמי בתר עשרים ותרתין שנין. אפקיה מבי מדרשא ואכריז עליה דין גלי רזיא:

סימן לזעריכה

מתני' כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין אמרו לו כל ראיה שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום. הביא בתוך שלשים סותר ואם לאו אינו סותר. אמר רשב"ג ומה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים:

גמ' אמר רבה בר רב הונא הלכה כרשב"ג:

מתני' אמרו לו הבא עדים ואמר אין לי עדים אמרו לו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה ולאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינה כלום אמר ר' שמעון בן גמליאל מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים. אבל אמרו לו הבא עדים ואמר אין לי עדים. אמרו לו הבא ראיה. ואמר אין לי ראיה. ראה שמתחייב ואמר קרבו פלוני ופלוני ויעידו או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום:

גמ' אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל כי אתא רב שמואל בן ר' יהודה א"ר יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתיר טענותיו. כיצד אמרו לו הבא עדים ואמר אין לי עדים הבא ראיה ואמר אין לי ראיה אבל אם באו לו עדים ממדינת הים או שהיה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחר הרי זה מביא וסותר: ההוא ינוקא דתבעיה לדינא קמיה דרב נחמן א"ל אית לך סהדי אמר ליה לא. אית לך ראיה אמר ליה לא חייביה רב נחמן הוה קא בכי ואזיל. שמעינהו הנך אינשי אמרי ליה אמאי קא בכית אמר להו דאתאי לדינא קמיה רב נחמן ואמר לי אית לך ראיה ואמרי לא וחייבי' רב נחמן. אמרי ליה אנן ידעין במילי דאבוך. אתא לקמיה דרב נחמן אמר בהא אפילו רבנן מודו דינוקא במילי דאבוה לא ידע. כתב ה"ר מאיר ז"ל דהוא הדין נמי קטן והגדיל דכיון דבשעת מיתת אביו קטן הוה לא ידע במילי דאבוה ונראה דאין לנו אלא כי האי עובדא דרב נחמן שבא קטן לב"ד אבל גדול בשעת העמדה בדין אי ידע קודם בואו לדין או חקר אחר שתבעוהו לדין כיון דבר דעת הוא דינו כאחר. כדמשמע בשמעתין שאין סותר אלא א"כ ידוע שדיסקיא היתה מופקדת ביד אחר. ולא דמי להא בבא מציעא דף לט. דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. דהתם כיון שראוהו מחזיק בשדה משמת אביו כסבור שאביו מכרו לו ותו לא חקר:

סימן לחעריכה

ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה קמיה דרב נחמן אמרה ידענא בהאי שטרא דפריעא הוא. הימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה דאי בעי אמרה לקוחה היא בידי. אמר ליה לא שאני הכא דאי בעיא קלתיה. איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא והא אי בעי קלתיה אמר ליה כיון דאיתחזק שטרא בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרינן איתיביה רבא לרב נחמן סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש או שיצא אחר חתום שטרות כשר אלמא שליש מהימן תיובתא דרב נחמן תיובתא:

סימן לטעריכה

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו לדון אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הועד כופין אותו והולך למקום הועד אמר לפניו רבי אלעזר מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה:

סימן מעריכה

מכאן ראיה מי שנתחייב בדין אינו משלם לכשנגדו יציאותיו אע"פ שהזיקו לדון בעיר אחרת והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבוא לב"ד והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין היה ר"מ מחייבו לפרוע כל יציאותיו והביא ראיה מפרק הגוזל בתרא דף קיב: דאמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל למיכתב עליה פתיחא לא מהימן דממונא קמחסר ליה. פירוש קודם שיקרעו כתב הפתיחא עליו לתת שכר הסופר שכתב הפתיחא והוא הדין לכל שאר הוצאות שהוציא. אתמר נמי אמר רב ספרא שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הועד כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך לשאול כותבין ושולחין ונותנין ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו. ובפ' איזהו נשך דף סט סי' מה כתבתי אם כותבין כן לכל שנים שבאו לדין כעובדא דתרי כותאי דעבדי עיסקי בהדי הדדי:

סימן מאעריכה

והיבמה הולכת אחר היבם להתירה. אמר רבי אמי אפילו מטבריא לציפורי אמר רבי אבהו מאי קרא וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה. אמר אמימר הלכתא כופין אותו והולך למקום הועד אמר ליה רב אשי לאמימר והא אמר ר' אלעזר כופין אותו ודן בעורו. אמר ליה הני מילי דקאמר לוה בל קאמר מלוה לא. דעבד לוה לאיש מלוה. ולאו דוקא לוה ומלוה אלא אפילו גזילות ומקח וממכר ומתנות וירושות וכל דבר שיש בו תובע ונתבע דהאי טעמא דרבי אלעזר שלא יוציא מנה על מנה שייך בכל תובע. וגם רבי יוחנן איירי בכל תביעות שתקף את חבירו לדין. וקשה דבפרק הגוזל בתרא דף קיב: משמע דקאמר דאפילו לוה מצי כייף לילך למקום הועד גבי אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין דקאמר אפילו פתחו ליה בדינא מצי נתבע למימר לבית דין הגדול קאזילנא. וי"ל דהתם כששניהם תובעין זה את זה. אי נמי הא דאמר אבל לוה כופין אותו ודן בעירו היינו דוקא בידוע שזה לוה וזה מלוה. כגון שהודה מקצת אי נמי טוען פרעתי אבל אם אמר לא היו דברים מעולם לא שייך כאן עבד לוה לאיש מלוה. ועוד נראה דב"ד הגדול ומקום הועד תרי מילי נינהו דמקום הועד מקום קיבוץ חכמים. והכא בשמעתין משמע מתוך פירוש ר"ת דב"ד הגדול היינו נשיא שבארץ ישראל. כי פר"ת הא דשלחו ליה למר עוקבא אי ציית ציית ואי לא השיאוהו ויראה פנינו בטבריא לאבא למימר ואי לא ציית שלא תוכלו לכופו. דכ"ש שלא יוכל הנשיא לכופו דבני בבל רודין במקל ובארץ ישראל מחוקק אלא ה"פ ואי לא ציית דאמר לב"ד הגדול קאזילנא. אלמא אפילו ראש הגולה שבבבל לא חשיב ב"ד הגדול הלכך למקום הועד שאינו אלא מקום קיבוץ חכמים עבד לוה לאיש מלוה וכופין אותו והולך במקום הועד. אבל נתבע לא מצי כייף לתובע לילך למקום הועד והוא דידיע דאית ליה תביעה גביה כגון דמודה מקצת או טוען פרעתי אבל לבית דין הגדול אפילו נתבע מצי טעין. ויש שהיו רוצים לומר דב"ד הגדול דוקא נתבע מצי טעין ולא תובע. דחיישינן שיזמינו עניים את העשירים לדין לפני הנשיא שבארץ ישראל ויתנו להם כל תביעתם כדי שלא יצטרכו לילך לפני הנשיא. אבל ר"ת דקדק מלשון ה"ג דאפילו תובע מצי טעין. שכתב בה"ג דאי טעין לוה לאשתמוטי לב"ד הגדול קאזילנא טענתיה טענה וכיון דלוה מצי טעין לאשתמוטי כל שכן מלוה. ובזמן הזה מסתבר שהחשוב שבדור נקרא בית דין הגדול וכן היה אומר ר"ת שתמיד היו ממנים הגדול שבדור לנשיא כמו שבני בתירא ירדו מנשיאותם ומינו את הלל נשיא לפי שהיה גדול מהם פסחים דף סו: לכך נקרא בית דין הגדול. ואמר בריש אחד דיני ממונות דף לב: צדק צדק תרדוף אחר רבי אליעזר ללוד וכן אחר ר' מתיא בן חרש לרומי. אלמא דאפילו רומי נקרא ב"ד יפה כשאין למעלה הימנו.


הדרן פרק זה בורר