מלאכת שלמה על בבא קמא ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה אעריכה

בפי' רעז"ל לשון ראשון נראה שכך צריך לומר ומשני לשבר בדרך הילוכה כלומר בכך היא מועדת שמשברת כלים דרך הילוכה והוא לשון רש"י וראיתי שכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין פי' זה נראה בעיני שהרי כבר אמר שהרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה על כן נראה לפרש דכולה מילתא קושיא היא וה"ק כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה דקאמרן וקמשני הבהמה מועדת וכו' אבל אם היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין בזה אינה מועדת וכן לקמן כיצד השן וכו' נ"ל כמו דאמרן דה"ק כיצד הוא זה שאמרנו למעלה שהשן מועדת לאכול את הראוי לה הבהמה מועדת לאכול פירות וכו עכ"ל ז"ל. עוד בפירושו ז"ל הבהמה מועדת רישא תנא אבות וכו' עד סופו. אמר המלקט הכי משני ליה רבא לרבינא והדר בעא מיניה סיפא גבי שן מאי אבות ומאי תולדות איכא דליכא למימר דלאכול פירות וירקות הויא תולדה דהיינו שן ממש ותולדה היינו נתחככה בכותל להנאתה וא"ל רבא בדרך בדיחותא אנא שנאי חדא ואת שני חדא ותירץ רב אשי דקתני תנא שן דחיה וקתני שן דבהמה ולאשמועי' דבכלל ושלח את בעירה דקרא הוי חיה דחיה בכלל בהמה דילפי' בהמה משבת וכדתנן ס"פ הפרה. וכתבו תוס' ז"ל אע"ג דכבר אשמועינן ברישא דאפי' תרנגולין מועדין מ"מ ניחא ליה נמי לאשמועי' גבי שן וק"ק אמאי לא תני נמי תולדה בשן כמו ברגל ע"כ. עוד כתבו ז"ל כיצד הרגל מועדת וכו' אית דגרסי והבהמה בוי"ו וה"פ כיצד העדאה דרגל לשבר בדרך הליכה פי' דרך הלוכה היא העדאתה וכן בסיפא גבי שן אבל קשה לר"י מה חידש כאן שלא שנאה בפ"ק ונראה לר"י דל"ג בוי"ו וה"פ כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה שאמר בפ"ק הבהמה מועדת וכו' ומ"מ דייק בגמרא שפיר היינו רגל היינו בהמה דהרגל מועדת והבהמה מועדת הכל אחד ע"כ:

או שהיו צרורות וכו':    לשון רעז"ל עד דהלכתא גמירי לה. אמר המלקט דלא כסומכוס דלא גמיר הלכה וס"ל דמשלם נזק שלם וכח כחו בעיא בגמרא אי משלם לסומכוס ח"נ או דילמא לא גמירי הלכה כלל ואפי' בכח כחו משלם נ"ש וקאי בתיקו. ועוד בגמרא איבעיא להו הכי קאמר היתה מבעטת והזיקה בביעוטה בלא צרורות ותולדה דקרן היא או שהיו צרורות מנתזין כי אורחייהי ובתרווייהו משלם חצי נזק ורבנן היא או דילמא או צרורות נמי מחמת ביעוט ומש"ה משלם ח"נ הא כי אורחיה משלם נ"ש ומני סומכוס היא ת"ש מסיפא דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל האחרון ח"נ ואי סומכוס מי אית ליה ח"נ וכי תימא ראשון ראשון להתזה ואחרון אחרון להתזה כגון שמאותו כלי שנשבר ע"י צרורות התיזו שברים ושברו כלי שלישי דהוי כח כחו ומש"ה משלם חצי נזק אלא הא דבעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי תפשוט ליה דלאו ככחו דמי ומשני רב אשי כרבנן מוקי לה ובעיא אחרת דבעי לה לעיל אמתני' קמיבעיא ליה הכי היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כי אורחייהו ח"נ הא מחמת ביעוט רביע נזק ותו לא וחשיב שנוי והוי כתם ומשלם רביע נזק דהא העדאתם ח"נ הלכך תמותם רביע נזק או דילמא היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות מחמת ביעוט ח"נ ולעולם ח"נ דאין שנוי לשלם רביע שאין תמות והעדאה בהם דלא אשכחן תם דמשלם בציר מפלגא תיקו:

דרסה על הכלי וּשְבָרתוֹ כו' וּשְבָרוֹ:    כך נקד ה"ר יהוסף ז"ל. ובגמ' תני עלה בד"א ברשות הניזק אבל בר"ה על הראשון פטור דרגל הוי ועל האחרון חייב אם התיז מר"ה לרשות הניזק והכי אסיקנא דהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י חייב ח"נ כדין כל צרורות:

התרנגולין מועדין וכו':    ודוקא בששברו ברגליהם או בכנפיהם או בשאר גופן כדרכן שלא בכונה אבל שברו ברוח כנפיהם הוו להו צרורות וח"נ הוא דמשלם ואם שברו בכונה אפי' בגופה ח"נ הוא דמשלם דהויא לה תולדה דקרן נמקי יוסף ז"ל:

היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ושיבר את הכלים משלם ח"נ:    פי' רעז"ל דדליל היינו צרורות דבאותו דליל אדיינהו וכו'. אמר המלקט אדיינהו פי' רש"י ז"ל שזרק הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוי צרורות ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח"נ בעל התרנגול והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו ופירשו תוס' והרא"ש ז"ל דמסקי' בגמ' דבנקשר מאליו ובדאדייה אדויי עסיקי' ואיירי בדליל הפקר או דחבריה ואצנעיה או של בעל התרנגול ואצנעיה דאנוס הוא דאי לא אצנעיה אע"ג דאדייה אדויי הוא משלם נ"ש דהא דצרורות משלם ח"נ היינו כשהתיזה דבר הפקר אבל אם התיזה ממון שיש לו בעלים משלש נ"ש דצרורות אורחה הוא כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה ודוקא בדאדייה אדויי אבל אם הזיק תרנגול בדליל דרך הלוכו משלם נ"ש דדבר המחובר לגופו כגופו דמי כמו עגלה המושכת בקרון ואם הזיק הדליל אחר שנח פטור בעל התרנגולת מאחר דבנקשר מאליו מוקי לה בגמ' וקרא כתיב כי יכרה איש בור ולא כי יכרה שור בור עכ"ל ורובו מהרא"ש ז"ל. [הגה"ה בספר לקח טוב פ' משפטים דף כ"ח ע"ב כתב ואמר ב' פעמים איש בור חד למעוטי א' ולא שנים שאם חפר א' בור ט' טפחים ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב והראשון פטור אף מנזיקין ודוקא שהאחרון חייב מיתה אבל אם חפר א' שמנה וח' ט' שניהם חייבין בנזיקין ואם חפר א' עשרה וא' עשרים שניהם חייבין בין למיתה ובין לניזקין ואיש בור שני אתא למעוטי איש בור ולא שור בור ששורו שחפר בור בר"ה פטור עכ"ל ז"ל]:

או שהיה מהדס:    בערוך גריס מחדס בחית ופירש ענין דריסה כמו דיחוס שפירשתי בערך דחס ע"כ:

ושבר את הכלים:    גרסי':

משנה בעריכה

משלם מה וכו':    כך מצאתי מוגה בכולהו באבי וכן הוא בירושלמי:

אכלה כסות או כלים משלם ח"נ:    קשיא לי אמאי לא קתני אכלה בהמה מה שאין דרכה לאכול כגון כלב שאכל אימרי רברבי ושונרא דאכל תרנגולי דהוי רבותא טפי דאע"ג דאכילה גמורה היא ויש הנאה להזיקה אין משלם אלא ח"נ ועוד לעיל בפ"ק קתני הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט ואמאי לא קתני ששה תמין וליתני אין מועדת לאכול בהמה שאין דרכה לאכול הלכך נ"ל לפ' הא דאמר לעיל האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי משונה הוא ולא מגבינן ביה בבבל אפחת שפיחתה המיתה קאמר דלא מגבינן בבבל אבל דמי הנבלה משלם אם אכל בחצר הניזק ואם בר"ה מה שנהנה דאכילה לא הוי שנוי דדרכם לאכול כל נבלות אפי' של בהמות גדולות והאי דקאמר האי כלבא דאכל לפי שאין דרכו להמית אלא לצורך אכילה ואע"ג דתחלת ההיזק היה שנוי מחייב על האכילה דהוי אורחיה עכ"ל הרא"ש ז"ל ועוד האריך ע"ש:

מצדי הרחבה משלם מה שהזיקה:    אם הלכה ועמדה בצדי הרחבה אבל אם לא הלכה אלא החזירה ראשה מרחבה לצדה של רחבה ואכלה פירות אינה משלמת אלא מה שנהנית הואיל וגוף הבהמה קאי ברחבה דאורחה הוא להחזיר ראשה ושן בר"ה פטור כשמואל דהלכתא כותיה בדיני. ובגמ' בברייתא אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה דברי ר"מ ור' יהודה ר' יוסי ור' אלעזר אומרי' אין דרכה לאכול אלא להלך ומפ' בגמ' דאלפא ור' אושעיא איכא בינייהו פי' רש"י ז"ל דאמר אלפא לעיל בהמה שפשטה צוארה ואכלה מע"ג חברתה חייבת ודר' אושעיא דאמר בהמה הקופצת ואכלה מתוך הקופה חייבת ר"מ סבר מתוך הרחבה לעולם פטורה אלא לפי מה שנהנית ואפי' בדאילפא ור' אושעיא ואתא ר' יוסי למימר אין דרכה לפשוט צוארה על חברתה ואין דרכה לקפוץ מדרך ולאכול אלא להלך ואית ליה דאלפא ודר' אושעיא:

מפתח החנות:    הן תריסי החנויות שמניחין לפני החנויות כשפותחין אותן ונותנין פירות תוס' ז"ל. ונלע"ד דלא זו אף זו קתני ברישא דכל בבא דאיכא רבותא טפי ודאי בפתח החנות לשלם דוקא מה שנהנית יותר מתוך הרחבה דהוי ממש שם בר"ה אע"ג דבסיפא דכל בבא הוי זו ואצ"ל זו. ועיין בשלטי הגבורים שהקשה דיש להפליא על מימוני שבפירוש המשנה פסק כרבא דמה שנהנית היינו דמי שעורים בזול ובמשנה תורה פסק כדברי רבא וג"כ כדברי רבה דמשלם דמי עמיר ולמאי דקשה כיצד פסק כדברי שני החולקים כבר תירץ על זה המגיד משנה וגם הכסף משנה:

משנה געריכה

שקפצו מראש הגג:    בגמ' דייק הא נפלו פטורין ותניא נמי בהדיא בברייתא נפלו פטורין אלמא קסבר תחלתו בפשיעה כגון הכא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דילמא קפצי דהא אורחייהו לקפוץ וסופו באונס דהא נפלו ונפילה לא ה"ל לאסוקי אדעתיה [פטור] ולמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב מוקמי' למתני' ולברייתא כגון דמקרבי כלים לגבי כותל טובא דליכא תחלתו בפשיעה דאי הוו קפצי לברא ממאני הוו קפצי וכי נפול להדי כותל ואיתבר מאנא אנוס הוא:

משלמין נ"ש:    כן מצאתי מוגה וכן הוא בירושלמי גמרא ת"ר הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה פטורין פי' רש"י ז"ל וכן רב אלפס ז"ל פטורין מנ"ש וחייבין בח"נ דמשונים הם אדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבי' פי' רש"י ז"ל אדם אי נמי לאו אורחיה לקפוץ מלמטה למעלה חייב דאין באדם צד תמות אלא בבהמה. ותרנגולין דרכן לדלג אפי' מלמטה למעלה ופרכי' והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורין תרגמה רב דאפיך מיפך כלב בזקירה וגדיא בסריכה פי' רש"י ז"ל בזקירה קפיצה סריכה שנועץ צפרניו בכותל שאין דרכן בכך ומשונים הם ופרכי' אי הכי אמאי פטורין ומשני פטורין מנ"ש וחייבין בח"נ וכתבו תוס' ז"ל והתניא הכלב אמתני' ה"מ למפרך אלא נטר עד דמייתי ברייתא ופריך אתרוייהו ע"כ. ועוד כתבו הם ז"ל שאם דלגו מלמעלה למטה פטורין לגמרי דה"ל אונס שאין דרכן בכך כלל ולזה הסכים הרא"ש ז"ל דאי לאו אונס מאי איצטרי' למימר גבי אדם דחייב הא ודאי משום שנוי אין ראוי לפטור באדם:

הכלב שנטל וכו':    בפירקי' דף י"ח איתא דר' אלעזר פליג בברייתא עלה דמתני' וס"ל דעל הגדיש נמי משלם נ"ש ועוד איתא התם דקתני עלה בתוספתא דמגופו משלם לנזק הגדיש לרבנן ח"נ ולר' אלעזר נ"ש ומוקי התם לפלוגתא דר' אלעזר ורבנן בדשני הכלב בגחלת כגון שנטלה בפיו והניחה דהיינו שנוי לרבנן ח"נ משלם ומגופו דמשונה הוא ותולדה דקרן ור' אלעזר סבר כר"ט דאמר משונה קרן בחצר הניזק משלם נ"ש אבל בצרורות כי אורחייהו כגון שנטל החררה דבוק בקצה של הגחלת ונפלה הגחלת והדליקה את הגדיש שהוא הניחה לגחלת כאן והוא הולך ודולק למקום אחר דהיינו צרורות דאינו אלא כחו בין ר' אלעזר בין ת"ק קאמר התם רבא אליבייהו דכולהו ס"ל כסומכוס דנ"ש משלם ובעייתיה דח"נ צרורות מגופו משלם או מעליה משלם מהכא לא מצית למפשט דהכא בצרורות ששינה בהן מיירי וכדכתבי' ולא בצרורות כי אורחייהו אלא דבתר הכי בין לפי' רש"י ז"ל בין לפי' תוס' ז"ל מוכח דמצי למפשט לרבא דמגופו משלם ובתר הכי פריך דניפשוט מינה נמי בעיא אחרינא דרבא אי יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות ודחי דלא ניפשוט מינה לא הא ולא הא יעויין שם:

אכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נ"ש:    משום דהויא שן ברשות הניזק ומוקמי' לה בגמ' כגון דאכלה בגדיש דבעל חררה דבעי' ובער בשדה אחר משמע דס"ל לתלמודא דבענין זה דוקא הוי רשות הניזק לחייבו נ"ש אבל שקלה מרשות הניזק ואכלה במקום אחר אינה משלמת אלא מה שנהנית וכ"ש בר"ה דאי לאו הכי אמאי דחיק לאוקומה בהכי לוקמה בפשטה אפי' בגדיש דעלמא וכן כתב הרמ"ה ז"ל. ואמרי' בגמ' דמדמחייב מתני' לבעל הכלב לשלם לבעל החררה נ"ש ע"י חתירת דלת אלמא לאו שנוי הוא לו לכלב לחתור דאי הוי שנוי תולדה דקרן הוי וח"נ הוא דמחייב:

ועל הגדיש:    מסיק בגמ' דבעל הכלב חייב לחודיה ולא בעל הגחלת דמיירי ששימר גחלתו ונעל בפניו כראוי בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואע"ג דלגבי הכלב שדרכו לחתור לא הויא שמירה אלא במנעול שאני אש שהתורה מיעטה דומיא דשן ורגל דפטור בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה והא דמשלם ח"נ אגדיש אי אנח אנוחי הגחלת על הגדיש חייב נ"ש על מקום הגחלת דכיון דאנחיה תולדה דרגל בחבורין היא ואשאר הגדיש ח"נ דחצי כלב הן דהוו להו צרורות ואי לא אנחם לא מיחייב אכוליה גדיש אלא ח"נ דצרורות נינהו כיון שזרק הגחלת על הגדיש נמוקי יוסף ז"ל. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פירש דעל הגדיש משלם ח"נ דמשונה הוא ע"כ. פי' ולא מטעם צרורות וכן הוא ג"כ בפי רש"י ז"ל בלשון אחר ועיין בשלטי הגבורים:

משנה דעריכה

שלשה ימים:    אם ברצופים יום אחר יום הוי מועד לכל הימים ואי לשבתות או לראשי חדשים או לראשי שנים הוי מועד לאותם זמנים. ותם משיחזור בו שלשה ימים שרואה שורים באותם שלשה זמנים שהועד ולא נגח חזר לתמותו נמקי יוסף. ומחק ה"ר יהוסף ז"ל מלת כל וכתב כן מצאתי בכל הספרים וכן נ"ל עיקר דודאי לאו כל שהעידו ג' ימים הוי מועד דהא אם ראה שורים אחרים (חסר כאן הרבה כי הכ"י הוא מטושטש מאד)

ר"מ אומר מועד וכו':    וז"ל הגמ' ת"ר איזהו מועד כל שהעידו שלשה ימים ותם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח דברי ר' יוסי ר"ש אומר מועד כל שהעידו בו שלשה פעמים ולא אמרו שלשה ימים אלא לחזרה בלבד אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה במועד שהרי ר' יוסי דנימוקו עמו מודה לו והא דלא קאמר הלכה כר' יוסי תרצו תוס' ז"ל משום דניחא ליה למנקט תנא דמתני' ע"כ. וכתב נמקי יוסף ז"ל ושמעינן מדמודה ר' יוסי לר' מאיר בתם ור"מ לא בעי ימים מכלל דר' יוסי נמי כשאמר תינוקות ממשמשין בו לא קאי [חסר] שהזכיר בהעדאה בראש דבריו וש"מ דבחד זימנא סגיא ליה מדלא קיהיב שיעורא וטעמא כיון דמסתמא שממשמשין בו אפי' התינוקות ואינו נוגח חזר לתמותו וכן הסכימו ז"ל עכ"ל ז"ל. ולפי מה שכתבנו כך צ"ל בפי' רעז"ל שלשה פעמים ואפי' ביום אחד ובהא הלכה כר' יהודה דלא הוי מועד עד שיעידו בו שלשה ימים:

ממשמשין בו:    מושכין אותו ומשחקים בו ואינו נוגח ובהא הלכה כר"מ שאין שור מועד חוזר לתמות עד שיהו התינוקות משחקין בו ע"כ וכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל וגם ביד. ולשון התוספתא שיהו ממשמשין בו בין קרניו. וכתבו תוס' ז"ל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואע"ג דאדם אית ליה מזלא מ"מ כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו ולא בא ר"מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיעני דאפי' ביום א' פעמים דאיכא חזרה כגון ע"י תינוקות ושלשה פעמים ביום א' נראה דאין מועיל לדידיה אע"פ שמועיל להעדאה דהכי נמי אשכחן לר"ש דבשלשה פעמים הוי מועד בחזרה בעי שלשה ימים ע"כ. ומתני' דקתני שלשה [לאו דוקא] רשב"ג היא דאית ליה דבתלתא הויא חזקה [אלא] אפי' דרבי דאית ליה דבתרי הוי חזקה הכא מודה דמקרא דרשינן ופלוגתייהו בפ' הבא על יבמתו ומוכח הכא בגמ' דממשמשין בו ואינו נוגח דקתני פי' ואינו נוגח לתינוקות הממשמשין בו וגם לא לשורים אחרים אלא שיש ספק בגמ' אם נגח ע"י משמוש התינוקות אי מתחייב בעל השור אההיא נגיחה אע"פ שהיא ע"י שסוי או לא מתחייב מפני שבאה על ידי שסוי ומ"מ ודאי תם לא הוי הואיל ונגח אפי' שהיתה הנגיחה בגרמת התינוקות המשסין. והרי"ף ז"ל סובר שנפשטה הבעיא שבעל השור הנוגח חייב אע"פ שנגח על ידי שסוי. ובגמ' מפר' אביי טעמיה דר' יהודה דאמר תם משיחזור בו שלשה ימים דאמר קרא תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתא לומר נגח נגיחה רביעית משלם נ"ש מן העליה ורבא אמר תמול מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא אנגיחה שלישית חייבין פי' רש"י ז"ל במהדורא קמא. אבל חזר בו משום דבריש חזקת הבתים קאמר סתמא דתלמודא אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב וכו' ופי' דמשמעות דורשין איכא בינייהו דאביי ורבא. ובעינן ור"מ מ"ט דתניא א"ר מאיר ריחק נגיחותיו שלשה ימים חייב הכתוב קירב נגיחותיו לא כ"ש א"ל זבה תוכיח שריחקה ראיותיה טמאה קירבה ראיותיה ביום אחד טהורה מטומאת ז' אלא שומרת יום כנגד יום אמר להם הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו וכתב תלתא זימני זוב בהא קרא וכתב טומאתו היא דמשמע בתוך שלשה הוי טומאה וכתב זאת דמשמע אין לך אלא מה שכתוב בו זב בראיות ולא זבה בראיות ומשום גזרת הכתוב הוא דלא דרשי' קל וחומר התם [חסר]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה העריכה

ר' טרפון אומר נזק שלם:    פי' אפי' שהוא תם:

וחכמים אומרים משלם ח"נ אמר להם ר"ט ומה אם במקום וכו':    ובכמה דוכתי דאמרי' אתאן לר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נ"ש משלם אימא סיפא וכו' אתאן לרבנן דאמרי משונה קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם מכאן הוא דאמרינן ליה וחד מהני דוכתי דאיתה להאי מילתא בפ"ק דמכלתין דף י"ד ופי' שם רש"י ז"ל קרן תמה וכל תולדותיה קרי משונה הואיל ושינו את וסתם שלא היה דרכן בכך ע"כ ואני נלע"ד לפרש משונה דין קרן בחצר הניזק שמשלם שם נ"ש אלא דקשה לי ע"ז בדרבנן מאי משונה קרן שייך לפירוש זה אח"כ מצאתי בפי' נמקי יוסף ז"ל ברשות הניזק כיון שהוא כ"כ משונה שהזיק שם נשתנה דינו וחייב נ"ש ע"כ. ולפי זה נצטרך לדחוק עצמנו במילתייהו דרבנן ולומר דה"פ שאפי' שהוא משונה כ"כ אפי הכי לא נשתנה דינא או שמא דל"ג במילתייהו דרבנן משונה וכן ג"כ מצאתי ברב אלפס אתאן לרבנן דאמרי קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם ויש מקומות בתלמוד דאפי' במילתיה דר' טרפון אינו מזכיר מלת משונה: הג"ה

מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים:    ברוב הספרים מצאתי ברשות הניזק ה"ר יהוסף ז"ל:

אינו דין שנחמיר עליה:    י"ס דגרסי' עליו משום דקנין לשון זכר:

אני אדון קרן מרגל ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל בר"ה החמיר בקרן מקום שהחמיר עליהם ברשות הניזק וכו':    כצ"ל וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. ואי תימא איכא למפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי דלאו בחזקת שימור קיימא אבל קרן הוי בחזקת שימור למ"ד פלגא ניזקא קנסא וי"ל דאכניס הפרכא בתוך הק"ו ונימא הכי ומה שן ורגל אע"פ שהיזקן מצוי אין חומרא זו מועלת להם וכו' [כאן חסר הרבה כי הכ"י הוא מטושטש מאד] ואם תרצה להוסיף לקח בפי' משנה זו עיין בספר מדות אהרן בחלק הששי של הקל וחומר כי שם פירש בה שלשה פירושים עיין שם. ושם בדף ח' ע"א הביא דברי הר"ן ז"ל בשם נמקי יוסף [מזה] משמע שהמפרש שעל רב אלפס ז"ל דבבא קמא הוא נמקי יוסף וכן משמע ג"כ מן המפתחות אשר עשה שם בסוף ספרו דוק. וכן משמע ג"כ מבית יוסף דחשן המשפט בכמה דוכתי וכן משמע ג"כ מלשונו ז"ל ועוד שתמצא בפ' הגוזל בתרא דף מ"ז שכתב שם שתמה המגיד משנה והראב"ד ז"ל על השגת הראב"ד ז"ל משמע שהם דברי נמקי יוסף שרגיל להביא בשמו כדאיתא ג"כ בדבריו ז"ל בר"פ מי שאחזו וכדרך שכתב הרב משה אלשקר ז"ל בתשובותיו סימן ק' [חסר] לא שמת לבך שהר"ן ז"ל לא יכתוב בשם הריטב"א ז"ל ע"כ. ולכן גם אני כתבתי בכולה מכלתין בשם נמקי יוסף אע"פ שבשלטי הגבורים [חסר] כמה פעמים שמביא דברי נמקי יוסף עצמו בשם הר"ן ז"ל ותוספות יו"ט זימנין מזכיר בשם הר"ן ז"ל וזימנין בשם נמקי יוסף אפי' בענין א' כמו שתמצא לקמן פ"ג סימן י [*) א"ה באלפסי החדשים שי"ל בדפוסינו כתוב בהגהות מא"י בזה"ל. באלפסין הישנים נקרא הפירוש הזה בשם רבנו נסים והב" ח הי' הראשון אשר הגי' לקרותו נמוקי יוסף עכ"ל.]. ונחזור לענינינו דמה שכתבתי דפריך הגמ' מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש ה"פ שר"ל שנזקי השן והרגל נוהגין ג"כ באש פי' שכמו שאם הזיקה בשן או ברגל חייב לשלם כך אם הזיק באשו חייב לשלם ולזה דין הוא שחייב על נזקי שן ורגל נ"ש ברשות הניזק תאמר בכופר שינהוג ברשות הניזק להתחייב נ"ש לא תאמר כיון שיש בו קולא אחת שאין דין כופר נוהג באש שאם שרפה אשו שום אדם אינו חייב לשלם כופר מפני שהיה לו לברוח וכיון שיש בו זו הקולא שבהיזק אשו אינו משלם כופר גם נתן לו קולא אחריתי לדין הכופר שלא ינהוג ברשות הניזק פי' אע"פ שהרג אדם בקרנו שם ברשות הניזק לא ישלם כופר:

משנה ועריכה

אדם מועד לעולם:    אאחד מן המועדין דקתני בספ"ק קאי דקתני והאדם דכיון דפירש שור המזיק ברשות הניזק כיצד אתא לפרושי נמי דיני אדם דתנייה לעיל בתריה דשור המזיק ברשות הניזק. ועיין בנ"י וגם בתוס' ר"פ המניח דבור המתחיל ושמואל גם בהרא"ש ז"ל שם איתא טעם לשבח בין אונס גמור לשאר אונס כגון ההיא דירושלמי דפוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן ולקמן ג"כ בפ' המניח תנן היה בעל החבית ראשון ובעל קורה אחרון דאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה פטור וזולתם דוכתי אחריני נתנו טעם משום דנזק שעושה אדם באונס דומה כעין גניבה מדתנן בשלהי האומנין המעביר חבית ממקום למקום ושברה ר' יהודה אומר ש"ח ישבע שומר שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר ש"ח ולא מיחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דבאונס דכעין גניבה אדם המזיק פטור ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר כדאמרי' בהשואל דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב דאי אפשר לומר שלא יתחייב אלא בפשיעה ע"כ. ועוד האריכו ע"ש. וביד פ"א דהלכות חבל ומזיק סי' י"א ור"פ ששי ובטור ח"מ בסימן שע"ח ובסימן תכ"א [*) כאן חסר הרבה מן הכתב יד וחבל על דאבדין]: