משנה בבא קמא ב ג

שקפצו וכו' משלם נזק שלם. מסקינן בגמרא דלהכי תנן שקפצו ולא שנפלו ) כגון היכא דמקרבי כלים לכותל. ואי הוו קפצי. לברא ממאני היו קפצי. וכי נפלו אונס הוא ופטורים. דהא לאו פשיעה הוא אפילו לענין קפיצה דהא כי קפצי לברא הוו קפצי. אבל אי הוי בענין שכשיקפצו הוו תברי. כי נפלו נמי חייבים. דאע"ג דבנפילה אניסי הוא הוה תחלתו בפשיעה לגבי קפיצה ותחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. [ומתניתין דמרחקי הכלים ומשום הכי חייב על הקפיצה ועל הנפילה נמי היה חייב אבל משום הכי לא קתני נפלו לומר דלפעמים פטור בנפלו והיינו היכא דמקרבי ואז פטור אף על הקפיצה. כך פירש בנ"י]:

חררה. פירש הר"ב עוגה שנאפית על גבי גחלים. וז"ל הרמב"ם ופעמים שהגחלים נדבקים בה. ע"כ. ועיין פרק דלקמן מ"י:

על החררה משלם נזק שלם. כתב הר"ב דהוי שן ברשות הניזק. ומסיק בגמרא דבגדיש של בעל החררה דבעינן ובער בשדה אחר:

ועל הגדיש משלם חצי נזק. כתב הר"ב דהוו כמו צרורות ס"לכדעת הטור סימן שצ"ב דבאדיי אדויי היא מתניתין. ואף ע"ג דבגמרא מוקמינן אליביה דר"י דהלכתא כותיה. מתניתין באנח אנוחי ועל מקום החררה נ"ש ועל כולה גדיש ח"נ. כתב ב"י בשם הרשב"א דה"ה דהוה מצי לאוקמא בדאדיי אדויי ועל כולה גדיש חצי נזק. ובהכי מיפרשא מתניתין טפי שפיר שאין משלם על הגדיש אלא חצי נזק. ואילו באנח אנוחי איצטריך לחלק בין מקום גחלת ובין שאר גדיש. אלא רבותא קמ"ל דלר"י אפילו באנח מצית לאוקמה. ע"כ. ולא כדעת התוספות דכתבו דלר"י דוקא באנח וכו'. ועיין מ"ש סוף פרק ו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ט) (על המשנה) שקפצו. ולא שנפלו, כגון היכא דמקרבו כלים לכותל ואי הוו קפצי לברא ממנא הוי קפצי, וכי נפלו אונס הוא ופטורים, דהא לאו פשיעה היא אפילו לענין קפיצה, דהא כי קפצי לברא הוו קפצי. אבל אי הוו בענין שכשיקפצו הוו תברי כי נפלו נמי חייבים. ואע"ג דבנפילה אניסי הוא, הוה תחלתו בפשיעה לגבי קפיצה וסופו באונם, וחייב. ומתניתין דמרחקו הכלים, ומש"ה חייב על הקפיצה. ועל הנפילה נמי היה חייב, אבל מש"ה לא קתני נפלה, לומר דלפעמים פטור בנפילה והיינו היכא דמקרבי, ואז פטור אף על הקפיצה. נ"י:

(י) (על הברטנורא) ופעמים שהגחלים נדבקים בה. הר"מ:

(יא) (על הברטנורא) דבגדיש של בעל החררה דהשתא הוי ברשות הניזק דבעינן ובער בשדה אחר. בגמרא:

(יב) (על הברטנורא) דבאדיי אדויי היא מתניתין ועל כולה גדיש חצי נזק. ואיכא נמי אוקמתא בגמרא באנח אנוחי, ועל מקום החררה נזק שלם. ובהכי מתפרשא מתניתין טפי שפיר. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

שקפצו מראש הגג: בגמ' דייק הא נפלו פטורין ותניא נמי בהדיא בברייתא נפלו פטורין אלמא קסבר תחלתו בפשיעה כגון הכא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דילמא קפצי דהא אורחייהו לקפוץ וסופו באונס דהא נפלו ונפילה לא ה"ל לאסוקי אדעתיה [פטור] ולמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב מוקמי' למתני' ולברייתא כגון דמקרבי כלים לגבי כותל טובא דליכא תחלתו בפשיעה דאי הוו קפצי לברא ממאני הוו קפצי וכי נפול להדי כותל ואיתבר מאנא אנוס הוא:

משלמין נ"ש: כן מצאתי מוגה וכן הוא בירושלמי גמרא ת"ר הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה פטורין פי' רש"י ז"ל וכן רב אלפס ז"ל פטורין מנ"ש וחייבין בח"נ דמשונים הם אדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבי' פי' רש"י ז"ל אדם אי נמי לאו אורחיה לקפוץ מלמטה למעלה חייב דאין באדם צד תמות אלא בבהמה. ותרנגולין דרכן לדלג אפי' מלמטה למעלה ופרכי' והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורין תרגמה רב דאפיך מיפך כלב בזקירה וגדיא בסריכה פי' רש"י ז"ל בזקירה קפיצה סריכה שנועץ צפרניו בכותל שאין דרכן בכך ומשונים הם ופרכי' אי הכי אמאי פטורין ומשני פטורין מנ"ש וחייבין בח"נ וכתבו תוס' ז"ל והתניא הכלב אמתני' ה"מ למפרך אלא נטר עד דמייתי ברייתא ופריך אתרוייהו ע"כ. ועוד כתבו הם ז"ל שאם דלגו מלמעלה למטה פטורין לגמרי דה"ל אונס שאין דרכן בכך כלל ולזה הסכים הרא"ש ז"ל דאי לאו אונס מאי איצטרי' למימר גבי אדם דחייב הא ודאי משום שנוי אין ראוי לפטור באדם:

הכלב שנטל וכו': בפירקי' דף י"ח איתא דר' אלעזר פליג בברייתא עלה דמתני' וס"ל דעל הגדיש נמי משלם נ"ש ועוד איתא התם דקתני עלה בתוספתא דמגופו משלם לנזק הגדיש לרבנן ח"נ ולר' אלעזר נ"ש ומוקי התם לפלוגתא דר' אלעזר ורבנן בדשני הכלב בגחלת כגון שנטלה בפיו והניחה דהיינו שנוי לרבנן ח"נ משלם ומגופו דמשונה הוא ותולדה דקרן ור' אלעזר סבר כר"ט דאמר משונה קרן בחצר הניזק משלם נ"ש אבל בצרורות כי אורחייהו כגון שנטל החררה דבוק בקצה של הגחלת ונפלה הגחלת והדליקה את הגדיש שהוא הניחה לגחלת כאן והוא הולך ודולק למקום אחר דהיינו צרורות דאינו אלא כחו בין ר' אלעזר בין ת"ק קאמר התם רבא אליבייהו דכולהו ס"ל כסומכוס דנ"ש משלם ובעייתיה דח"נ צרורות מגופו משלם או מעליה משלם מהכא לא מצית למפשט דהכא בצרורות ששינה בהן מיירי וכדכתבי' ולא בצרורות כי אורחייהו אלא דבתר הכי בין לפי' רש"י ז"ל בין לפי' תוס' ז"ל מוכח דמצי למפשט לרבא דמגופו משלם ובתר הכי פריך דניפשוט מינה נמי בעיא אחרינא דרבא אי יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות ודחי דלא ניפשוט מינה לא הא ולא הא יעויין שם:

אכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נ"ש: משום דהויא שן ברשות הניזק ומוקמי' לה בגמ' כגון דאכלה בגדיש דבעל חררה דבעי' ובער בשדה אחר משמע דס"ל לתלמודא דבענין זה דוקא הוי רשות הניזק לחייבו נ"ש אבל שקלה מרשות הניזק ואכלה במקום אחר אינה משלמת אלא מה שנהנית וכ"ש בר"ה דאי לאו הכי אמאי דחיק לאוקומה בהכי לוקמה בפשטה אפי' בגדיש דעלמא וכן כתב הרמ"ה ז"ל. ואמרי' בגמ' דמדמחייב מתני' לבעל הכלב לשלם לבעל החררה נ"ש ע"י חתירת דלת אלמא לאו שנוי הוא לו לכלב לחתור דאי הוי שנוי תולדה דקרן הוי וח"נ הוא דמחייב:

ועל הגדיש: מסיק בגמ' דבעל הכלב חייב לחודיה ולא בעל הגחלת דמיירי ששימר גחלתו ונעל בפניו כראוי בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואע"ג דלגבי הכלב שדרכו לחתור לא הויא שמירה אלא במנעול שאני אש שהתורה מיעטה דומיא דשן ורגל דפטור בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה והא דמשלם ח"נ אגדיש אי אנח אנוחי הגחלת על הגדיש חייב נ"ש על מקום הגחלת דכיון דאנחיה תולדה דרגל בחבורין היא ואשאר הגדיש ח"נ דחצי כלב הן דהוו להו צרורות ואי לא אנחם לא מיחייב אכוליה גדיש אלא ח"נ דצרורות נינהו כיון שזרק הגחלת על הגדיש נמוקי יוסף ז"ל. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פירש דעל הגדיש משלם ח"נ דמשונה הוא ע"כ. פי' ולא מטעם צרורות וכן הוא ג"כ בפי רש"י ז"ל בלשון אחר ועיין בשלטי הגבורים: