תוספות יום טוב על בבא מציעא ט

<< · תוספות יום טוב · על בבא מציעא · ט · >>

משנה א

המקבל. פירש הר"ב באריסות וכו' או וכו'. לשון רש"י בחכירות. בכך וכך כורים. והוי מצי לפרושי נמי בכך וכך מעות. כמ"ש הר"ב ורש"י בפירוש משנה ח'. וזה נקרא שוכר כמ"ש הרמב"ם בפירושו ואין בין שוכר לחוכר לענין דינא כלל. אלא חלוק השם כמ"ש בחבורו [פ"ה מה"ש הלכה ה'] . וכן הטור ריש סימן ש"ך. ובמשנה ו' מחלק רבי יהודה בינייהו. ואין הלכה כמותו:

מקום שנהגו לקצור יקצור וכו'. דלשניהם יש קפידא דאם המקבל רוצה לעקור במקום שנהגו לקצור יכול בעל הקרקע לומר בעינא דתתזבל ארעאי מהקש שישאר בו אחר הקציר. ואם הבעל [הקרקע] רוצה לעקור. יאמר המקבל לא מצינא דאטרח שהקצירה נוחה. וכשהמנהג לעקור. והמקבל רוצה לקצור. יאמר הבעל [הקרקע] בעינא דתינקר ארעאי. ואם הבעל [הקרקע] רוצה לקצור. יאמר המקבל בעינא לקושש הקש לבהמותי. גמרא. ונ"י תמה מ"ש דבכולי גמרא אמרינן הכל כמנהג המדינה. ולא יהיב טעמא. ע"כ. ונראה לי דאפשר דבשאר דוכתי הטעם מבואר יותר. אבל מנהג בלא טעם. אין הולכין אחריו לעכב שכנגדו. דלא הוי אלא מנהג סדום. ויש לי ראיה לדברי דבמתניתין ח' דמחמיר רבן שמעון בן גמליאל שלא לשנות. ודחינן למאן דאמר בגמרא דטעמיה משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אלא בעי דנפקא ליה מיניה. וכדפירש הר"ב. א"כ כל שכן לתנא קמא דבעינן דנפקא מיניה בשינוי. ואי לא. שרי:

לחרוש אחריו יחרוש. פשיטא לא צריכא באתרא דלא מנכשי. ואזיל איהו ונכיש. מהו דתימא מצי אמר ליה האי דנכישנא אדעתא דלא כריבנא לה. קמשמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה. גמרא:

הכל כמנהג המדינה לאתויי הא דתנו רבנן מקום שנהגו להשכיר אילנות על גבי קרקע. שיטול האריס חלקו בפירות האילן. אף על פי שאינו טורח בהן שאינן צריכין לעבודה. משכירין. כלומר מסתמא הן מושכרין. וקמשמע לן דאף על גב דכולי עלמא נותנין קרקע לאריס על מנת שיקחו הן שליש ואריס ב' חלקים. ואזיל איהו ויהיב בריבעא מהו דתימא דאמר ליה האי דבצרי לך אדעתא דלא יהבינא לך באילנות. קמ"ל דאבעי ליה לפרושי ליה. גמרא. ועיין ריש פרק ז':

כשם שחולקים וכו'. ליתא אלא בקבלנות. דאי בחכרנות. לא שייכא חלוקה. רש"י:

בתבן ובקש. אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן. והנשאר בארץ קרוי קש. שקורין אשטובל"א כדכתיב (בראשית כ"ד) גם תבן גם מספוא רב עמנו. ואותו שנשאר בקרקע. אין נותנין לבהמות לאכול. וכתיב נמי (שמות ה') לקושש קש לתבן. שהיו מלקטין בשדות הקש הנשאר שם תחת התבן. כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו. תוספות. ולשון הר"ב במ"ג פרק כ' דשבת התבן שהיו עושין מן הקש. שמחתכין אותם במוריגים ונעשה כל זנב השבולים תבן. ע"כ. והוא לשון רש"י דהתם). [ולשון רש"י בפירוש החומש סוף פרשת שמות. קש לשון לקוט על שם שדבר המתפזר הוא. וצריך לקוששו קרוי קש בשאר מקומות. ע"כ. ורצה לומר שנאמר (שם ט"ו) יאכלמו כקש. והיה בית עשו לקש (עובדיה א) כקש לפני רוח (תהלים פ"ג) שכל אלו הם מענין תבן עצמו. והוא התבן הדק שדרכו שיתפזר וצריך ללקטו. ומכל מקום תבן יקרא להנשאר בארץ. דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כמו שכתבתי בפרקי"א דחולין סוף מ"א] ועיין עוד בפירוש הר"ב ספי"ז דכלים [ומ"ב פרק י"ח דאהלות]:

משנה ב

בית השלחין. כתב הר"ב קרקע יבשה וכו'. ובריש מועד קטן מפרש הר"ב דשלחין כמו משלהי ע"ש. ומהר"ר ואלק כהן כתב בשולחן ערוך סימן שכ"א [סעיף א] אמתניתין דהכא על שם שנאמר (איוב ה) ושולח מים על פני חוצות. ע"כ. וזה תימה בעיני דזה הכתוב במי הגשמים נאמר. וכן הביאו הגמרא. וכן לשון רשב"ם בפ"ד דב"ב דף ס"ח על כל השדות. ושדה הבעל שדי לו בימי הגשמים בכלל. וכמ"ש שם במ"ז בס"ד. אבל הכא דמיירי דיש בו מעין. ואינו מסתפק במי גשמים. לא איירי בבית הבעל ולפיכך הפירוש משלהי:

יבש המעין. כתב הר"ב שבה. כלומר שנמשך בה מן הנהר הגדול. דאילו יבש הנהר הגדול. הוי מכת מדינה. דמנכין מחכורו כדתנן במ"ו. גמרא:

מן חכורו. פירש הר"ב אם קבלה בחכירות וכו'. . וכן לשון רש"י ומשום דמתניתין חכורו תנן. נקטי להו נמי בקבלה בחכירות. אבל בהדיא איתא בגמרא דמתניתין בין בחכירות. בין בקבלנות. ומיהו לענין הדיוק דהא יבש הנהר הגדול דהוי מכת מדינה. איכא בינייהו לאחרונים המחברים דסברי דהכא נמי דוקא בחכירות מנכה. אבל בקבלנות לא. כמו באכלה חגב דמתניתין ו':

חכור לי בית השלחין זה. כתב הר"ב גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין טפי ליה. וכן ל' רש"י. ולישנא דגמרא הכי הוא מדקאמר זה. מכלל דקאי בגוה עסקינן. בית השלחין למה ליה למימר. דקאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא. משמע דלישנא יתירא דבית השלחין דייק. אבל הרי"ף העתיק בית השלחין זו למה לי. וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה' שכירות שלא אמר ליה הזה. אלא כמו שאמר ליה כמות שהיא עתה:

משנה ג

המקבל שדה. כתב הר"ב למחצה וכו'. אבל בחכירות לא שייך. דמאי שמין איכא. חכירתו יתן. רש"י:

המקבל. שדה מחבירו. גי' הרי"ף ומשזכה בה הובירה. וכן העתיקה הרמב"ם פ"ח מה"ש:

שכך כותב לו וכו'. כלומר שכך רגילין לכתוב. ולפיכך אע"פ שלא כתב כמו שכתב דמי. דאי דוקא שכתב פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לא גזים. אלא אשלם במיטבא התנה. תוספות [פרק איזהו נשך דף ע"ד] . עמ"ש במ"ה:

שכך כותב לו. דאם לא כן פטור. ועיין [מ"ש] במשנה ג' פרק בתרא:

משנה ד

ולא רצה לנכש. ופירושו במקום שאין שם מנהג ידוע [שלא] לנכש. אבל אם נהגו שלא לנכש הכל הולך אחר המנהג כמ"ש המגיד פ"ח מה"ש וטעמו דהא בריש פרקין [כמ"ש בדבור לחרוש] אמרינן באתרא דנהיגי שלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש מהו דתימא וכו':

ואני נותן לך חכורך. והא ליתא אלא בחכרנותא [כדפירש הר"ב בכך וכך כורין] דאי בקבלנות פשיטא מי מצי אמר ליה מאי איכפת לך. רש"י:

ומעלה לפני עשבים. כלומר אפילו אמר ליה באחרונה אני חורש אותה. מצי א"ל שמעלה לפני עשבין ע"י הזרע שנופל מהן לארץ ויצמחו לשנה הבאה. ולזו לא תועיל החרישה. גמרא:

משנה ה

המקבל שדה וכו'. פירש הר"ב למחצה וכו' כאריס דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל לו. סוף סוף חכירו הוא נותן לו. רש"י:

חייב לטפל בה. מפרש בברייתא שכך כותב לו. אנא איקום ואניר ואזרע וכו'. ואוקים כריא קדמך וכו'. ועמ"ש במ"ג בשם התוספות. ואפשר לי לומר דהיינו טעמא דתנא דידן דלא תני ליה נמי. וכדלעיל. לאשמועינן הא דאפילו לא כתב כמאן דכתב דמי:

כדי נפילה. כתב הר"ב כלומר כשיעור מה שזרע בה. ונפילה פירש"י זרע שמפזרין במפולת יד ע"כ. ועי' [מ"ש] במשנה ב' פ"ב דכלאים וברפ"ה דפאה:

משנה ו

המקבל שדה. פירש הר"ב בחכירות כך וכך וכו'. דאי בקבלנות. מאי מנכה איכא. מה שימצאו יחלוקו. רש"י:

נשדפה. לשון שדפון:

אם מכת מדינה וכו'. כתב הר"ב רוב שדות של אותה מדינה או אותה בקעה. ע"כ. ובגמרא ה"ד מכת מדינה. רובא דבאגא. ופירש רש"י רוב הבקעה שזו בתוכה. ע"כ. ותמהני דא"ה מאי או דקאמר הר"ב. ומצאתי במגיד פ"ח מהלכות שכירות שכתב לגירסת רש"י ופירושו. וכתב שגרסת הרמב"ם רובא דבאגי והוא כולל כל בקעות העיר ושכך מצא הגרסא במקצת נוסחי ההלכות. עכ"ד. ומשמע ודאי דטובא איכא בינייהו דהני שני הפירושים דלהרמב"ם אפילו נשתדף כל הבקעה שזו בתוכה לא הוי מכת מדינה עד שישתדוף רובא דכל הבקעות שבעיר מה שאין כן לרש"י. ולרש"י נמי כשנשתדפו רוב הבקעות ולא רוב דזו בתוכה לא הוי מכת מדינה מה שאין כן להרמב"ם. ואפשר לי לומר שהר"ב כתב לתרווייהו לענין דינא אף על פי שבמשנה אין לפרש שני הפירושים דהא אי הא לא הא. מ"מ לענין דינא אפשר לדון כתרווייהו. דכל ספק ממון לקולא לנתבע והרי החוכר הוא מוחזק בחכירתו. ולעולם [הוא] מנכה לו. דאי הוה עובדא כסברת הרמב"ם אזלינן בתריה להקל עליו. וכן אי הוה עובדא כסברת רש"י אזלינן בתריה גם כן להקל עליו:

מנכה. לשון הרמב"ם בחבורו [שם]. הכל לפי ההפסד שארעו. ע"כ. ופירש מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן שכ"ב דרצה לומר דאזלינן בתר שדה שלו. בין להקל בין להחמיר אם אין לקוי השדות כולן שוות:

משנה ז

המקבל כו'. בעשרת כור וכו'. דבחכירות הוצרך לשנותה ולא בקבלנות דאי בקבלנות פשיטא דכל אחד זוכה ומתחייב בחלקו. רש"י:

משנה ח

המקבל וכו' פירש הר"ב בחכירות. דאי בקבלנות הא אמרינן [דף ק"ד] תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. והרי הוא נהנה בשינוי של זה. רש"י. ופירש נ"י ולא לכחוש מרה. מפני שהשבח יהיה מעתה בכיסו והוא טוב לו משישאר אותו שבח עצמו בקרקע. ע"כ. והמגיד בשם הרמב"ן כתב דאדרבה כשהיא בקבלנות לא ישנה. שהרי יש לו חלק בגוף התבואות ויכול לומר בזו אני רוצה. וכן מפרש המשנה ) בקבלנות עכ"ד המגיד. ולי נראה לתרץ דאי משום הא לא איריא. דהא בחכירות נמי תנן במשנה ז' דנותן לו מתוכה. ואם כן יכול לומר בפירות שהתניתי מקרקע שלי אני רוצה. אלא ודאי דזו אינה טענה כשנותן לו שיווי מדות כורין שהתנה. וכן בקבלנות כשנותן לו החלק שהתנה שהרי לפי הערך הן גדלים אם חטין חטין אם שעורים שעורים. ואדרבא מרויח דלכחוש ארעא. ולא לכחוש מרה. וא"ת מאי דוחקייהו דרש"י ורמב"ן דמוקמי למתניתין אי בחכירות. אי בקבלנות. לוקמא בתרווייהו דהא איכא אנפא בין בחכירות בין בקבלנות דמצי בעל הקרקע לעכובי. הא מלתא לא קשיא משום דבגמרא דף ק"ד אמר רב פפא ממתניתין ג' ואילך דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא. ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא. ועיין במשנה דלקמן מה שאכתוב עוד בזה בס"ד:

רבן שמעון בן גמליאל אוסר. כתב הר"ב שקשה לקרקע כשזורעין אותה שנה ממין זה וכו'. הכא נמי פסק עמו חטין שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה. ואם יזרענה זה שעורין. נמצא זה מקלקלה. רש"י:

תבואה לא יזרענה קטנית. פירש"י שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה. ע"כ. ונ"א דגרס בהפך כן הוא הגירסא [בירושלמי ו'] ברי"ף. וכן כתב הרמב"ם בחבורו [שם] ומהר"ר ואלק כהן תמה בש"ע סימן שכ"ד דכי פליגי בסברא הידוע לעובדי אדמה איזה מכחשת יותר. וכתב שבחלק דרישה כתב ישוב לזה. ולא זכינו עדיין לאותו חבור. אבל לכאורה אפשר לומר דהאי תנא בארץ ישראל קאי. וכדאיתא בגמרא אמתניתין דהכא. והרי"ף והרמב"ם לא היו דרים בארץ ישראל. ולפיכך לא נתפרסם אצלם טבע הארץ והעתיקו המשנה כגרסא הידועה אצלם. וכל שכן רש"י וסיעתו שהיו רחוקים הרבה מארץ ישראל:

משנה ט

המקבל שדה וכו' לא יזרענ' פשתן. פירש הר"ב שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה. וכן פירש רש"י ומסיים והא לא מיתוקמא אלא בחכירות. דאי בקבלנות. מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקים בו. ע"כ. כלומר ולכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה וכן מסיים נ"י. וכתב המגיד פ"ח מהלכות שכירות שהקשה עליו הרמב"ן מסיפא דתנן קבלה לשבע יזרענה פשתן. ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן. כיון שקבלה לתבואה. הרי זה אמר ליה לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה וכו'. ע"כ. וכבר כתבתי לעיל במשנה דלעיל ליישב פירוש רש"י. והרמב"ם בדין משנה זו כתב השוכר או המקבל. ותמה המגיד מהא דרב פפא שכתבתי לעיל דמוקי דכולהו מתניתין משלישית ואילך. אי בחכרנותא. ליתא בקבלנותא וכו' וכתב שאפשר דהוא סובר כמו שפירש הרשב"א דרב פפא לאו לענין דינא ממש קאמר. אלא יש מהן דדינא לא אשתני אלא שלא הוצרך להשמיענו הדין ההוא. אלא או בחכירות או בקבלנות. ע"כ דברי המגיד. ותמיהני דבדין השנוי במשנה דלעיל דשייכי כמו כן ב' הסברות כמ"ש שם. ולא העתיק בה הרמב"ם אלא החוכר ולא העיר המגיד בזה. והש"ע העתיק לעיל חוכר. והכא מקבל. ולא העיר עליו מהר"ר ואלק כהן. ולי צ"ע:

ויש לו בקורת שקמה. לשון הר"ב ששנה ראשונה קוצצה. וכן פירש רש"י. וזה לשון הטור סימן שכ"ה קוצץ קורת שקמה בין אם ירד לתוכה בסוף שבע משנקצצה בין אם ירד לתוכה בשנה שלישית או רביעית קוצצה כשישלימו לה שבע. שהרי יגדל לכשיצא. עד שיחזירו לכמו שהיתה כשירד לתוכה. ע"כ:

משנה י

השביעית מן המנין. כלומר חייב ליתן לו השבע מאות. ואף על פי שאין שנה שביעית שוה לשאר שנים לפירות. מכל מקום שבוע קאמר ולא תלה השוכר לפי השנים כמו בסיפא. נ"י:

משנה יא

שכיר יום גובה כל הלילה. כתב הר"ב שלאחריו שנאמר לא תלין וכו' ואי אפשר לומר וכו'. דכתיב כשכיר שנה בשנה. [ועיין מה שכתבתי במשנה ב' פרק ד' דבכורות] וכי כתיב לא תבא וכו'. לשון רש"י העתיק דקאי אברייתא דסיימא בשכיר לילה שגובה כל היום שנאמר (דברים כ"ד) ביומו תתן שכרו. כלומר וסיפא לא תבא וגו'. ופתח רש"י בלא תבא דסיים:

שכיר שעות וכו'. כתב הר"ב הכי קאמר וכו'. וכן פירש הרמב"ם. וכרב בגמרא ועיין לקמן:

יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום. פירש הר"ב דכיון דמשכה פעולתו עד שתחשך הוה ליה שכיר לילה. וכו'. וכן כתב רש"י בפירוש המשנה. ובגמרא בפלוגתא דרב ושמואל ברישא דשכיר שעות מפרש דשאני של יום משל לילה. משום דאין לילה הולך אחר היום. והיום הולך אחר לילה כששכירתו נמשך בלילה. ולא דמי לשכיר יום דאתמול. שאינו גובה אלא כל הלילה. ע"כ. אבל זה תימה דאם כן בשכיר שעות דלילה. נמי היום הולך אחר הלילה. וכן הוא בהדיא בגמרא. דסיפא דהכא יצא בלילה וכו' מוקי לה כרבי שמעון דאמר שכיר שעות דיום. גובה כל היום. שכיר שעות דלילה. גובה כל הלילה וכל היום שמע מינה דבחדא מחתא נינהו. ואע"ג דמעיקרא אמר רב בפירוש דשכיר שעות דמתניתין דלצדדין קתני. וכדפירש הר"ב והרמב"ם. היינו מקמי דאתותב מהך סיפא. אבל לבתר דאתותב משני אמר לך רב תנאי היא דתניא שכיר שעות וכו'. וראיתי להרא"ש שכ' דאע"ג דאתותב רב. מוקי למתניתין [דהיינו רישא] דלצדדין קתני. גם הרי"ף הביא סוגיא דלצדדין קתני ולא הביא מאי דאתותב מסיפא ושינויא דתנאי היא. וגם הביאו המשנה כצורתה. שוב ראיתי בספר חכמת שלמה שכתב וז"ל אמר לך רב תנאי היא אינו אומר אלא. דשינויא קמא דמוקי רב לצדדין כדקיימא קיימא. וכן דעת הרי"ף והרא"ש ובארתי כל הצורך בספרי. ע"כ. ונראה בעיני דהכי קאמר דלעולם רישא לצדדין קתני. ודלא כסיפא. ומתניתין גופא תנאי היא דסיפא כרבי שמעון ורישא כר' יהודה וניחא לרב למוקים מתניתין גופה כתנאי משום דמתניתין דייקי הכי. דאי איתא דכולה רבי שמעון. ורישא לאו לצדדין היא. אלא כמו שהיא שנויה. שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום. אם כן בשכיר שעות דלילה בלבד היא. ולא נשנה כלל שכיר שעות דיום. וזה דלא כסיפא ששונה יצא ביום בהדיא. הלכך מוקי לרישא דלצדדין קתני. ונשנה גם כן שכיר שעות דיום כמו בסיפא. ורישא רבי יהודה. וסיפא רבי שמעון. וממילא דהלכה כרבי יהודה בתרוייהו. דר' שמעון ורבי יהודה הלכה כר"י. והיינו דהרמב"ם והטור פסקו בסיפא דלא כמתניתין. ועתה פירוש הר"ב והרמב"ם במשנה מכוון בפירושא דמפרשא בגמרא דרישא לצדדין וסיפא כמו שהיא שנויה. אלא דאכתי קשיא עליו ועל הרמב"ם שהיה להם לפרש דסיפא כרבי שמעון דלא כרישא ושאינה הלכה. ולא בלבד כדי לפסוק הלכה. אלא אף זו כי היכי דלא תקשה רישא וסיפא אהדדי:

משנה יב

משום ביומו תתן שכרו. כלומר משום כולה קרא דביומו. דאית ביה עשה דתתן. ולא תעשה דלא תבא וגו'. וכמ"ש לעיל בפירוש הר"ב:

המחהו. פירש הר"ב נתקו וכ"כ רש"י. ונ"ל שהוא מלשון ומחה על כתף ים כנרת דפרשת מסעי שענינו הגיע:

שכיר בזמנו נשבע ונוטל. עיין בפירוש הר"ב דריש פ"ז דשבועות:

נשבע ונוטל. כתב הר"ב משום דבעל הבית טרוד בפועליו. גמרא ולאו דוקא פועליו דאפילו אין לו אלא פועל זה. דינא הכי. אלא טרוד בעסקיו קאמרינן והכי אמרינן בירושלמי אמר רבי בון בעל הבית ע"י שעסקיו מרובין וכו'. נ"י: וכ"כ התוספות ריש פ"ז דשבועות. ומ"ש הר"ב שקלוה לשבועה מבעל הבית. ופירש אם מודה מקצת הוא דחייב שבועה מדאורייתא. ואפילו היכא דכופר הכל טפי הוה ליה לחיובי בעל הבית שעליו לשלם. שהרי אם מודה מקצת הוא נשבע. ולפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית. קאמר דשקלוה. תוספות [דף קי"ב]:

עבר זמנו. כתב הר"ב דכי מטי זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר ולא חשיד וכו' וכתבו התוספות וא"ת א"כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל. לימא בעל הבית איני זוכר עתה. אבל הניחני עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו. כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה. ועוד קשה במודה מקצת אמאי אין בעל הבית נשבע דרמי אנפשיה ומדכר שלא ישבע לשקר. ויש לומר דחזקת שאין בעל הבית עובר בבל תלין לא מהני. אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו בהדיה. ואם היה יכול בעל הבית לטעון הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר. לא היתה כאן חזקה דאין שכיר משהה שכרו. שהרי לא השהה אותו אלא תובעו ממנו בב"ד ולא רצו ליתן לו ושיהו אותו לעמוד השחר. ע"כ:

אם יש עדים שתבעו. פריך בגמרא והא קא תבעיה [ליה] קמן ומסיק דיש עדים שתבעו כל זמנו פירש הרא"ש כגון שכיר יום בסוף הלילה. ושכיר לילה בסוף היום. ופריך ולעולם תו לא פרע ליה. וכי שכיר משהה שכרו כ"כ זמן ארוך. אמר רב ) עוקבא בר חמא כנגד אותו יום של תביעה. פירוש אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד. שהוא כנגד אותו יום של תביעה. אבל מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה. הרא"ש:

גר תושב. כתב הר"ב דכתיב רעך וכו' ומפרש בגמרא דממעטינן גר תושב מרעך ומרבינן בהמה וכלים מאתך ולא אמרינן איפכא. משום דמסתבר לרבות בהמה וכלים שכן ישנן בכלל ממון רעך. גר תושב אינו בכלל ממון רעך:

משנה יג

לא ימשכננו אלא בב"ד. פירש הר"ב ליקח ממנו משכון בעל כרחו ואפילו בשוק. ואומר ר"י דמדרבנן הוא. כדקאמר בגמרא. בעל חוב. ניתוח נמי לא. גזירה שמא יכנס בביתו. תוספות. וכן כתב נ"י. ומהר"ר ואלק כתב בש"ע סימן צ"ז דהרמב"ם והטור סבירא להו דמן התורה עובר אפילו בחוץ. ויהיב טעמייהו. דביתו דכתיב בקרא דלא תבא אל ביתו לעבוט דלאו דוקא אלא הוא הדין או כל שכן דלא ישמיט בחזקה מה שעליו או שבידו. בפגעו בו בחוץ. ושליח בית דין שרייה קרא. דוהאיש אבחוץ תעמוד קאי. עכ"ד. וצריך לומר דבגמרא דקאמר שמא יכנס וכו'. טעמא דקרא מפרש. ולא גרס גזירה כלשון התוספות. וכן לא גרסינן בספרים שבידינו:

ולא יכנס לביתו. פירש הר"ב אפילו שליח בית דין וכו'. וכתב הרא"ש תימה ואם לא ימצא בידו היאך יכפוהו לפרוע מלוותו. ולפירוש ר"ת ניחא דמפרש דלא מיירי במשכנו לפרעון. אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו. אבל כשרוצה ליפרע ממנו. שליח בית דין נכנס לביתו. ע"כ:

שנאמר בחוץ תעמוד. דתניא ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד [ויוציא אליך העבוט] איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא. אלא מה תלמוד לומר והאיש לרבות שליח בית דין:

ומניח אחד. כלומר אחר שנטל שניהם למשכון מניח את שהוא צריך לו והדר מפרש איזהו מניח. ונקט ליה בלשון חזרה. והר"ב העתיק ומחזיר אחד. וכן הגירסא בירושלמי. ורי"ף והרא"ש. וניחא טפי:

ואת המחרישה ביום. והקשו המפרשים והלא כלי שעושין בו אוכל נפש הוא. ואין ממשכנין אותו. ותירצו במשכנו בלילה. שאינו זמן מלאכת החרישה. ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה. וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום. חובלן בלילה. ומחזירן ביום. המגיד פ"ג מהלכות מלוה. ומרבינן [בירושלמי] להשבת כלי אוכל נפש. מהשיב תשיב. נ"י. וכתב עוד לענין קושית המפרשים דמתניתין באם עבר וחבל מיירי:

ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. פירש רש"י אלא ימכרנו ויגבה חובו. ע"כ. אבל בחייו לעולם הם בתורת חזרה. ובגמרא אמר רבי מאיר וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין [מעיקרא] שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו. וכתבו התוס' שהקשה הר"ר אלחנן למה חוזרין וממשכנין. ויש לומר כדי שלא יוכל הלוה לכפור. וגם ימהר לפרוע חובו. ולבקש מעות כי מתבייש שבכל יום ויום יחזירו משכונו עד כאן:

אלא עד שלשים יום. כתב הר"ב זמן ב"ד. וכן כתב רש"י וטעמייהו דהכי אמרינן פרק דלקמן במשנה ד'. כמ"ש שם הר"ב:

בין שהיא עשירה. כתב הר"ב משום דאיכא למאן דאמר עניה הוא דאין ממשכנין וכו' אבל עשירה דליכא למימר הכי. דהא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הוא דכתיב (דברים כ"ד) ועיין מה שהקשיתי לשאול בזה במשנה ה' פ"ב דיבמות:

אין ממשכנין אותה שנאמר ולא תחבול. לשון נ"י אפי' לאדם אחר הוא אסור למשכן מביתו אלא לעבור עליה בשני לאוין. כן כתב הרשב"א. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא תחבול באלמנה אפילו בחוץ. דעל פי ב"ד נמי אין ממשכנין אותה. וכן כתב הרא"ש ז"ל ) בתוספות. דלא יחבול רחים ולא תחבול וכו' בא לאסור נתוח המותר במקום אחר. ואע"ג דסתם חבלה בבית משמע. אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר. תנהו ענין לנתוח. ע"כ. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלוה שאפילו בשעת הלואה אין ממשכנין אותה. ואין זה מחוור דבשעת הלואה הרי היא כמוכרה ושרי. וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל. ע"כ:

החובל את הרחים. גם בזה כתב הרמב"ם ז"ל [שם] שאפילו בשעת הלואה אסור. ואינו מחוור. נ"י:

רחים. פירוש של יד שהוא מטלטלים ושייך ביה משכון אבל בתי רחיים של מים הרי הם כקרקע. ולא שייך ביה משכון. אלא גוביינה כשאר קרקעות דלא שייך ביה משכון אלא במטלטלים. שאין ממשכנין ליקח קרקע למשכון. טור סימן צ"ז. וקצת קשה דבסוף סימן ק"ו. כתב בשם הרא"ש בבא להפרע שלא בפניו שיכולין ב"ד למשכן קרקע. כמו להפרע מקרקע. דמשכון יותר טוב לו ללוה:

וחייב משום שני כלים. פירוש אפילו בהתראה אחת. אם חבל בפעם אחת רחים ורכב והתרו בו משום לא יחבול רחים ורכב. לוקה שתים. דאי בשתי התראות אפילו רחים ורחים חייב. כדאמר גבי נזיר [במשנה ד' פ"ו דנזיר] אמרו לו אל תשתה אל תשתה. חייב על כל אחת ואחת. ואין לומר דלעולם איירי בשתי התראות וקמ"ל דרחים ורכב אינם כלי אחד. שלא להתחייב אלא עד שיחבול שניהם. דא"כ הוה ליה למתני החובל רחים או רכב בלא תעשה וכו' ותו לא. אלא ודאי אתא לאשמועינן דבהתראה אחת חייב שתים. וכן משמע בהדיא בגמרא דחייב שתים וכו'. תוספות:

שנאמר לא יחבול רחים ורכב. כלומר וכיון דקרא פירש תרוייהו וכל אחד שם בפני עצמו הוא. התראותיהן חלוקות ולא הוי לאו שבכללות. וכן זג וחרצן דבמשנה ב' פ"ו דנזיר. כדמסקי התוספות. ונ"י:

ולא רחים ורכב בלבד אמרו. כלומר מה שאמרו חכמים דחייב בשני כלים. אף ע"פ שהם למלאכה אחת ולמדו זה מן הכתוב. לא על רחים ורכב שנאמר בפירוש בכתוב אמרו חכמים שחייבו הכתוב שנים. אלא על כל דבר וכו' והיינו דתניא חבל זוג של ספרים. וצמד של בקר. יכול לא יהא חייב אלא אחת. ת"ל לא יחבול רחים ורכב. מה רחים ורכב שהן מיוחדים שני כלים. ועושים מלאכה אחת וחייב כו' אף וכו'. [ברייתא בגמרא]:

משנה בבא מציעא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב