משנה סנהדרין ג א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ג · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

דיני ממונות, בשלשה.

זה בורר לו אחד א וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, שני הדיינים בוררין להן עוד אחד.

זה פוסל דיינו ד של זה וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו כשרים או מומחין, אינו יכול לפוסלן.

זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, אימתי, בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולים.

אבל אם היו כשרים, אינו יכול לפוסלן.

נוסח הרמב"ם

דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררין להן עוד אחד דברי רבי מאיר וחכמים אומרין שני דיינין בוררין להן עוד אחד זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי רבי מאיר וחכמים אומרין אימתיי בזמן שהוא מביא ראיה שהן קרובים או פסולים אבל אם היו כשרים או מומחין מפי בית דין אינו יכל לפוסלן זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי רבי מאיר וחכמים אומרין אימתיי בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהם קרובין או פסולין אבל אם היו כשרים אינו יכל לפוסלם.

פירוש הרמב"ם

דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד כו': הטעם במה שאמרו חכמים כי שני הדיינין הם שבוררין השלישי לפי שהדיין שיברור האחד מן השני בעלי דינים יהפך בזכותו וכן הדיין השני יהפך בזכות הבעל דין השני שברר והשלישי יכריע ביניהם ולא יהיה נוטה עם אחד מן השני בעלי דינין לפי שלא בררו אחד מהם ומחלוקת ר' יהודה וחכמים אינו בדיינין מומחין אלא בדיינין שאינן מומחין לפי שר' מאיר אומר כיון שהם אינם מומחין יש לו לטעון ולערער בדיניהם וחכמים אומרים כיון שהם כשרים הרי הן כמומחין שאינו יכול לפוסלן: וענין מה שאמרו חכמים כיון שהם כשרים וברורים הוא פירוש וכאלו אמר אם היו כשרים הרי הם כמומחין שאינו יכול לפוסלן: והמתברר מכל התלמוד מזה הענין מה שאני אומר לך וזה שהבעלי דינין כשיתרצו בדין מי שבררו בני אדם וקבלו עליהם דינם ואפילו לא היו אותם בני אדם מומחין רצה לומר אלא הדיוטות דינם מקובל עליהם אלא אם כן טעו בדין שחוזר ובטעות הדיינין בדין יש דרכים ומחלוקת ואין זה מקומו ואם הבעלי דינין לא בררו אותם הדיינין ולא מנו אותם עליהם אלא שהם מאליהם עמדו להם לדון בין בני אדם או שמנה אותם מלך או שלטון או קצת זקני הקהל ולא מנו אותם הבעלי דינין אם היו מומחין דיניהם דין ומקובל כיון שלא טעו כמו שבארנו וענין מומחין שיהיו חכמים בתורה יודעים במקראות הכתובים בה יכולים לסבור ולהוציא דבר מתוך דבר כמו שביאר בתלמוד אומר כגון אנא דגמירנא וסבירנא רצוני לומר שאני יודע וזוכר לתורה שבכתב ושבעל פה ויש לי יכולת לסבור ולהקיש ואני מבין הענינים וכל איש שהוא כזה יש לו לדון ואפילו יחיד ואע"ג דלא נקיט רשותא מריש גלותא ובלבד שיהא מפורסם אצל בני אדם שהוא כן וזהו ענין מומחה לרבים ואם אינו מומחה אין דינו דין ואפי' שידון דין אמת ואפילו נטל רשות מבית ראש גולה שאין הרשות מועלת אלא למומחה כמו שיתבאר בתלמוד אבל זה המומחה דלא נקט רשות אין לו רשות להכריח הבעלי דינין שידונו לפניו אבל מי שדן הוא לא יקבל עליו דינו אבל המומחה דנקיט רשות מריש גלותא ידין בעלי דינין בין רצה כל אחד מהם או לא רצה ואין יכול אחד מהם לצאת מדינו בכל ארץ ישראל וראש ישיבה הוא דן גם כן על בעלי דינין ואפילו לא רצו אבל זה בארץ ישראל בלבד זהו המתבאר בזה הענין: ומה שאמר זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה אין מחלוקתו עם החכמים במי שהביא שני עדים שיעידו לו בדבר מן הדברים שבעל דינו יפסול אותם ושומעין לו כי זה מבואר שאין שומעין לו אלא אם הביא ראיה שהם קרובים או פסולים אבל מחלוקת רבי מאיר עם חכמים כשיתבע ראובן לשמעון שיש לו אצלו ממון והביא ראובן שני עדים והעידו שהוא כדבריו אחר כך הביא שני עדים אחרים והעידו גם כן כמו עדות השני עדים הראשונים ואם טען שמעון ואמר אלה הארבעה עדים פסולים רבי מאיר אומר שומעין לו ונאמר לראובן הבא ראיה שהם כשרים לפי שאתה לא היית מביא עדים אחר עדים על ענין אחד בעצמו אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר לעדות ואנחנו לא נדע איזו כת מהם הפסולים אם הם הראשונים או הם האחרונים אם כן יש לך לקיים הכשרות באחת הכתות וחכמים אומרים אין אנו חוששין בהביאו עדים אחר עדים לפי שלא עשה זה לפי שאחד מהן פסול אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע אצל רבים ואין שומעין לשמעון אלא אם ברר הדבר שיש בהם פסול. והלכה כחכמים בכל הדברים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

זה בורר לו אחד - אחד מהבעלי דינין בורר לו דיין אחד לדונו ולהפוך בזכותו, וכן השני בורר לו דיין אחד. ושני הבעלי דינים ביחד בוררים להם עוד דיין שלישי, ומתוך כך יצא דין אמת לאמתו דצייתי בעלי דינים דינא ואמרי קושטא קא דייני לן, דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך ב. והדיין השלישי בעצמו נוח לו להפך בזכות שניהם, מפני ששניהם ביררו אותו:

וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להם אחד - בלא דעת הבעלי דינים ג. כדי שלא יהיה לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהן. והלכה כחכמים:

זה פוסל דיינו של זה - יכול הוא לומר לא אדון לפני בית דין ה שביררת:

בזמן שהביא עליהן ראיה - שזה מביא ראיה על דיין שבירר זה, לפוסלו:

אבל אם הם כשרים ומומחים - הכי קאמר, אבל אם היו כשרים שאינן לא קרובים ולא פסולים, אע"פ שהם יושבי קרנות נעשו כמומחין ואינו יכול לפוסלן. ופסק ההלכה בזה, כשקיבלו בעלי הדין מי שידין להם בין יחיד בין רב ם, ופסק על הם את הדין, דינו דין ואין סותרין דינו ואע"פ שאינו מומחה לרבים. ואם נודע שטעה, אם בדבר משנה טעה או בדבר המפורש בגמרא, מחזירים הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה. ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, פטור הדיין מלשלם ו מאחר שקיבלוהי עליהם, שאף על פי שגרם להזיק ז, לא נתכוין להזיק. ואם טעה בשיקול הדעת, והוא בדבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים או גאונים, וסוגיא דעלמא כחד מנייהו ח ודן זה הדיין כדברי אותו הגאון שאין סוגיית העולם כמותו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם א"א להחזיר ישלם מביתו, ואם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו ט. ודיין שלא קיבלו אותו בעלי הדין אלא שעמד מאליו או מינה אותו המלך או קצת זקני הקהל העמידוהו, אם אינו מומחה לרבים, אע"פ שנטל רשות מראש הגולה, אין דיניו דין, בין טעה בין לא טעה י, ואינו בכלל הדיינין אלא בכלל בעלי זרוע, וכל אחד מבעלי דינין אם רצה סותר דינו וחוזר ודן בפני ב"ד. ואם טעה ולא נשא ונתן ביד יחזיר הדין, ואם א"א להחזיר ישלם מביתו כדין כל גורם להזיק יא, ואם נשא ונתן ביד ישלם מביתו וחוזר ונוטל מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה. ומומחה לרבים שקיבלו אותו בעלי דינים או שנטל רשות מראש גולה אע"פ שלא קיבלו אותו בעלי דינים, הואיל והוא מומחה, אם טעה בין בדבר משנה בין בשיקול הדעת וא"א להחזיר הדין, פטור מלשלם. ומומחה שנטל רשות מראש גולה יש לו לכוף לבעלי הדין שידונו לפניו, בין רצו בין לא רצו בין בארץ בין בחו"ל. ומי שנטל רשות מן הנשיא שבא"י אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא"י בלבד יב. ומומחה הוא, מי שלמד בתורה שבכתב ושבע"פ ויודע לסבור להקיש ולהבין דבר מתוך דבר (הוא הנקרא מומחה). וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אל אנשי דורו נקרא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי ואפילו לא נקט רשות מראש הגולה יג:

זה פוסל עדיו של זה - פלוגתיהו דר"מ ורבנן מוקי לה בגמרא, כשאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר והביא כת ראשונה ועמד בעל דין שכנגדו עם אחר ואמר פסולין הן, ר"מ אומר יכול הוא עם אחר לפוסלן, ולאו נוגע בעדות הוא שהרי אמר יש לי כת אחרת. ואם בקש ולא מצא, יפסיד יד. ורבנן סברי אע"ג דאמר תחלה יש לי שתי כתי עדים יכול לחזור ולומר אין לי אלא אלו, ונמצא זה שבא לפסלן נוגע בעדות הוא, ולא מפסלי אפומיה. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

דיני ממונות בשלשה. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. והא דפירש הר"ב ברפ"ק דשלשה הדיוטות כופין לדון לפניהם מיירי במסרב ואינו רוצה לדון כלל. וכ"כ בהגהות אשר"י וז"ל הכא מיירי כששניהם מתרצים לב"ד ואז אין לנו לכופן לדון אלא לפני מי שמתרצים. אבל מסרב ואין רוצה לדון כלל. שלשה הדיוטות או יחיד מומחה יכולים לדוט בעל כרחו. ע"כ. ומיהו נ"ל דזהו שאמר כששניהם מתרצים לאו דוקא. אלא כלומר כשנתבע מתרצה. אבל אין ר"ל שאם לא יתרצה התובע בזבל"א שיכול לכוף לפני שלשה הדיוטות שירצה הוא. דהא מכיון דאמרן דבזבל"א יצא הדין יותר לאמתו למה זה נכוף לנתבע והרי הוא יכול לטעון דבזבל"א עדיף טפי מהאי טעמא. וגם לישנא דמתניתין הכי דייקא דדיני ממונות בשלשה הוי בזבל"א וזבל"א. והא דבגמרא אמרינן דה"ק כשזה בורר וכו'. נראה בעיני דדוקא באוקימתא קמייתא דסברינן דזבל"א היינו זה בורר לו ב"ד אחד וכו' צריכין לאוקמי כשזה בורר לו אחד. משום דקשיא הא בתלתא סגי אבל באוקימתא בתרייתא דזבל"א פירושו דיין אחד. אע"ג דנקטינן נמי בההוא אוקימתא לישנא כשזה בורר לו וכו'. לאו דוקא אלא סירכא דאוקימתא קמא נקטיה. דלמאי נפקא מיניה נדחוק בל' המשנה ונוציאה ממשמעותה ואין לנו דבר המכריחנו לכך. ועוד ראיה לדברי שהרי"ף והרא"ש העתיקו המשנה כלשונה. ולא כתבו האוקימתא דה"ק כשזה בורר לו א' וכו'. ש"מ דלמסקנא לא קאי. משום דלא צריכין למדחק כלל בלישנא דמתניתין אלא שהיא כמו שנשנית. ומה שהכ"מ כתב לדקדק בלשון הרמב"ם דריש פ"ז מהלכות סנהדרין שנתכוין לומר אם אירע שאמר איש פלוני ידין לי כאוקימתא דה"ק כשזה בורר לו אחד וכו'. והסכים מהר"ר ואלק כהן על ידו בריש סימן י"ג. אינו דקדוק כלל למעיין בדברי הרמב"ם ואין להאריך בזה. ושוב באו לידי חדושי מוהר"ר שמואל פוזנא. ומצאתי כתוב בהן בזה הל' אלא ה"ק זה בורר לו דיין אחד וכו' כצ"ל מספר ישן כתוב בקלף וק"ל. עכ"ל. והנאני מאוד. ומיהו בהא מודינא כשיש ב"ד קבוע בעיר דלא מצי מדחי ליה הנתבע לתובע לדון בזבל"א לפי שמפני כן קבעו בית דין. [*וכך פסק ר"מ איסר לש בהג"ה ריש סימן ג']:

זה בורר לו אחד וכו'. כתב הר"ב ומתוך כך יצא הדין לאמתו דצייתי בעלי דינין וכו' וסבר החייב וכו' ואם היה יכול להפך בזכותי וכו' וכ"כ רש"י. ופירש הרא"ש דר"ל שסובר כך שיהפוך בזכותו יותר מבזכות האחר. ומתוך כך צייתי לדינייהו. אבל הדיין עצמו חלילה למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם היה יכול להטעות את חבירו שיקבל את סברתו אע"פ שהוא מסופק בה. הוא בכלל מטה משפט אבל [דעת הרב] מתוך שזה בוררו מבין דבריו לאשורו. ואם יש לו [שום צד] זכות נושא ונותן עם חבירו. וכן עושה הדיין השני למי שבררו נמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים. שניהם. ושלישי שומע המשא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. ע"כ:

וחכמים אומרים שני הדיינים בוררין להן עוד אחד. לשון הר"ב בלא דעת שני הבעלי דינין כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהן. וכ"כ הרמב"ם. ואין בידו דבר מספיק לכשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן יהא נוטה לאחד יותר מלחבירו כששניהם ביררוהו. כזה כן זה. לדעת ר"מ. ולמה יחלקו חכמים. ובגמרא מסקינן דכולי עלמא דעת הדיינים בעינן שיבררו מי שישב עמהן אדם הגון וכי פליגי בדעת בעלי דינין. רבי מאיר סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן. ורבנן סברי דעת הדיינים בעינן. דעת בעלי הדינין לא בעינן:

זה פוסל דיינו וכו'. לשון הר"ב יכול לומר לא אדון לפני ב"ד שבררת. ולא דק שהעתיק ל' רש"י באוקימתא קמייתא. זה בורר לו ב"ד אחד. וזה בורר לו ב"ד אחד. אבל למסקנא וכדפירש הר"ב זב"ל דיין אחד וזב"ל דיין אחד. הוי זה פוסל דיינו. אותו דיין שבירר. וכן ל' רש"י שם יכול לומר לו. לא אדון לפניו:

זה פוסל דיינו. גמרא. כל כמיניה דפסיל דייניה. אמר ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו. שהם הדיוטות שאין דין תורה אלא שהורגלו לדון. ורבי מאיר יהיב להו דין יושבי קרנות ויכול לפוסלן. ורבנן סברי כיון שהמחום רבים עליהם לא כל הימנו לפוסלן. ועדיפי מיושבי קרנות. כן העלו האחרונים ז"ל דיושבי קרנות גרעי מערכאות שבסוריא. אבל מומחים. אפילו ר"מ מודה שאין יכול לפוסלן. נ"י:

[*שהן קרובין. ובמשנה ד' קא מפרש להו. אלו הן הקרובים וכו'. אלא דהתם לעדות שנינו מקרא דכתיב (דברים כ"ד) לא יומתו אבות וגו' דדרשינן בעדות כמ"ש שם. ואכתי מנלן לדון דפסילי. וי"ל דכ"ש הוא וכדאשכחן באוהב ושונא במשנה ה'. ותו דאטו עדות כתיב בקרא דלא יומתו אלא אנן נקטינן עדות וכ"ש לדון. אלא שיש להקשות ודלמא דוקא לדון פסלן קרא. אבל לעדות לא. וי"ל דאי לדון הוה ליה למימר לא יומתו אבות מבנים וגו'. ועוד נ"ל דאיתא בסוגיין דף כ"ח את זו דרש רבי יוסי הגלילי ובאת אל הכהנים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. (שם י"ז) וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו. אלא זה שהיה קרוב ונתרחק. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כרבי יוסי הגלילי. ומדהוצרך להכשיר השופט שהיה קרוב ונתרחק. שמע. מיניה כל שעדיין הוא קרוב פסול לדון. ובמדרש רבה ריש פרשת שופטים כשם שהקרוב פסול להעיד. כך הוא פסול לדון. ומה ראית לומר כן אמר רשב"י כתיב ונגשו וגו' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש וכו' מה נגעים ביום וכו' ומה נגעים פרט לקרוב. אף ריבים פרט לקרוב. אלא שאני תמה דבנגעים גופיה מנלן. ובפרקין [דלקמן דף ל"ד] איתא בהדיא ומה ריבים שלא בקרובים. אף נגעים וכו'. וכן כתב הר"ב בספ"ב דנגעים. ובדפוס של מתנות כהונה שעל הרבות איתא בהפך. וכמו שהיא הגירסא בפרקין אבל ראה זה מצאתי בתורת כהנים פרשת נגעים בסוף פ"א כמו ברבות. ומה נגעים וכו' וצריך עיון. וגם הואיל וחכמים פליגי וסבירא להו דרואה נגעי קרובים. א"כ אין היקש זה. אלא מחוורתא כדכתבתי] [ויש לעיין בספר קרבן אהרן]:

אינו יכול לפוסלן. כתב הר"ב ופסק ההלכה בזה כשקבלו בעלי הדין וכו' שאע"פ שגרם להזיק וכו' וקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי. עיין במשנה ד' פ"ד דבכורות. ומדלא כתב הר"ב בחלוקה זו אם נשא ונתן ביד מה דינו. מסתברא משום דסבירא ליה דלא שנא ואע"ג דנשא ונתן ביד אפ"ה פטור וכן הבין הטור לדעת הרמב"ם כמ"ש בטור סימן כ"ה. וטעמא דלא דמי לטועה בשקול הדעת. כתב הב"י שהרשב"א כתב בשם בעל המאור דמשום פשיעותא דבעל דין נגעו בה. דכל טועה בדבר משנה דבר ברור [הוי] והוה ליה לשייולי ולגלויי טעותא. ולא הוי ליה למסמך עליה. וכיון שנשא ונתן בפניו ולא מיחה פטור. ע"כ. ועיין מ"ש בפ"ק דאבות. על ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ומ"ש הר"ב ואם טעה בשקול הדעת וכו'. וסוגיא דעלמא כחד מינייהו. לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין [ולא ידע] שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד. והטור כתב כגון שסתמא דגמרא פריך ממלתיה וכיוצא בזה [והוא פי' הרי"ף] ורש"י פירש שרוב הדיינים נראה להם דברי השני. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם נשא ונתן ביד וכו' ישלם מביתו. וחוזר ונוטל וכו' במכל שכן מהא דלקמן. ולשון הר"ב כל' הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין. ומ"ש הר"ב ודיין שלא קבלו וכו' סותר דינו. ואפילו לא טעה. נפקא מיניה לענין זמן. א"נ זמנין דליכא לברורי טעותא לא מהמשנה ולא מהסוגיא דעלמא. ואפ"ה אפשר שאינו דין צדק ויכולין הדיינים לפסוק דלא כמו שפסק זה הדיין דאטו כולהו דיני נשנו במשנה וסוגיא דעלמא. ומ"ש הר"ב ואם טעה ולא נשא ונתן וכו' ישלם כדין כל גורס להזיק. שזה מתכוין להזיק הוא. כיון דלאו דיינא הוא. ומ"ש הר"ב מי שנטל רשות מן הנשיא שבארץ ישראל אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא"י. דהכא בבבל שבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב"ד הפקר. דכתיב (עזרא י) וכל אשר לא יבא וגו' בהאשה רבה [דף פ"ט]. והתם בא"י מחוקק. שררה מועטת. כדתניא לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט). אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס. ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל דנשיא היה שמלמדין תורה ברבים בגמ' פ"ק דף ה'. ומ"ש הר"ב ומומחה וכו' והוא יכול לדון יחידי. עיין לשונו בריש מכילתין. ובמ"ח פ"ד דאבות. ופי' מומחה עיין בפירוש [הר"ב] מ"ה פ"ה דעירובין. ומ"ש הר"ב ואפי' לא נקט רשותא כלומר ודיניו דין. אבל אם טעה אינו פטור הואיל ולא נקט רשותא ועיין מ"ת פ"ד דאבות:

זה פוסל עדיו וכו'. כתב הר"ב פלוגתייהו מוקי בגמרא כשאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר וכו'. רבי מאיר אומר יכול וכו' שהרי אמר יש לי כת אחרת. ואם בקש ולא מצא יפסיד. וכן פי' רש"י. וקצת קשה לומר כן מפני שסבור היה שיש לו שתי כתי עדים ואמר כן ואח"כ בקש ולא מצא. יפסיד. והרמב"ם מפרש בענין אחר דפלוגתייהו כשהביא שני כתי עדים שאחר שהעידו כת אחת כדבריו. הביא עוד אחרת והעידו ג"כ כמו עדים הראשונים. וטען הלה שארבעה העדים פסולים הם. רבי מאיר אומר שומעים לו. ונאמר לזה שהביאם הבא ראיה שהם כשרים. לפי שאתה לא היית מביא עדים אחר עדים על ענין אחד בעצמו. אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר לעדות. ואנחנו לא נדע איזה כת מהם הפסולים. אם הם הראשונים או הם האחרונים א"כ יש לך לקיים הכשרות באחת הכתות. וחכמים אומרים אין אנו חוששים בהביאו עדים אחר עדים. לפי שלא עשה זה לפי שאחד מהן פסול. אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע אצל רבים ואין שומעין לו. אלא אם בירר הדבר שיש בהן פסול:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) זה בורר לו אחד. והא דכתב הר"ב בריש פ"ק, דג' הדיוטות כופין לדון בפניהם, מיירי במסרב ואינו רוצה לדון כלל. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) רש"י. ופירש הרא"ש דר"ל שסובר כך שיהפוך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך כך צייתי לדינייהו. אבל הדיין עצמו חלילה למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם היה יכול להטעות את חברו שיקבל את סברתו אע"פ שהוא מסופק בה, הוא בכלל מטה משפט. אבל דעת הר"ב מתוך שזה בוררו מבין דבריו לאשורו כו' נמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים שניהם, והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. ע"כ:

(ג) (על הברטנורא) ובגמרא מסקינן דכולי עלמא דעת הדיינים בעינן שיבררו מי שישב עמהן אדם הגון, וכי פליגי בדעת בעלי דינין, ר"מ סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן כו':

(ד) (על המשנה) פוסל דיינו. בגמרא, כל כמיניה דפסיל דייני. אר"י בערכאות שבסוריא שנו. שהם הדיוטות שאין יודעין ד"ת אלא שהורגלו לדון. ור"מ יהיב להו דין יושבי קרנות ויבול לפוסלן. ורבנן סברי כיון שהמחום רבים עליהם לא כל הימנו לפוסלן, ועדיפי מיושבי קרנות. אחרונים:

(ה) (על הברטנורא) זה הוא לשון רש"י באוקמתא קמייתא. אבל במסקנא כתב לא אדון לפניו:

(ו) (על הברטנורא) ואפילו נשא ונתן ביד. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) וקיי"ל כמאן דדאין דיני דגרמי:

(ח) (על הברטנורא) ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) וחוזר ונוטל כו' במכל שכן מהא דלקמן:

(י) (על הברטנורא) נפקא מיניה לענין זמן. א"נ זמנין דליכא לברורי טעותא לא מהמשנה ולא מהסוגיא דעלמא ואפ"ה אפשר שאינו דין צדק ויכולים הדיינים לפסוק דלא כמו שפסק זה הדיין דאטו כולהו דיני נשנו במשנה וסוגיא דעלמא:

(יא) (על הברטנורא) שזה מתכוין להזיק הוא ביון דלאו דיינא הוא.

(יב) (על הברטנורא) דהכא בבבל שבט, לשון שררה, ויש להם רשות [להפקיר, דהפקר ב"ד הפקר]. והתם בארץ ישראל מחוקק, שררה מועטת. כדאיתא בגמרא. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) כלומר ודיניו דין. אבל אם טעה, אינו פטור, הואיל ולא נקט רשותא:

(יד) (על הברטנורא) רש"י. וק"ק לומר כן דמפני שסבור היה שיש לו ב' כתי עדים ואמר כן ואח"כ ביקש ולא מצא יפסיד. והר"מ מפרש דפלוגתייהו כשהביא ב' כתי עדים שאחר שהעידו כת אחת כדבריו הביא עוד אחרת והעידו ג"כ כמו ראשונים, וטען הלה שד' העדים פסולים הם, רמ"א שומעים לו, ונאמר לזה שהביאם הבא ראיה שהם כשרים לפי שאתה לא היית מביא עד. ים אחר עדים אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר ואנחנו לא נדע איזהו הראשונים או האחרונים. וחכ"א אין חוששים לזה, לפי שלא עשה זה אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע לרבים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

וחכמים אומרים שני הדיינין בוררין להם עוד אחד:    כתב הרמב"ן ז"ל בפ' אלה הדברים וז"ל ולשון רש"י ז"ל מספרי טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהן רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינים והדין הזה לא ידעתי אותו שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינים יותר על שלשה בדיני ממונות וכ"ש לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין שאילו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין אבל שלשה הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינים אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחר ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר כמו שאמרו אינו דומה דין בחמשה לדין הנגמר בעשרה ואע"פ ששלשה כופין לדון בפניהם כשאינו רוצה לקבל עליו לדון אבל רוצה לברור יותר בורר דה"ל כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח שבכך נצטוינו שנאמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה ורבוי חכמים ב"ד יפה הוא והנה במדבר יהיו החכמים מצויין עמהם ויכולין לומר נלך לפני שרי האלפים עכ"ל ז"ל:

זה פוסל דיינו של זה:    עיין בקולון שרש י"ו. ובגמרא פריך כל כמיניה לפסול דיינים ומשני ר' יוחנן דבערכאות שבסוריא שנו פי' שאינם בקיאים בדין אבל מומחין אינו יכול לפוסלן ואתו רבנן למימר דאם לא היו לא קרובין ולא פסולין נעשו כמומחין ואינו יכול לפוסלן ותניא נמי הכי לעולם הוא פוסל והולך עד שיקבל עליו ב"ד שמומחה לרבים דברי ר"מ ופרכינן והא עדים אם אינם לא קרובים ולא פסולין כמומחין דמו ואפ"ה תנן זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר"מ ורב דימי בשם ר' יוחנן תירץ מה שכבר פי' רעז"ל ובין ר"מ ובין רבנן מצו סברי כרבי פי' אפילו רבנן מצו סברי דפליג אאבוה בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע) בטוען הבא לידון עם חברו על קרקע שיש לו שטר מכירה עליה וגם שהחזיק בה שלש שנים דס"ל לרבי דהואיל וטען שיש לו ג"כ שטר צריך לברר ולהביא השטר ואם לא מצא השטר יפסיד דע"כ ל"ק רבי התם דצריך להביא השטר אלא משום דחזקה מכח שטר אתיא שכשאומר שהחזיק בה שלש שנים חזקתו מועלת לו במקום שטר שכיון שעברו עליו שלש שנים מצי למימר שטר היה לי ואבד דטפי מתלת שנין לא מזדהר איינש בשטריה אבל אמרי יש לי שתי כיתי עדים והביא אחת כיון דהני תרי לאו מכח דהני תרי אתו אין צריך לברר דבריו ולחזור אחר כת שנייה ולפיכך אינו יכול בעל דינו לפסול הכת הראשונה דנמצא נוגע בעדותו ועיין עוד ברש"י ז"ל. ורבין בשם ר' יוחנן תירץ דבין רישא בין סיפא מיירי שהבעל דין פוסל הדיינים והעדים אלא דברישא נמצאו דבריו אמת על העדים ומש"ה מהמנינן ליה אפילו לגבי דיינים וסיפא בהפך שנמצאו דבריו אמת על הדיינים שפסולין הן ומש"ה מהימנינן לי' אעדים אליבא דר"מ ורבנן לית להו מגו ומתקיף עלה רבא בשלמא מגו דפסולי עדים פסלי נמי דיינים איכא בי דינא אחרינא אלא מגו דפסלי דייני פסלי נמי עדים והא תו ליכא עדים ומשני לא צריכא דאיכא כת אחרת אבל אי ליכא כת אחרת הכי נמי דלא מצי פסיל ופרכי' א"כ היינו דרב דימי ומשני איכא בינייהו מגו דרבין סבר אמרינן מגו בעלמא כדקיימא טעמא הכא דמשים מגו הוא דאי לאו הכי הוא לא הוה פסיל ר"מ ולרב דימי לא אמרינן מגו בעלמא. וריש לקיש יישב דברי ר"מ ואע"פ שריש לקיש הרואה אותו בבית המדרש דומה כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה מרוב חכמתו וחיריפותו אעפ"כ מחבבין בני ארץ ישראל זה את זה ובדרך ענוה אמר כן ליישב דברי ר"מ פה קדוש כר"מ יאמר דבר זה אלא תני להתקיים דברי ר"מ במקום עדיו עדו פי' דאע"פ שקבלוהו בתחלת דבריהם כשנים יכולין לחזור בהן וכדתני סיפא א"ל נאמן עלי אבא וכו' ויהבינן צריכותא בגמרא לפליגתא דר"מ ורבנן הכא ובסיפא לפי טעם זה וישוב זה אלא דכבר דחינן להאי תירוץ דריש לקיש דמדקתני רישא דיינו בלשון יחיד וסיפא עדיו בלשון רבים אלמא דוקא קתני ומתוך מה שנכתב נתבאר דבסוף מתני' חסר זו הבבא וכך צ"ל זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר"מ וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולין אבל אם היו כשרין אינו יכול לפוסלן וברישא דמתני' אית דגרסי אבל אם היו כשרין או מומחין מפי ב"ר אינו יכול לפוסלן:

זה פוסל עדיו וכו':    וביד רפ"ז דהלכות סנהדרין ובטור ח"מ סי' י"ג וע"ש במ"ש בשם אביו הרא"ש ז"ל שיש חסרי הדעת טועין בדברי רש"י ז"ל שהדיין יש לו להפך בזכות מי שבררו ועומד במקומו וכו' שאינו כן אלא דעת הרב ז"ל שמתוך שזה בררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו וכן עושה הדיין השני למי שבררו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני דייני שניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד:    כל א' מהבעלי דינין בורר לו דיין א':

ושניהן:    ב' הבעלי דין:

וחכמים אומרים שני דיינין בוררין להן עוד אחד:    והכי קיי"ל ואם א' אינו רוצה לברור, כל ג' שישבו יחד יכולין לכופו לדון לפניהם, ובלבד (שלא יהיה) [שיהיה] ביניהן א' (שאינו יודע) [שיודע] סברות בדינין [ג' וי"ג], מיהו בב"ד קבוע בעיר, אפילו כל הג' יושבי קרנות, אינו יכול לברור לו דיין אחר, מדהמחום רבים עליהן [ג']:

וזה פוסל דיינו של זה:    לומר איני דן לפני זה. מיהו בהוא מומחה גם ר"מ מודה שאינו יכול לפוסלו:

או פסולין:    מחמת עבירה:

אינו יכול לפוסלן:    מיירי באמר שיש לו ב' כתי עדים, והביא כת א', והעיד אותו שכנגדו עם עוד אחר שפסולין לעדות, דר"מ ס"ל דאין הבעל דבר הפוסלן נוגע בעדות, דהרי אמר האחר שיש לו עוד כת אחר, ואפילו יבקש אח"כ הכת הב' ולא ימצאם, איהו דאפסיד אנפשיה, וחכמים ס"ל דיכול לחזור ולומר אין לי עדים:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

בבלי כג א  שולחן ערוך חושן משפט יג א