משנה בבא מציעא ט ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק ט · משנה ח | >>
המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים, לא יזרענה חטים, חטים, יזרענה שעורים.
רבן שמעון בן גמליאל אוסר.
תבואה, לא יזרענה קטניתכג, קטנית, יזרענה תבואה.
רבן שמעון בן גמליאל אוסר.
הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים,
- לֹא יִזְרָעֶנָּה חִטִּים;
- חִטִּים,
- יִזְרָעֶנָּה שְׂעוֹרִים.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר.
- תְּבוּאָה, לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית;
- קִטְנִית, יִזְרָעֶנָּה תְּבוּאָה.
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר:
המקבל שדה מחברו -
- לזורעה שעורים - לא יזרענה חיטים,
- חיטים - יזרענה שעורים.
- רבן שמעון בן גמליאל - אוסר.
- קטנית - יזרענה תבואה,
- תבואה - לא יזרענה קטנית.
- רבן שמעון בן גמליאל - אוסר.
דיני משנה זו הם כפי שינוי הארצות.
ועיקר הדבר הוא כשיפסוק עמו לחרוש שדה ולזרוע מין ממיני הזרעים, יש לו לזרוע מה שהזיקו בקרקע מעט מאותו הדבר שפסק עמו, ולא יזרע מה שהזיקו גדול ממנו. ונשום בזה על פי שיודעים בטבע אותו המקום בזריעה, מן המתעסקין בחרישתה ועבודתה:
המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים - בחכירות כך וכך שעורים או חטים או מעות כא:
לא יזרענה חטים - שהחטים מכחישות הקרקע [יותר] מן השעורים:
רשב"ג אוסר - שקשה לקרקע כשזורעים אותה שנה ממין זה ושנה ממין אחר כב. ולענין פסק הלכה הכל לפי הקרקע ולפי המקום. אם התנה עמו בדבר שמכחיש הקרקע מעט אינו יכול לשנות ולזרוע דבר שמכחיש הרבה. ואיפכא שרי:
המקבל וכו' פירש הר"ב בחכירות. דאי בקבלנות הא אמרינן [דף ק"ד] תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. והרי הוא נהנה בשינוי של זה. רש"י. ופירש נ"י ולא לכחוש מרה. מפני שהשבח יהיה מעתה בכיסו והוא טוב לו משישאר אותו שבח עצמו בקרקע. ע"כ. והמגיד בשם הרמב"ן כתב דאדרבה כשהיא בקבלנות לא ישנה. שהרי יש לו חלק בגוף התבואות ויכול לומר בזו אני רוצה. וכן מפרש המשנה ) בקבלנות עכ"ד המגיד. ולי נראה לתרץ דאי משום הא לא איריא. דהא בחכירות נמי תנן במשנה ז' דנותן לו מתוכה. ואם כן יכול לומר בפירות שהתניתי מקרקע שלי אני רוצה. אלא ודאי דזו אינה טענה כשנותן לו שיווי מדות כורין שהתנה. וכן בקבלנות כשנותן לו החלק שהתנה שהרי לפי הערך הן גדלים אם חטין חטין אם שעורים שעורים. ואדרבא מרויח דלכחוש ארעא. ולא לכחוש מרה. וא"ת מאי דוחקייהו דרש"י ורמב"ן דמוקמי למתניתין אי בחכירות. אי בקבלנות. לוקמא בתרווייהו דהא איכא אנפא בין בחכירות בין בקבלנות דמצי בעל הקרקע לעכובי. הא מלתא לא קשיא משום דבגמרא דף ק"ד אמר רב פפא ממתניתין ג' ואילך דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא. ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא. ועיין במשנה דלקמן מה שאכתוב עוד בזה בס"ד:
רבן שמעון בן גמליאל אוסר. כתב הר"ב שקשה לקרקע כשזורעין אותה שנה ממין זה וכו'. הכא נמי פסק עמו חטין שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה. ואם יזרענה זה שעורין. נמצא זה מקלקלה. רש"י:
תבואה לא יזרענה קטנית. פירש"י שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה. ע"כ. ונ"א דגרס בהפך כן הוא הגירסא [בירושלמי ו'] ברי"ף. וכן כתב הרמב"ם בחבורו [שם] ומהר"ר ואלק כהן תמה בש"ע סימן שכ"ד דכי פליגי בסברא הידוע לעובדי אדמה איזה מכחשת יותר. וכתב שבחלק דרישה כתב ישוב לזה. ולא זכינו עדיין לאותו חבור. אבל לכאורה אפשר לומר דהאי תנא בארץ ישראל קאי. וכדאיתא בגמרא אמתניתין דהכא. והרי"ף והרמב"ם לא היו דרים בארץ ישראל. ולפיכך לא נתפרסם אצלם טבע הארץ והעתיקו המשנה כגרסא הידועה אצלם. וכל שכן רש"י וסיעתו שהיו רחוקים הרבה מארץ ישראל:
(כא) (על הברטנורא) דאי בקבלנות הא אמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. והרי הוא נהנה בשינוי של זה. רש"י. מפני שהשבח יהיה מעתה בכיסו והוא טוב לו משישאר אותו שבח עצמו בקרקע. נ"י. והמגיד בשם הרמב"ן כתב דאדרבה בקבלנות לא ישנה שיכול לומר בזו אני רוצה. ועתוי"ט:
(כב) (על הברטנורא) ה"נ פסק עמו חטין שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה. ואם תרענה זה שעורין. נמצא זה מקלקלה רש"י:
(כג) (על המשנה) לא כו'. פירש"י שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה. עתוי"ט:
לזרעה שעורים לא יזרענה חטים: [הגהה ז"ל וכתב בספר מפה על השלחן וספר הלבוש י"א שכל זה דוקא בחכירות אבל בקבלנות יכול המקבל לשנות אפי' לדבר המכחיש אם הוא טוב יותר שהרי בעל הקרקע נהנה בשנוי זה וי"א אדרבא דבקבלנות אינו יכול לשנות אפילו מדבר המכחיש לדבר שאינו מכחיש שזה יאמר לו אני רוצה בדבר זה שהתניתי עמך ולא לדבר אחר ועיקר ע"כ]. וכתוב עוד בנמקי יוסף בשם הרשב"א והרא"ה ז"ל לעיל בפירקין דף קכ"ו ע"ב דאע"ג דטעמא דליכחוש ארעא ולא ליכחוש מארה אתמר בגמרא אעובדא דההוא דקביל ארעא לשומשמי וזרעה חטי ועבדא חטי כשומשמי וכו' דהוה בקבלנותא ה"ה דהוה טעמא לחכירות שאינו מנכה לו דאע"ג דאמר רב פפא דאיתי' בקבלנותא ליתיה בחכרנותא היינו לענין לישנא דשייך בהא ולא בהא אבל לענין דינא ממש יש מהם דדינא לא מישתני תדע דהאי מתני' דלא רצה לנכש תנא בחכירותא ובודאי כ"ש הוא בקבלנותא אלא דלא איצטריך ליה לאשמועינן לפשיטותיה. ועוד דאם איתא דבחכירות מנכה היכי תנן לקמן חטים יזרענה שעורים דההוא בחכירותא הוא וכיון דמנכה לו היאך הוא [יכול] לשנות מחטים לשעורים בעל כרחו אלא בודאי לא מנכה מחכירותו כדאמרינן בקבלנות וכן דעת הרנב"ר ז"ל אע"פ שאין כן דעת הרמב"ן ז"ל ע"כ בקיצור:
חטים יזרענה שעורים רשב"ג אוסר: מפ' טעמא בגמרא כפי' פי' תוס' והרא"ש ז"ל משום דמאן דבעי שתהא שדהו חשובה כאילו הניחה שנה אחת בורה כי כן דרך לזרעה שנה ולהובירה שנה כדי שתחזור לכחה ממה שהוכחשה ליזרע שתא חטים ושתא שעורים ולכך אסר רשב"ג כשאמר לזרעה חטים שלא יזרענה שעורים כי נזמא אשתקד זרעה שעורים וקשה לה אם יזרענה שתי שנים מין אחד ע"כ:
תבואה לא יזרענה קטנית: שהקטנית מכחשת את הקרקע יותר מן התבואה רש"י ז"ל. ובגמרא מתני ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן תבואה יזרענה קטנית ומפ' לי' דמתני' בארץ ישראל שהיא ארץ הרים ואיכא למיחש לכחשא דארעא. ומאי דאתני לי' תבואה יזרענה קטנית בבבל שהיא מצולה וטבועה בבצעי המים וליכא למיחש לכחשא דארעא הלכך יכול לשנות זו היא גרסת רש"י ז"ל במשנה ובגמראי אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל גורסין במשנה קטנית לא יזרענה תבואה תבואה יזרענה קטנית רשב"ג אוסר ובגמרא גרסי מתני' לי' רב יהודה לרבין בר רב נחמן תבואה לא יזרענה קטנית א"ל והא אנן תנן יזרענה קטנית א"ל לא קשיא הא לן והא להו. ולפי זה ה"ק בבל וכיוצא בה לא יזרענה קטנית מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ. וגם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה כגרסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ובהרי"ף ז"ל בדפוס ויניציאה כתובה בטעות כגרסת רש"י ושאר המפרשים ז"ל וטעון הגהה שם כמו שכתבנו וכן הוא בדפוס (שאלוניקי) [קושטאנטינא]:
יכין
המקבל שדה מחבירו: בחכירות, אבל בקבלנות י"א דיכול לשנות אפילו לדבר המכחיש, וי"א דאז אפילו לשאינו מכחיש לא ישנה [שכ"ד]:
לזרעה שעורים לא יזרענה חטים: דחיטין מכחישין השדה טפי משעורין:
רבן שמעון בן גמליאל אוסר: דקשה לקרקע בארץ ישראל כשזורעין בה כל שנה מין אחר [עי' תוס'] ומדפסק עמו מין זה ודאי רגיל הוא לזרעו בה וקיי"ל דהכל לפי השדה:
תבואה לא יזרענה קטנית: דקטנית מכחיש טפי מתבואה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת