רמב"ם על בבא קמא ב

<< · רמב"ם · על בבא קמא · ב · >>

בבא קמא פרק ב

• ראו גם: נוסח המשנה בבא קמא ב רמבם

משנה א

העיקר בזה המין כולו מן הנזקין, שכל נזק שיבוא מן הבהמה כשהיא עושה מה שמנהגה לעשות תמיד או על הרוב, זה הוא האמור עליו כדרכה משלם נזק שלם. ו"שלא כדרכה", הוא שיהיה אותו הדבר שעשתה תעשה אותו על המיעוט, או שבא ממנה באמצעות מעשה אחר ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותה הפעולה פועל ראשון, על זה יתחייב חצי נזק.

וזה הוא החצי נזק המחייב בצרורות הנתזים מתחת רגליה, כי הוא ישלם מן העליה, כמו שנבאר בשמיני מזו המסכתא.

ופירוש דלי - דבר שהיה קשור ברגלה.

ומהדס - שיחפור ברגליו בארץ. וזה עושין התרנגולים יותר משאר העופות:

משנה ב

מה שאמר במה דברים אמורים - הוא חוזר על מה שאמר אכלה פירות או ירקות, אבל אם אכלה כסות או כלים ואפילו ברשות הרבים חייב חצי נזק, כי דרך בני אדם להניח כסות או כלים ברשות הרבים כפי צורך שעה.

ופירוש מה שנהנית - כי ישלם מנכסיו מה שראוי לשיעור אותה אכילה מן הדבר שדרך אותה בהמה לאכלו, כגון חמור שאכל עשרה ליטרים תמרים, ישלם בעל אותו החמור דמי עשרה ליטרים משעורין. ואם היו השעורים יקרים יותר משלם דמי התמרים בלבד. ועל זה הדרך תקיש ותדין. וכשהניחה תוך הרחבה ונטתה אל הצדדין ואכלה, אז משלם מה שהזיקה:

משנה ג

חררה - עוגה דקה, ופעמים שהגחלים נדבקים בה.

וכשאכל אותה בגדיש והדליק הגדיש באותה הגחלת, הנה באכלו העוגה עושה כדרכו ומשלם נזק שלם, ובהדליק את הגדיש משונה ולפיכך ישלם חצי נזק:

משנה ד

ממשמשין - רוצה לומר שמושכין אותו ומשחקים בו ואינו מנגחם.

והלכה כרבי יהודה בפירוש שור המועד, והלכה כרבי מאיר בפירוש שור תם.

וכל זמן שהועד השור לנגיחה, לא יחזור לתמותו עד שישחקו בו הנערים ולא יזיקם בנגיחה:

משנה ה

כשנתלמד דין מן הדינין בקל וחומר, לא יהיה אותו הלמד גדול מאשר למד ממנו, אבל יהיה כמותו, והוא מה שאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ואין בזה מחלוקת לפי שהוא מן התורה, והוא מה שאמר במרים "ואביה ירק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים"(במדבר יב, יד), קל וחומר לשכינה, כי אם יקצוף [האב] עליו יתרחק ממנו שבעת ימים, כל שכן מי שקצף השם יתברך עליו שראוי שיסתר ימים הרבה, אבל אמר הכתוב "תסגר שבעת ימים"(במדבר יב, יד), הנה שם דין השכינה הלמד מן האב כדין האב.

ואמנם עיקר המחלוקת רבי טרפון וחכמים הוא, כי רבי טרפון אומר, סוף מה שאנו אומרים דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כשנרצה לחייב זה הדבר אשר נתלמד דין שלא למדנוהו קודם, ואז לא יהיה אותו הדין גדול מן הדין אשר נתלמד ממנו, כמו שלמדנו לקצף השכינה הסתר שבעת ימים וזה דבר שלא ידענו קודם לכן. אמנם כשיהיה אצלנו דין ידוע בדבר מן הדברים כמו חצי נזק, ואחר כך נלמד אותו בקל וחומר, אם לא תוסיף לו דין ותשימהו נזק שלם, יהיה זה הקל וחומר לשוא ולא יוסיף לנו ידיעת שום דבר, שזה חצי נזק ידוע היה מבלי הקל וחומר, ובכיוצא בזה לא נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, לפי שלא בא מן הדין אבל ידוע היה חצי נזק.

וחכמים אומרים, כי אפילו בכיוצא בזה נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כי לא בא מן הדין, אבל ידוע היה חצי נזק.

ואמנם בארתי לך עניין זה, שלא יעלה בדעתך שרבי טרפון לא היה דורש עיקר זה בשאר המקומות, כי הוא אמנם בזה המקום בלבד שלא היה דורש אותו כמו שבארנו.

והלכה כחכמים:

משנה ו

כשאדם ישן ובא אחר וישן בצדו השני הוא המועד לראשון, ואם הזיק שני לראשון חייב, ואם הזיק הראשון שהיה ישן בתחילה לאותו שבא ושכב לצדו פטור.

ואם שכבו שניהם ביחד כל מי שיזיק מהם לחבירו חייב, לפי ששניהם מועדין זה לזה:

משנה בבא קמא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב