משנה סנהדרין ג ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ג · משנה ד | >>
ואלו הן הקרוביןלג, [ אביו לד ו ] אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו, הן ובניהן וחתניהן, וחורגו לבדו.
אמר רבי יוסי, זו משנת רבי עקיבא.
אבל משנה ראשונה, דודו ובן דודולז, וכל הראוי ליורשו, וכל הקרוב לו באותה שעה.
היה קרוב ונתרחק, הרי זה כשר.
רבי יהודה אומר, אפלו מתה בתו ויש לו בנים ממנה, הרי זה קרוב.
וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין:
- אָבִיו וְאָחִיו,
- וַאֲחִי אָבִיו וַאֲחִי אִמּוֹ,
- וּבַעַל אֲחוֹתוֹ וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ,
- וּבַעַל אִמּוֹ וְחָמִיו וְגִיסוֹ,
- הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן,
- וְחוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ.
- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
- זוֹ מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא;
- אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה,
- דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ,
- וְכָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ,
- וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
- הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחֵק,
- הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ מֵתָה בִּתּוֹ וְיֶשׁ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה,
- הֲרֵי זֶה קָרוֹב:
- אֲפִלּוּ מֵתָה בִּתּוֹ וְיֶשׁ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה,
אלו הן הקרובין:
- אחיו, ואחי אביו, ואחי אימו,
- ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אימו, ובעל אימו,
- וחמיו, ואגיסו,
- הן, ובניהן, וחתניהן,
- וחורגו - לבדו.
- אמר רבי יוסי: זו משנת רבי עקיבה,
- אבל משנה ראשונה - דודו, ובן דודו.
- וכל הראוי לו לירושה,
- וכל הקרוב לו - באותה שעה.
- היה קרוב, ונתרחק - כשר.
- רבי יהודה אומר:
- אפילו מתה בתו, ויש לו בנים ממנה - הרי זה קרוב.
חמיו - אבי אשתו.
וגיסו - בעל אחותו.
וחתנו - בעל בתו.
ואמרו הם, ובניהם, וחתניהם - רוצה לומר בעלי בנותיו. לפי שבעל בתו של אדם כמו בתו, לפי שהבעל כאשתו. וכן בנו של אדם או חתנו כעדות אחד הוא.
וזה שאמרנו בן גיסו וחתנו, רצונו לומר שבן גיסו קרוב כשיהיה אותו הבן או הבת מאחות אשתו, אבל בן גיסו וחתנו מאשה אחרת שאינה אחות אשתו הוא רחוק.
וחורגו - בן אשתו מאיש אחר הוא, וזה קרוב, אבל בן חורגו וחתן חורגו לא. ואשת חורגו לא יעיד לה, לפי שהיא כבעלה.
והעיקר שיתבאר לך ממנו איזה קרוב כשר להעיד איזה פסול להעיד הוא כמו שאבאר לך, וזה:
- כי אותם בני אדם היוצאים משורש אחד תחילה והם האחים, נקראים ראשון בראשון, ואינם יכולים להעיד זה על זה.
- והמעלה השנית, והם בני אחות האב אלו על אלו, או בני אחות האם קצתם על קצתם, או בני אחי האם עם בני אחי האב אלו עם אלו, נקראים שני בשני, ואין עדותם כשרה קצתם עם קצתם.
- והמדרגה השלישית, והם בני בני האיש עם בני בני אחיו או אחותו, נקראים שלישי בשלישי, ועדותם כשרה קצתם על קצתם.
- ועדות שלישי בראשון גם כן עדותם כשרה, כגון עדות אחי האב על בן בנו של אחיו. וכמו כן עדות בן בן האח על אחי אביו, שתהא עדות שני בשלישי, כשרה.
- והאיש כאשתו והאשה כבעלה לעניין העדות. כגון האיש עם בעל אחותו ראשון בראשון, לפי שהבעל כאשתו. וכן הוא עם אשת אחיו ראשון בראשון, לפי שאשה כבעלה.
- והאב ובנו הם ראשון בראשון. והטעם שלא מנה אותו במשנה ואמר אביו, לפי שהוא מבואר במקרא, ולא למדנו אסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר השם יתעלה מלהעיד האב על בן או הבן על האב, כמו שנאמר "לא יומתו אבות על בנים"(שמות כד, טז) וגו', כלומר לא יומתו בעדותם.
ואמרו וכל הראוי לו ליורשו - אינו מדברי משנה ראשונה, אבל הוא תשלום משנת רבי עקיבא.
וקרוב ונתרחק - הוא שתמות אשתו או יגרשנה, שהיא הקריבה בינו ובין משפחה אחרת.
ואין הלכה כמשנה ראשונה, ולא כרבי יהודה:
ובעל אחותו וכו' - משום דבעל כאשתו לה:
וגיסו - בעל אחות אשתו:
הם ובניהן וחתניהן - ודוקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. אבל אם יש לו בנים מאשה אחרת, או חתנים נשואים לבנות שיש לו מאשה אחרת, אינן חשובין קרובין לו:
וחורגו - בן אשתו מאיש אחר. הוא בלבד חשוב קרוב, אבל בן חורגו וחתן חורגו לא. ואשת חורגו לא יעיד לה, דאשה כבעלה. והאחים זה עם זה, בין מן האב בין מן האם, הרי הן ראשון בראשון. ובניהם זה עם זה, שני בשני. ובני בניהם זה עם זה, שלישי בשלישי. ולעולם שלישי בראשון כשר. ואין צריך לומר שלישי בשני. אבל שני בשני ואין צריך לומר שני בראשון, שניהם פסולים. וכדרך שאתה מונה בזכרים כך אתה מונה בנקבות, וכל אשה שאתה פסול לה כך אתה פסול לבעלה, וכל איש שאתה פסול לו כך אתה פסול לאשתו:
אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו - ואין הלכה כמשנה ראשונה:
וכל הראוי ליורשו - תשלום משנתו של ר"ע היא ולא ממשנה ראשונה לח. וכל הראוי ליורשו, דהיינו קרובי האב. אבל קרובי האם כגון אחי אמו שהזכרנו, כשר לו, שהרי אין אחי אמו לט ראוי ליורשו. אבל הוא ראוי לירש אחי אמו, לפיכך הוא פסול להעיד לו:
היה קרוב - כגון חתנו וראוי ליורשו מחמת אשתו:
ונתרחק - שמתה אשתו קודם שראה עדות זו:
ר"י אומר וכו' - ואין הלכה כר' יהודה:
ואלו הן הקרובים. מנא הני מילי דת"ר לא יומתו אבות על בנים מה ת"ל אי ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים. ובנים בעון אבות. הרי כבר נאמר
(דברים כ"ד) איש בחטאו יומתו. [ודכתיב (שם ח) פוקד עון אבות. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהן] אלא לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים [ועל כרחך הני ב' אבות באחין קא משתעי שהן קרובים מן הכל. דבאב ובנו לא מצי למימר דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן סגי]. ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות. אשכחן אבות לבנים. ראובן לבן שמעון. דהיינו אחי אביו. ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו. וכ"ש אבות להדדי. דהא בנים מכח דידהו קאתו. בנים לבנים מנלן. א"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן. דכיון דכתיב אבות ב' אחים משמע ועל הבן הוה משמע. בנו של כל אחד וא' הוי פסול לשניהם. ומאי בנים דאפילו בנים להדדי. בנים לעלמא שיהו ב' קרובים פסולים להעיד על אדם מן השוק מנלן. א"כ לכתוב קרא ובן על אבות. א"נ הם על אבות. מאי ובנים אפילו בנים לעלמא. אשכחן קרובי האב. קרובי האם מנלן. אמר קרא אבות אבות תרי זימני. אם אינו ענין לקרובי אב תנהו ענין לקרובי האם. אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני. אם אינו ענין לחובה. תנהו ענין לזכות. אשכחן בדיני נפשות. בדיני ממונות מנלן. אמר קרא (ויקרא כ"ד) משפט אחד יהיה לכם. משפט השוה לכם. גמרא:
אביו. ס"א ל"ג וכן בנוסח משנה שבגמרא בבלי וירוש' ל"ג. וכ' הרמב"ם הכועם שלא מנה אותו במשנה לפי שהוא מבואר במקרא. ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר הש"י מלהעיד האב על הבן. או הבן על האב. כמ"ש לא יומתו אבות על בנים. ע"כ:
ובעל אחותו. כ' הר"ב משום דבעל כאשתו. דכתיב (שם י"ח) ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא. והלא אשת דודו היא. מכלל דאשה כבעלה. גמרא [דף כ"ח ע"ב]:
ובניהן וחתניהן. כתב הר"ב ודווקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. וכ"כ הרמב"ם ולאו דוקא גיסו. דה"ה לכלהו בעל כאשתו. דלא מפסלי בניהן ובנותיהן שמאשה אחרת. אלא נקטי גיסו דסמיך:
וחורגו לבדו. ואי קשיא כיון דתנא בעל אמו פסול לו. ממילא ידעינן דהוא נמי פסול לבעל אמו. ולמה לי תו למתני חורגו. ואי משום לבדו. לשתוק מיניה. וכל כמה דלא תני. לא משתמע מינה אלא הוא לבדו. לא תקשה לך דכל הנך דמשתמעי מכללא. מתני במתניתין בהדיא כגון אחי פסול לי ואנא לו [*דאנא נמי אחיו. ובנו פסול לי. ואני לו] דאנא אחי אביו. ובמתניתין תני ליה אחי אבי פסול לי. ואני לו. שאני בן אחיו. והא תנא ליה אחיו ובנו וכו' דאורחא למתני כשם שזה פסול לזה כך זה פסול לזה. רש"י ונ"י:
דודו ובן דודו. לאפוקי אחי האם. וקרובי האישות. עיין בנ"י:
וכל הראוי ליורשו. כתב הר"ב תשלום משנתו של ר"ע היא וכו' [*וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וכתב בחכמת שלמה שכך נ"ל דלא כפירש"י וכו'. ע"כ. ופשוט הוא דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם. ואינם ראוים ליורשו. וכי תימא דאדרבא וכל הראוי ליורשו פירושו [של] דודו ובן דודו דדוקא מן האב. א"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל] ומיהו בעל אחותו ראוי לירש האחות. והיא ראוי ליורשו ובעל כאשתו. וכן בעל אחות אביו. וגיסו נמי שתי האתיות ראויות לירש זו את זו. ובעל כאשתו. ראשון בראשון אפילו בתרי בעל. לכולי עלמא. ומ"ש הר"ב אבל הוא ראוי לירש אחי אמו. כדתנן בריש פ"ח דב"ב אחי האם מנחילין ולא נוחלין:
היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר. ר"י אומר וכו'. דאמר קרא (שם ה') [או ראה וגו'] אם לא יגיד. בראייה והגדה תלא רחמנא מלתא. גמרא ערכין פ"ד דף י"ח. ועיין מ"ש שם במ"ב. [*מ"ש הר"ב ואין הלכה כר"י. עיין מ"ש לעיל משנה א' בדבור המתחיל שהן וכו']:
(לג) (על המשנה) הקרובים. בגמרא יליף להו מקרא דפסולין בין לזכות בין לחובה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות:
(לד) (על המשנה) אביו. ספרים אחרים לא גרסינן. והטעם שלא מנה אותו במשנה, לפי שהוא מבואר בקרא, ולא למדנו אסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר הש"י מלהעיד האב על הבן או הבן על האב, כמ"ש לא יומתו כו'. הר"מ:
(לה) (על הברטנורא) בגמרא יליף ליה מקרא:
(לו) (על הברטנורא) וה"ה לכלהו בעל כאשתו כו'. אלא נקט גיסו דסמיך:
(לז) (על המשנה) דודו וכו'. לאפוקי אחי האם וקרובי האישות. עיין בנ"י:
(לח) (על הברטנורא) הר"מ. וכתב רש"ל שכן נראה לי דלא כפירש"י כו'. ופשוט הוא, דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם ואינם ראוים ליורשו. וכי תימא דאדרבא וכל הראוי ליורשו פירוש דודו ובן דודו דדוקא מן האב, א"כ לא ליתני דודו ובן דודו כלל. ומיהו בעל אחותו ראוי לירש האחות והיא ראויה ליורשו ובעל כאשתו. וכן בעל אחות אביו, וגיסו, נמי האחיות ראויות לירש זו את זו, ובעל כאשתו, ראשון בראשון אפילו בתרי בעל לכולי עלמא:
(לט) (על הברטנורא) כדתנן בריש פ"ח דב"ב, אחי האם מנחילין ולא נוחלין:
הקרובים: פסולין לעדות ילפינן לה בגמרא מקרא דכתיב לא יומתו אבות על בנים עי' בתוס' יו"ט. ובפ' החובל דף פ"א נפקא לן ג"כ מהאי קרא דעבד כנעני פסול לעדות דאי ס"ד לכדאמרינן הכא לחוד אתא קרא לכתוב לא יומתו אבות על בניהם מאי בנים ש"מ לא יומתו על פי אבות שאין להם יחס בנים פי' שאין בנו מיוחס על שם אביו דהיינו עבד. וכתוב בספר לבוש עיר שושן סי' ל"ג סעי' ב' וז"ל ויש אומרים דשלישי בראשון פסול אלא שנחלקו בפיסולו י"א שהוא מן התורה ויליף לה מדכתיב ובנים לא יומתו וגו' בויו ולא כתיב בנים לא יומתו אלא בא לרבות שלישי בראשון וי"א דאסמכתא הוא שאין ויו זו מיותרת דלישנא דקרא הכי הוא ואין שלישי בראשון פסול אלא מדרבנן וכן ראוי להורות בזה ונ"מ לענין עדי קדושין. וי"א דקרובי האם נמי אינם פסולין אלא מדרבנן דס"ל שכל מה שאנו דורשים בפי' הכתוב הוא מדאוריית' ומה שנדרש באם אינו ענין כיון שפשט הכתוב אינו מורה עליו מיקרי דברי סופרים ולא דרשוהו אלא לאסמכתא בעלמא ואע"ג דבין לחובה בין לזכות נמי מדרש באם אינו ענין מ"מ כיון דפשט הכתוב מיירי בחובה וש"מ שפסלה התורה עדות קרובים לחובה סברא הוא דכל שכן דלזכות לא מהימני והוי ליה האי אינו ענין כאילו כתוב בפירוש בתורה ע"כ וע"ש עוד:
אביו ואחיו וכו': אית דלא גרסי במשנה מלת אביו ובאמת כי בגמרא בבלית וירושלמית וגם בהרי"ף והרא"ש ז"ל ליתיה וגם מתוך מאי דפרכינן בגמרא אלא הא דתני ר' חייא שמנה אבות שהן כ"ד כמאן לא כר' יוסי ולא כר' יהודה פי' דהא אמת מכח קושיית הנהו תרי ברייתות דמייתי בגמרא דלר' יהודה ט' אבות הויין במתניתין בר מחורגו וכן לר' יוסי ט' אבות הויין בר מגיסו ואסיקנא דלר' יהודה חורגו לבדו אבל גיסו ובנו וחתנו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכ"ש חורגו ומתני' ר' יהודה וכמו שאכתוב עוד בסמוך וברייתא דר' חייא ר' יוסי היא ואפיק גיסו וחורגו דהוו הנשארים שמנה אבות ובנים וחתנים הא כ"ד ע"כ. משמע משם דלא גרסי' אביו בהדיא דאי גרסי' ליה אכתי הוי ט' וגם המקשה ה"ל להקשות שהם עשרה לא שהם ט' כמו שכתבתי שכן העתקתיו מפי' רש"י ז"ל וכן מוכח ג"כ מספר המאור שכתב שם דהא דפריך בגמרא מאי חתניהם דקתני במתניתין חתני בניהם כלומר אפילו אבניהם קאי כאילו אמר וחתניהם שלהם ושל בניהם שהן ל"ט אבות השנויין במתנתנו ל"ו קרובים ט' אבות וט' בנים וט' חתנים וט' חתני בניהם ולדתני ר' חייא דמפיק גיסי מעניינא דאבות ולית ליה אלא שמנה אבות הרי הם ל"ב ולפום הכי מקשי ליה והא דתני ר' חייא ח' אבות שהן כ"ד ל"ב הוו אבל בני בניהם כיון דמכללא קא אתו ולאו בהדיא מיתנו שביק להו ולא חשיב להו והיינו דקפריך ליה ל"ב הוו ולא פריך ליה מ' הוו והדרינן ופרקינן פירוקא אחרינא אלא לעולם חתניהם ממש ע"ש וגם בספר המלחמות. מ"מ מכל זה משמע דל"ג אביו וטעמא נראה דהא דלא תנא ליה משום דפשוט הוא ועיקר פשטיה דקרא באב כתיב ומהאי טעמא גופיה נמי לא תני בנו. אח"כ שבתי ודקדקתי בפי' הרמב"ם ז"ל ומצאתי שפי' בסוף משנתנו וז"ל והאב ובנו הם ראשון בראשון והטעם שלא מנה אותו במשנה ואמר אביו לפי שהוא מבואר במקרא ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר השם יתעלה מלהעיד האב על הבן או הבן על האב כמו שנאמר לא יומתו אבות על בנים וגו' כלומר לא יומתו בעדות עכ"ל ז"ל וגם הר"ר יהוסף מחקו וכתב שבכל הספרים לא מצא אבות. בפי' רעז"ל ושלישי בראשון כשר וכן במתניתין דהא לא פסיל אלא שני בראשון וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות עדות וגם הרי"ף ז"ל ודלא כר"ת וה"ג והירוש' דפסלו אף שלישי בראשון אבל שלישי בשני לכ"ע כשר:
וגיסו: בעל אחות אשתו וכן הוא ביבמות וברוב מקומות שבתלמוד מיהו אשכחן דבעל אחותו נמי איקרי גיסו כדאמרינן בחולין דר' יוחנן הוה קרי ליה לריש לקיש גיסא גיסא משום גיסא דבעל אחותו היה ומסתמא נמי כי היכי דלריש לקיש קרי ליה ר' יוחנן גיסא ה"נ ריש לקיש קרי ליה לר' יוחנן נמוקי יוסף:
ובניהם וחתניהם: לא קאי רק אהנך קרובים דמפרשי במתני' בהדיא כגון אחי אבא ואחי אמו אבל אהנך דנפקא מכללא לא קאי כגון בניו וחתניו דידיה אינם פסולין להנך אי לא הוו בכלל הנך קרובים דמפ' ותדע דהא בנו כשר הוא לאתי אביו לתנא דידן דהא הוי שלישי בראשון כדאיתא בגמרא. והקשה בקונטרס אמאי תנא חורגו הא נפיק מכלל בעל אמו דכיון דתנא בעל אמו פסול לו ממילא ידענא דהוא נמי פסול לבעל אמו ולמה ליה תו למיתני חורגו ואי משום לבדו לישתוק מיניה וכל כמה דלא תני ליה משתמע מיניה אלא הוא לבדו כדפרישית לעיל דבניהם וחתניהם לא קאי אהנך דנפקי מכללא ותירץ דאין התנא חושש בזה דאכתי איכא שלש קרובים דאתו מכללא ואפ"ה תני להו בהדיא וכו' וקשה וכו' עד אלא י"ל דתנייה לאשמועינן דהוי לבדו ולא בנו וחתנו ואע"ג דבניהם וחתניהם לא קאי אהנך דאתו מכללא כדפרישית מ"מ בחורגו איצטריך דסד"א כיון דחורגו כבנו ובן הבן פסול אימא דה"ה בן חורגו פסול קמ"ל ע"כ בקיצור מתוס' ז"ל ועיין עוד שם ובפי' רש"י ז"ל ובפ' יש נוחלין דף רי"ח בנמוקי יוסף. והילך לשון רש"י ז"ל ואי קשיא לך כיון דתנא בעל אמו פסול לו ממילא ידענו דהוא נמי פסול לבעל אמו למה לי למיתני חורגו אי משום דאתא לאשמועינן לבדו לישתוק מיניה וכל כמה דלא תני ליה מכללא דבעל אמו לא משתמעי אלא הוא לבדו לא תיקשי דכל הנך דמשתמע מכללא מיתני במתניתין בהדיא כגון אתי פסול לי ואני לו דאנא נמי אחיו ובנו פסיל לי ואני לו דאנא אתי אביו ובמתני' תנן ליה. אחי אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחיו והא תנא לו אחיו ובנו. בן אחי אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחי אביו אחי אמי פסול לי ואנו לו שאני בן אחותו ותני במתני' בעל אחותו הוא ובנו דהיינו בן אחותו. בן אחי אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחות אמו ותנן במתני' בעל אחות אביו ובנו דהיינו בן אחות אביו בעל אחותו פסול לי ואני לו שאני בן חמיו ותנן במתני' חמיו ובנו וכן כולהו כי מעיינת להו משכחת להו בהדיא בר מבן אחי אשתו דמפיק מכלל בעל אחות אביו וחתנו דמפיק מכלל דחמיו דלא מיתני בהדיא ע"כ. ועיין ברש"ל. ובגמרא מסקינן דמתני' דקתני בן וחתן גבי גיסו ר' יהודה היא ור' יוסי פליג עליה בברייתא דגיסו לבדו ולא בנו וחתנו וכ"ש חורגו שהוא לבדו וכמו שרמזתי כבר בסמוך ומשמע מן הגמרא דתרי תנאי אליבא דר' יוסי דר' יוסי דמתני' ס"ל דגיסו כשר כדתנן וכל הראוי ליורשו דלא פסיל אלא קרוב הראוי ליירש אבל גיסו אינו ראוי ליורשו ובברייתא קאמר ר' יוסי דגיסו פסול דקתני גיטו לבדו. ירושלמי גיסו אית תנאי תנו יש לו איסור בנים וחתנים ואית תנאי תנו אין לו איסור בנים וחתנים מ"ד יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומ"ד אין לו בנים וחתנים מאשה אחרת ע"כ ועיין ברב אלפס ז"ל ובספר המלחמות שכתוב שם שבתשובת הרי"ף ז"ל כתב הפך מה שכתב בהלכות:
חורגו: פירוש לי אדוני אבי רוח ה' תניחנו דאהכי קרי בן אשתו מאיש אחר חורגו משום דסני ליה טובא וברעותיה בעי למקטליה אי הוה מצי וחורגו כמו הורגו בחלוף ה"א בחי"ת וכן משפט אותיות אהח"ע שהן אותיות הגרון להחליף זו בזו ולא מימנעי רבנן לאשתעויי בחלוף ה"א במקום חי"ת או אפכא קודש הלולים חלולים ודכוותה טובא:
זו משנת ר' עקיבא וכו': פי' רש"י ז"ל דלאפוקי אחי האם דאין ראוי ליורשו דקי"ל אחי האם מנחילין ולא נוחלין אותם וכתבו עליו מן המפרשים ז"ל דא"כ כל הראוי ליורשו לאפוקי מאי [*) [נלע"ד דרש"י ז"ל ממעט אחי האם מדודו ובן דודו והקשו עליו א"כ כל לאפוקי מאי].] ועוד דאחי האם כיון שהוא יורש אותם ראוי ליורשו מיקרו וכיון שהוא פסול להם גם הם פסולין לו שקורבת שניהם שוה דטעמא דראוי ליורשו לאו משום נגיעת עדות היא אלא לפי שהראויין קורבתו יתירה ופירשו הם ז"ל דלמשנה ראשונה כל קרובי אישות כשרין הן דלא מיקרי ראוי ליורשו אלא כשהוא יורש אותו ממש כגון קרובי עצמו בין מן האב בין מן האם מה שאין כן דקרובי אישות שאין הבעל זוכה לעולם אלא מיד אשתו שאם מתה או נתגרשה אין לו כלום הלכך אין לך פסולין למשנה ראשונה אלא קרובי האב וקרובי האם בלבד ומתני' הכי קתני דודו ובן דודו מצד האב וכל הראוי ליורשו כלומר דהוא ראשון בשני או שני בשני כגון דודו ובן דודו ואי הוה תני כל הראוי ליורשו ותו לא ה"א אפילו רחוקים כמה כל שהם משבט אחד להכי תנא דודו לומר דלא מרבינן מכל הראוי ליורשו אלא כמדרגה זו. ואי תנא דודו ובן דודו לחוד ה"א מן האב ולא מן האם צריכא נמוקי יוסף. וכתוב בס' המאור והוי יודע דלא פליג ר' יוסי דמתני' דס"ל כמשנה ראשונה על כל הקרובים השנויים במשנתנו שאם אין זה ראוי ליורשו לזה זה ראוי ליורשו לזה כגון אותם קרובים שקורבתם מן האב אבל פליג ר' יוסי דמתני' אגיסו ובעל אמו ובעל אחות אמו וחורגו ועל קרובי אחוה המנויין במשנתנו בזמן שקורבתם מן האם ולא מן האב שאין זה ראוי ליירש לזה ולא זה לזה וכן במקצת החתנים השנויים במשנתנו כגון חתני קרובי האם בכולהו פליג ר' יוסי דמתני' ובכל הני נקטי' לחומרא כדכתיב לעיל אבל חמיו אפילו ר' יוסי דמתני' מודה שאע"פ שחמיו אינו ראוי ליורשו הוא ראוי ליירש את חמיו וחתן חמיו היינו גיסו דפליג עליה ר' יוסי דמתני' לפי שאין אחד מהם ראוי ליירש את חברו ע"כ. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל וגם זה אינו נכון בעיני לפי שאף בעל אחותו וכל קרובי אישות אין ראויין ליורשו אלא אשתו הוא יורש ומידה הוא זוכה ואינו נקרא יורש לקרוביה שאילו מתה או נתגרשה אינו יורש כלום שאף בקרובי עצמו כגון בן דודו אינו נקרא ראוי ליורשו מפני שאביו יורשו ואם מת אביו לאחר שזכה בירושה זו בנו יורשו שזה את אביו הוא יורש ולא את דודו אלא לפיכך נקרא ראוי ליורשו מפני שאם מת אביו ואח"כ מת דודו ירושה באה לו מידו לידו שהנחלה ממשמשת מה שא"כ בכל קרובי אישות תדע דקאמר ר' יוסי דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו משמע שהוא מחזר על קרובי עצמו מן האב והכי קתני דודו ובן דודו ראשון בשני ושני בשני מן האב וכל הקרובים בקרובה כזו הוא שיהו ראויין ליירש דאילו כל הראויין ליורשו אינם פסולין שאם כן אין אדם בישראל כשר. וכל הקרוב לו באותה שעה להוציא אשה שגרשה אי נמי ת"ק תני לה והפסק שאמר דבכל הני נקטינן לחומרא ודאי אינו דסוגיין ודאי כר' יוסי דברייתא ולא כר' יוסי דמתני' דהא רב חסדא הכשיר וכו' ע"כ. וכתוב בתוי"ט וכל הראוי ליורשו כתב הר"ב תשלים משנתו של ר' עקיבא היא וכו' ועיין על זה בשלחן ערוך ח"מ סי' ל"ג סעי' ד'. ומה שכתב רעז"ל וכל הראוי הוא תשלום משנתו של ר' עקיבא והאי משנה ראשונה דעתיה מהרמב"ם ז"ל ומה שכתב אח"כ וכל הראוי ליורשו דהיינו קרובי האב אבל קרובי האם כגון אחי אמו העתיק מרש"י ז"ל דומה שסובר שרש"י והרמב"ם ז"ל כוונתם אחד אכן בר"ש לוריא מצאתי כתוב וכל הראוי ליורשו וכו' נ"ב הרמב"ם ז"ל כתב שהם מדברי ר' עקיבא ואינה ממשנה ראשונה ונראין דבריו יותר מפי' רש"י ז"ל נראה לי ע"כ. והתימה על הרב בעל תוס' יו"ט שלא השגיח על זה כמנהגו:
וכל הקרוב לו באותה שעה: שהוא בא להעיד:
היה קרוב ונתרחק כשר: מפיק ליה ר' יוסי הגלילי מקרא דכתיב ובאת אל הכהנים וגו' אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו אלא זה שהיה קרוב ונתרחק א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי הגלילי:
ויש לו בנים ממנה ה"ז קרוב: ומיהו אם אין לו בנים מבתו מודה ר' יהודה שאינו קרוב וביד רפי"ג דהלכות עדות ורפי"ד ובטור ח"מ סי' ל"ג:
יכין
וגיסו: בעל אחות אשתו דבעל אחותו כבר תנינן. ואח אשתו נמי תנינן בן חמיו ונקט בכולהו כשהנידן הוא זכר, וה"ה בנקיבה:
הן ובניהן: נ"ל דמלת בניהן אכולהו קאי, כגון בן לאב, ובן אחיו ובן אחותו ואחי אשתו ובן אחי אשתו, ובן אחות אשתו ובן אשתו (ובן חמיו ובן אחות אשתו), דכולהו לא תני להו, והן כולן אותן שכנגד הנך דתני. מיהו ביש לגיסו בנים מאשה אחרת כשר להן:
וחתניהן וחורגו לבדו: בן אשתו שמאיש אחר, וה"ה לאשת חורגו. אבל לבן חורגו ולחתן חורגו כשר להן:
וכל הראוי ליורשו: ר"ל דמשנה ראשונה הוה ס"ל דדוקא דודו ובן דודו מאב [וה"ה שאר קרובים שמאב רק לישנא דקרא נקט [ויקרא כ"ה פמ"ט] , מדראויין ליורשו פסול להן, אבל אחי האם, או קרובי האשות, מדאינן ראויין ליורשו, כשר להעידן [והא דלא תני בקיצור, כל הראוי ליורשו, למה הזכיר דודו ובן דודו כלל. י"ל משום דבראוי ליורשו סד"א דכולל כל השבט, מדאפשר שיירשוהו. נ"י]:
וכל הקרוב לו באותה שעה: אסוקי מלתא דת"ק היא, וה"ק כל שהיה קרובו בשעה שראה העדות, אף שאח"כ נתרחק, פסול, דבקורבה בעינן תחלתו וסופו בכשרות [ל"ג י"ג]. [לאפוקי בנפסל להעיד משום דיש לו הנאת ממון בהעדות (ל"ג סט"ו)]:
היה קרוב: ע"י אשות:
ונתרחק הרי זה כשר: לעדות שיראה להבא:
הרי זה קרוב: והלכה כת"ק. וזה הכלל בפסולי קורבה, (א) האיש עם אשתו, והאב או האם עם בניהם, והאחים והאחיות זה עם זה, בין שאחוותם מאב או מאם, כולן נחשבין ראשון בראשון, ובניהן של האחווה זה עם זה נחשבין שני בשני, ונכדיהן שלישי בשלישי, בכולן בין בזכרים בין בנקיבות, הפסול קורבה הולך עד שני בשני, מיהו קיי"ל דגם שלישי בראשון פסול, וי"א דשלישי בראשון או קרובי האם פסולין רק מדרבנן [ל"ג ס"ב]. (ב) האיש ואשתו כחד גופא [ולא נקטה במתניתין, מדפשיטא טובא], ולכן כל שפסול לא' פסול להאחר ג"כ, חוץ מראשון בשני בתרי בעל, וכ"ש שני בשני בתרי בעל, פסול רק לכתחילה, אבל ראשון בשלישי, אפילו רק בחד בעל כשר לכתחלה, כשאין לקרובו הנאה מהעדות [ל"ג ס"ג]. (ג) ומשום דאיש ואשתו ראשון בראשון, לכן פסול בעלה לאביה ולאמה, לבנה ובתה, ולאשת בנה, ולבעל בתה, ולבעל אמה, ולאשת אביה [ל"ג ס"ח]. (ד) חתן בשדוכין שלנו, כשר לארוסתו, מיהו בממון אפשר דנוגע בדבר. וכ"ש דמחותני' כשרים להעיד זל"ז. מיהו לדון זל"ז, אסו' לכתחיל', מדהן כאוהבין זל"ז [ל"ג ס"ו וס"ט]. (ה) אחי ראובן מהאב כשירין לאחי ראובן מהאם [ל"ג ס"ז]. (ו) כל פסול קורבה שהוא ע"י נשואין, כגון בעל אחותו, או בעל בתו וכדומה, או אשת אחיו, או כלת בנו, כשמת הקרוב, אף שהניח בנים כשר להעיד לו, מדהו"ל קרוב ונתרחק. ודוקא על דבר שראה קודם שנעשה קרובו דבעינן תחלתו וסופו בכשרות [ל"ג סי"ב וסי"ג]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת