תוספות יום טוב על בבא קמא ב

<< · תוספות יום טוב · על בבא קמא · ב · >>

משנה א

כיצד הרגל וכו' אמתניתין דסוף פ"ק קאי. ותימה אי אדפתח ליתני כיצד השן ברישא. ואי אדסליק הא תנינא ושור המזיק ברשות הניזק והאדם בסוף. ואומר ר"י ודאי אדפתח ביה קאי ושן ורגל כחד חשיבי משום דשוין בהלכותיהן ומחד קרא נפקי ומשום דתנא רגל בתר שן נקט הכא רגל ברישא אדסליק מינה. תוספות:

לשבר בדרך הלוכה. פירש הר"ב דמשני לשבר וכו'. ואע"ג דהא אמרן לה בפרק דלעיל איידי דבעי למתני תולדה דהיינו הבהמה מועדת וכו' תנא אב בששברה ברגלה ממש. נמוקי יוסף. ומ"ש הר"ב בשליף מפורש בריש פ"ק [ד"ה השור]:

היתה מבעטת וכו'. אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא. תוספות:

משלם חצי נזק. כתב הר"ב וברשות הניזק קאמר כלומר צרורות. אבל מבעטת אפילו ברה"ר כיון דתולדה דקרן הוא. וכ"כ נ"י. ומ"ש הר"ב דצרורות תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר. ותו נפקי מינה דהוה תולדה דרגל. היינו לשלם מן העליה כיון דמועד מתחלתו. אלא דהלכה אפקיה לחצי נזק. והר"ב לא כתבו משום דבגמרא פ"ק דף ג' מיבעיא ליה לרבא ופירשו התוספות דכיון דאתי הלכתא דלא משלם אלא חצי נזק אם כן אתא הלכתא להקל ולא להחמיר ע"כ. ומ"מ לרב פפא פשיטא ליה לשלם מן העליה. וכן פסקו הפוסקים:

דרסה על הכלי וכו'. ואע"ג דכבר שמענו מ"מ איצטריך לאשמועינן דסד"א משונה הוא בהך דריסה הואיל ודרסה בחוזק כל כך שניתז השבר על כלי אחר ושברו מסתמא להזיק נתכונה קמ"ל דלא. א"נ קמ"ל דזימנין משכחת ליה נזק וחצי נזק בחד מעשה בהדדי כה"ג. ל' נ"י. והתוספות כתבו ל' הראשון:

התרנגולים מועדים וכו'. וקמ"ל דעופות נמי מועדים מתחלתן בין לענין שן בין לענין רגל ותנא גבי רגל וה"ה גבי שן וילפינן עופות מושלח את בעירה תרגום של בהמה. מבהמתך דכלאים או דשבת כדתנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה הכי נמי בעירה ובהמה חד ענינא הוא וילפינן מהדדי מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן. נ"י:

משנה ב

הבהמה מועדת לאכול פירות. היינו שן היינו בהמה אלא דתני שן דחיה וקתני שן דבהמה לאשמועינן דאע"ג דבעירה כתיב. חיה בכלל בהמה כדלעיל [ואידי ואידי אבות נינהו] וחיה דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה ונקטה ברישא ולעיל ברגל לא מצי שביק אב ותני תולדה. איבעית אימא איידי דסליק מרגל [בפ"ק תנן הרגל מועדת ולא תנן הבהמה]. פתח ברגל. גמרא דף י"ז:

ברשות הניזק. משום דבעי לפלוגי בואם נהנית תנא לה הכא ולא ברגל. אבל הוא הדין דברגל. כמו דתנא לעיל תרנגולים ברגל והוא הדין בשן:

אבל ברה"ר פטור. כתב הר"ב אאכלה פירות וכו'. אבל אכלה כסות וכלים חייב חצי נזק דעבדי אינשי וכו' כלומר דאי לאו הכי כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. גמרא. ועיין מה שכתבתי בריש פרק דלקמן:

משלם מה שנהנית. כתב הר"ב רואין כאילו הן שעורים. פירש רש"י כפי שהיה צריך ליקח שעורים למאכלה. והרמב"ם פירש כגון חמור שאכל עשרה ליטראות תמרים ישלם בעל אותו החמור דמי עשרה ליטראות משעורים:

משנה ג

שקפצו וכו' משלם נזק שלם. מסקינן בגמרא דלהכי תנן שקפצו ולא שנפלו ) כגון היכא דמקרבי כלים לכותל. ואי הוו קפצי. לברא ממאני היו קפצי. וכי נפלו אונס הוא ופטורים. דהא לאו פשיעה הוא אפילו לענין קפיצה דהא כי קפצי לברא הוו קפצי. אבל אי הוי בענין שכשיקפצו הוו תברי. כי נפלו נמי חייבים. דאע"ג דבנפילה אניסי הוא הוה תחלתו בפשיעה לגבי קפיצה ותחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. [ומתניתין דמרחקי הכלים ומשום הכי חייב על הקפיצה ועל הנפילה נמי היה חייב אבל משום הכי לא קתני נפלו לומר דלפעמים פטור בנפלו והיינו היכא דמקרבי ואז פטור אף על הקפיצה. כך פירש בנ"י]:

חררה. פירש הר"ב עוגה שנאפית על גבי גחלים. וז"ל הרמב"ם ופעמים שהגחלים נדבקים בה. ע"כ. ועיין פרק דלקמן מ"י:

על החררה משלם נזק שלם. כתב הר"ב דהוי שן ברשות הניזק. ומסיק בגמרא דבגדיש של בעל החררה דבעינן ובער בשדה אחר:

ועל הגדיש משלם חצי נזק. כתב הר"ב דהוו כמו צרורות ס"לכדעת הטור סימן שצ"ב דבאדיי אדויי היא מתניתין. ואף ע"ג דבגמרא מוקמינן אליביה דר"י דהלכתא כותיה. מתניתין באנח אנוחי ועל מקום החררה נ"ש ועל כולה גדיש ח"נ. כתב ב"י בשם הרשב"א דה"ה דהוה מצי לאוקמא בדאדיי אדויי ועל כולה גדיש חצי נזק. ובהכי מיפרשא מתניתין טפי שפיר שאין משלם על הגדיש אלא חצי נזק. ואילו באנח אנוחי איצטריך לחלק בין מקום גחלת ובין שאר גדיש. אלא רבותא קמ"ל דלר"י אפילו באנח מצית לאוקמה. ע"כ. ולא כדעת התוספות דכתבו דלר"י דוקא באנח וכו'. ועיין מ"ש סוף פרק ו':

משנה ד

איזה הוא תם. פשיטא דכל שלא הועד תם הוא. אלא הכי קבעי איזהו שיקרא תם אחר העדאה. נ"י:

כל שהעידו בו שלשה ימים. אביי דרש תמול חד. מתמול תרי. שלשום תלת. ולא ישמרנו חייב. רבא דרש תמול מתמול חד. שלשום תרי ולא ישמרנו תלת. ומשמעות דורשין איכא בינייהו ככתוב בתוספות:

כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. די אפילו בפעם אחת דמסתמא חזר לתמותו. הכי משמע מדלא הזכיר ג"פ אלא גבי העדאה ומ"מ חזרה של ג' ימים פשיטא דסגי. הרא"ש ז"ל. [ועיין מ"ש במ"ב פ"ד]. וכתב הריטב"א דג"פ ביום אחד בלא משמוש תינוקות לא סגי ליה דא"כ הוי ליה לפרש. נ"י. [ופסקי ההלכות שכתב הר"ב כך הוא בגמרא]:

משנה ה

נגח נגף וכו'. ל' הר"ב כולן תולדות קרן הן. וכן ל' רש"י. ורצונם לומר דמנגף ואילך [הוא] דאילו נגח קרן גופיה כדדרשינן מכי יגח כמ"ש בפ"ק משנה ב':

ברשות הרבים משלם חצי נזק. )דכתיב קרא יחצון לומר שאין חצי נזק חלוק לא ברה"ר ולא ברשות היחיד דלמדרש הכי אייתרא. דהא כתיב קרא וחצו את כספו דלא תימא דלא לחייב אפילו חצי נזק אלא ברה"י כלומר ברשות הניזק כמו שן ורגל כדאיתא בגמרא [ריש] דף כ"ו:

ברשות הניזק לשלם נזק שלם. דאמר קרא (שלם) ישלם תשלומין מעליא ולא תילף בקל וחומר מקרן שלא לחייב אלא ח"נ כדאיתא בגמרא שם:

אמרו לו דיו וכו'. והקשו ז"ל היכי אמרינן דיו דהא כל קל וחומר דעלמא הכי הוא. דבשביל חומרא קטנה שיש בלמד. דנין אותו שיהא כמלמד לגמרי לכל חומרותיו. ותירצו ז"ל דהני מילי כשהחומרות שאנו באים ללמוד אינן מעין אותו חומרא שהיא בלמד. אבל הכא שאתה בא ללמוד נזק שלם בחצר הניזק מכח חומרא שנמצא בלמד שהוא נמי ענין תשלומין. דהיינו חצי נזק ברה"ר. שייך לומר דיו. נ"י. וכן כתבו התוספות. ומכאן גם כן ראיה למ"ש בשם התוספות בפ"ק בדבור כהרי בור. דגמרא דידן סברה דעונשין ממון מן הדין. דהא אי לאו דיו מודו רבנן לר' טרפון:

אני לא אדון קרן מקרן. כלומר רשויות כדמשמע מהאי ק"ו קמא ולדבריהם הוא דקאמר [להו] דלדידיה לית ליה האי דיו. היכא דמפריך קל וחומר [כדכתב הר"ב לקמן] אלא הא דקאמר הכי. משום דק"ו קמא פשוט יותר לומר דיו אסוף דינא. דהיינו קרן ברה"ר. נמוקי יוסף בשם הרא"ש:

אני אדון קרן מרגל. כלומר קרן ברשות הניזק. מרגל ברשות הניזק. ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה"ר. החמיר בקרן. נמצא שרגל קלה וקרן חמור. מקום שהחמיר על השן ועל הרגל הקלים לשלם נזק שלם ברשות הניזק. אינו דין שנחמיר בקרן שהוא חמור. נמצא דאתינן למילף קרן חמורה מרגל הקלה ולא קרן מקרן. נ"י:

אמרו לו דיו וכו'. כתב הר"ב דסוף סוף אי לאו קרן ברה"ר וכו'. וכן לשון רש"י. ומסיים נ"י ואעפ"י שאינו כל כך פשוט לומר דיו כדפירשנו לעיל מ"מ לעולם אמרינן דיו כיון דלא משכחת צד קל וחומר אלא בהכי:

דיו לבא מן הדין להיות כנדון. כתב הר"ב דכתיב הלא תכלם וכו' קל וחומר לשכינה י"ד יום. אומר ר"ת משום דאמרינן בהמפלת [דף ל"א] שאב ואם נותנים בו כל א' ה' דברים והקב"ה נותן בו י' דברים. אבל קשה קצת דאם כן אין זה קל וחומר דמן הדין יש להיות כנגד שתיהן. ורבי חיים כהן מפרש קל וחומר לשכינה יותר מעט משבעה. וכיון דאפיקתיה משבעה דהיינו הסגר [א'] אוקמא אשני הסגרות. וכן מוכח בתוספתא דמסכת אבות. כ"כ התוספות פרק ט' דבבא בתרא דף קי"א ובפ"ז דזבחים דף ס"ט. וכאן קצרו. וכתב הר"ב דס"ל לר"ט דכי אמרינן דיו היכא דלא מפריך וכו' דשבעה ימים דשכינה לא כתיבי דתסגר שבעת ימים לומר דדרשינן דיו ורבנן כתיב קרא אחרינא ותסגר מרים וגו' שבעת ימים. ור"ט ההוא דאפילו בעלמא דרשינן [דיו ומיתורא דקרא קא גמרינן] ליה. ולא תאמר הכא משום כבודו של משה. אבל בעלמא לא. קמ"ל. גמרא:

משנה ו

בין ישן. משום שוגג איצטריך דלא תימא דלא מחייב שוגג אלא כשהוא ער. אבל ישן אנוס הוא קמ"ל דאפילו ישן נמי חייב. נמוקי יוסף. ומ"ש הר"ב שאם היה ישן ובא אחר וכו'. והזיק ראשון לשני פטור. וכך כתב הרמב"ם [פ"א מה"ח] והוא מהירושלמי העתיקו כ"י. ויהיב טעמא דשני הבא אצלו הוא פושע:

סימא את עין חברו. כתב הר"ב אפילו בשוגג. דאמר קרא (שמות כד) פצע תחת פצע [קרא יתירא הוא דהא כתיב (ויקרא כד) כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו'] לחייבו על שוגג כמזיד. ואע"ג דמיבעי ליה ליתן צער במקום נזק [כדפירש הר"ב. בריש פ"ח] א"כ לכתוב קרא פצע [בפצע]. מאי תחת פצע ש"מ תרתי. גמרא. וכתב הר"ב אבל לא בארבעה דברים. גמרא. מדתני סיפא דומיא דשבר הכלים מה התם נזק אין. ארבעה דברים לא [דלא שייכי בהו] אף סימא נזק אין ד' דברים לא. ולפיכך לשון אפילו בשוגג שכתב הר"ב אינו מדוקדק דהא מתניתין לא איירי אלא בשוגג דאי במזיד חייב בכולן. והא דרש"י כתב בפירוש המשנה. וכן בגמרא. אמנא הני מילי. לשון אפילו בשוגג. משום דהוא מפרש במשנה דאכתי לא ידעינן פירוש הגמרא דקתני סימא דומיא דשבר וכו'. וכן במנא ה"מ. לא היתה השאלה אלא על הנזק בלבד שיהא חייב בו השוגג ולא על הפטור דארבעה דברים. ולפיכך שפיר נקט לשון אפילו. אבל הר"ב שמפרש דסימא דומיא דשבר דבארבעה דברים לא. לא אתי שפיר לשון אפילו. וז"ל נ"י סימא את עין חבירו בשוגג משלם נזק שלם אפילו במקום דליכא ד' דברים דומיא דשבר וכו'. ע"כ. וטעמא דלא מחייב השוגג אף בד' דברים כתב נ"י דשבת ורפוי כי יריבון אנשים כתיב (שמות כא) [וכן כתב רש"י] צער נמי ילפינן מקרא דפצע תחת פצע ואין רבוי לחייבו שוגג. וא"כ אינו חייב אלא מזיד דומיא דכי ינצו אנשים דכתיב גביה דדבר הלמד מענינו הוא. בשת נמי לא מחייב אלא במתכוין כדכתיב (דברים כד) ושלחה ידה והחזיקה. ע"כ. ועיין כולהו בפירוש הר"ב ריש פ"ח:

משנה בבא קמא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב