מלאכת שלמה על בבא מציעא ט

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

המקבל שדה מחברו מקום שנהגו וכו':    עד סוף סי' י' ביד פ"ח דהלכות שכירות. ובטור ח"מ מסימן ש"ך עד סוף סימן שכ"ח:

מקום שנהגו לקצור יקצור:    ואינו רשאי לעקור דבעל הקרקע אומר אי אפשי שתעקור דבעינא שישאר בה הקשים ויהא לה לזבל לזורעה לשנה הבאה ואי אמר בעל הקרקע לעקור מצי האי אמר לא מצינא למיטרח שהקצירה נוחה מן העקירה:

לעקור יעקור:    ואינו רשאי לקצור דבעל הקרקע מצי אמר בעינא שתהא נקיה השדה שלי שאינה צריכה זבל ואי אמר לו בעל הקרקע לקצור מצי אריס לומר לו אבי צריך התבן לבהמותי ואי אפשי שתשאר בקרקע הכי מפ' לה בגמרא. וכתוב בנמקי יוסף אמר המחבר צריך לראות ולעיין ולתת טעם מ"ש הכא דיהיבנא טעמא שיכולין לערב זה על זה כדי לקיים המנהג מבכולי' תלמודא דאמרי הכל כמנהג המדינה ולא יהיבנא טעמא ע"כ. ועיין תוספות יום טוב:

לחרוש אחריה יחרוש:    כדי שלא יחזרו ויצמחו העשבים הרעים לכשתזרע. ובגמרא פריך פשיטא ומשני לא צריכא באתרא דלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש בעוד שהתבואה מחוברת תלש מינה עשבים הרעים וקצת מהן חזרו וגדלו אחרי כן מהו דתימא א"ל האי דנכישנא אדעתא דלא כריבנא לה אחר הקצירה קמ"ל דאיבעי לי' לפרושי ליה:

הכל כמנהג המדינה:    גמרא הכל לאתויי מאי לאתויי מקום שנהגו להשכיר אילנות עם שדה לבן שיטול האריס חלקו בפירות האילן אע"פ שאינו טורח בהן שאינם צריכים לעבודה מסתמא מושכרים ונוטל חלקו בהן אע"פ שהשכיר לו השדה בפחות ממנהג המדינה לא מצי אמר בעל הקרקע האי דבצרי לך אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות. מקום שלא נהגו להשכיר מסתמא אין מושכרין אע"פ שקבלה האריס ממנו על מנת לתת לו יותר ממנהג המדינה לא מצי למימר לו האי דטפאי לך אדעתא דיהבת לי באילנות:

כשם שחולקים וכו':    האי סיפא ליתה אלא בקבלנות דאי בחקרנות לא שייכא חלוקה רש"י ותוספת ז"ל. אבל רישא איירי בין בחקרנות בין בקבלנות:

בתבן ובקש:    אותו שנקצץ עם השבלת קרוי תבן והנשאר בארץ קרוי קש ואותו שנשאר בקרקע אין נותנין אותו לבהמות לאכול וכן כתיב לקושש קש לתבן שהיו מלקטין בשדות הקש הנשאר שם תחת התבן כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו תוס' ז"ל:

בית השלחין:    קריקע יבשה שאין די לה במי גשמים וממעין שבה משקה אותה:

יבש המעין:    שבה שממנו משקין אותה שהיא אמת המים אינו מנכה לו מן חכורו דא"ל איבעי לך לאתויי בדוולא אבל יבש נהר הגדול שהכל משקין ממנו מנכה לו מן חכורו דמכת מדינה היא ולא מן אריסותו משום דבאריסות כבר מפסיד בעל הקרקע במכה זו כן פירשו המפרשים ז"ל ודלא כהרמב"ם ז"ל שם בפ"ח מהלכות שכירות ע"כ בקיצור מנמקי יוסף וכן מפירש ג"כ במגיד משנה. [הגהה וכתוב בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש ויש אומרים דוקא שנקצצו האילנות שלא נשאר מטע עשרה לבית סאה ויבש הנהר כולו אבל אם נשאר מטע עשרה לבית סאה או שלא יבש הנהר לגמרי אינו מנכה לו ע"כ. עוד כתוב שם ויש אומרים דוקא שאמר מחכיר לחוכר אבל אם אמר חוכר למחכיר בית השלחין אני חוכר ממך מנכה לו אע"פ שאינו עומד בתוכה ע"כ]. וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל ודוקא אחכירות אקשינן אמאי אינו מנכה לו מן חכורו אם יבש הנהר הגדול הואיל ומכת מדינה היא אבל בקבלנות אע"ג דמכת מדינה היא לא מנכה ליה ומה שימצאו יחלוקו לפי מה שהתנו ולדבריו הסכים הרשב"א ז"ל. [הגהה משמע דלישנא יתירא דקאמר בית השלחין דייק אכן בהרי"ף ז"ל הלשון בית השלחין זו למה לי ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ח היה עומד בתוך השדה וא"ל בית השלחין זה אני משכיר לך בית האילן זה אני משכיר יבש המעין או נקצץ האילן מנכה מן חכורו שהרי היא עומד בתוכה ולא אמר לו הזה אלא כמי שאומר כמות שהיא עתה אני משכיר ע"כ]:

חכור לי שדה בית השלחין זו:    חוכר קאמר ליה למחכיר וה"ה אפכא דבמחכיר לחוכר נמי הוי קפידא בכה"ג דאיירי מתני' דמדקאמר זו מכלל דבגווה קאי בית השלחין למה לי' למימר אלא גלי אדעתי' וכו' כדפי' רעז"ל ורבינא הוא דמשני בגמרא אידי ואידי פי' בין רישא בין סיפא דא"ל מחכיר לחוכר וחכיר לי דקתני בסיפא דמתני' חכור ממני קאמר וס"ל לרבינא דאפילו בדא"ל מחכיר לחוכר משכחת קפידא בדקאמר זו אבל אי לא אמר זו מצי למימר לי' שמא בעלמא מכרתי לך פי' שכך היא נקראת ולא בשביל המעין העליתי לך בחכירות אבל אם חוכר הוא שאמר למחכיר קפידא הוי אפילו לא אמר זו. קצור מנמקי יוסף ז"ל והאי בבא נמי אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו מיירי בין בחכירות. בין בקבלנות וכן רישא דילה:

המקבל שדה מחברו:    אם משזכה בה הובירה כך היא הגרסא בירושלמי ובהרי"ף ז"ל וכך נראה שהיה גורס הרמב"ם ז"ל מלשונו אשר ביד. ובירושלמי פ' האשה שלום ובפ' נערה שנתפתתה תני לה בשם ר"מ. וגם בבבלי בפירקין גרסינן דר"מ דריש לשון הדיוט דאם אוביר ולא אעביד וגם ר' יהודה דס"פ בתרא דנגעים וגם הלל הזקן וגם ר' יהושע בן קרחא וגם ר' יוסי וכדאיתא בגמרא בברייתות דכל הני תנאי דרשי לשון הדיוט כל חד מינייהו בענין אחד וכתוב בנ"י הי' דורש צריך ליישב מאי אתו הני תנאי לאשמועי' דפשיטא דכל תנאי שבממון קיים ומי איכא דלא דריש. וכתב הרמב"ן ז"לבשם הר"ר יהודא הנשיא אלברגילוני ז"ל דהא קמ"ל דדורשין היו לשון הדיוט כלשון הכתוב שאע"פ שאפשר הי' לפרש הלשון כפשוטו היו דורשין ומוסיפין בו משמעות ענין באם אינו ענין ופי' הרנב"ר ז"ל מדרש זה שהיה אפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שודאי לא היה בלא תנאי אבל אם לכך בלבד נתכוון באם אוביר סגי מאי ולא אעביד לפיכך הי' ר"מ דורש אם אוביר לפחת הקרקע ולא אעביד למה שהיתה ראייה לעשות ע"כ וכן אזיל ומפ' התם בשמו טעמא דכל דרש ודרש לשון הדיוט דהני תנאי ע"ש:

שמין אותה:    כגון בקבלנות שקבל למחצה לשליש ולרביע אבל בחכרנות לא שייכא הא דמאי שמין אינא חכירותו יתן לו רש"י ז"ל. וכתוב בנמקי יוסף מיהו בחכרנות נמי אם נהגו לכתוב שהמוביר משלם הוי כאילו כתב על מנת שלא יפסיד גופה של קרקע הלכך אם הובירה שמין פחת הקרקע ויתן לו. כך נ"ל לפי מאי דמסקינן בגמרא שכל שההדיוטות רגילין לכתוב אע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי ומיהו אם נכש ולא זרעה דהשתא משבח ארעא אין בעל הקרקע מנכה לו לקבלן מידי מן השומא דהא כתב לו ולא אעביד אשלם אבל לחוכר פלוגתא דרבוותא ע"כ:

אם אוביר וכו':    פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ג) וכתוב שם בנ"י דף ק"ו דהא מתני דקתני שמין וכו' לאו מדינא אלא מתקנה ע"ש. וז"ל בפ' זה בורר דף רע"ד בשם רבינו האיי גאון ז"ל דהאי מתני' ודאי אסמכתא היא וטעמא דמהני דתקנה היא שתקנו דמהני הך תנאה כדי שלא יקבל אדם שדה מחברו ויניחנה בורה ויפסידנה ע"כ. ועיין במ"ש בפ' נערה סימן ח' בשם מהר"י קולין ז"ל. וכתב בית יוסף בח"מ סי' ר"ז עלה ר"י ע"ד וז"ל והרמב"ן ז"ל כתב בפ' גט פשוט דרבינו הגדול כתב בתשובה דאם אוביר ולא אעביד משום תנאי ב"ד הוא חייב אבל מדינא אסמכתא הוא וכן נראה דעת ר"ח ז"ל ע"כ. פי' רבינו הגדול היינו רב אלפס ז"ל שכן רגיל לקרותו הרמב"ן ז"ל. ושם בדף רי"ד ריש עמוד ראשון כתב בשם התוס' דאם המלמד קבל עליו קנס בשעה שהשכירוהו אם יחזור בו ולא נמצא מלמד אחר מזומן אין זו אסמכתא דלא חשיב גזום כיון שמפסידו והוי כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דלאו אסמכתא היא ע"כ. ודוקא דא"ל אשלם במיטבא אבל אם אמר לו אשלם אלפא זוזי לא דגוזמא קאמר. ומפ' התם בגמרא דפ' איזהו נשך דאע"פ שלא מצא לקנות חטים בזול לזרעה היה לו לקנות ביוקר. ואיתה נמי בפירקין דף ק"ט. ירושלמי הדא אמרה המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת המבטל שדה חברו חייב לשפות לו המבטל ספינתו וחנותו מהו ע"כ. וכתוב בנ"י בשם הרנב"ר ז"ל פי' מבטל כיסו דפטור יליף לה מדתניא הנותן מעות לחברו ליקח לו בהם חטים ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומות ואתמר עלה המבטל כיסו של חברו פטור ואע"ג דהכא בפירקין לא תני לה לההיא דהנותן מעות נקט לה בלשון הדא אמרה כלישנא דהתם וקאמר נמי דמבטל שדהו של חברו חייב לשפותו וממתני' דהכא יליף לה וקשיא דאדרבא אפכא שמעת מינה דטעמא דכתב הא לא כתב פטור אלא ודאי כל הני דדרשי לשון הדיוט עבדי לה כתנאי כתובה שאע"פ שלא נכתב כנכתב דמי וכן כתבו רבינו האיי ור"ח ז"ל דכל הני אע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ובעו התם בירושלמי חנותו מהו ספינתו מהו כלומר דמספקא להו מאחר שנהגו לכתוב בקבלנות שדה אם יהא הדין כך בשאר קבלנותא דספינה וחנות ע"כ. ועיין עוד שם. ואיתי' נמי שם בירושלמי פ' איזהו נשך וכבר כתבתי עוד מזה בכתובות פ' נערה סימן ו':

אין שומעין לו:    והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא פשיטא מי מצי אמר לו מאי איכפת לך:

ומעלה לפני עשבים:    והגיה הר"ר יהוסף ז"ל והיא מעלה לפני עשבים. ואם יאמר לו אני אחרוש אחר הקצירה ואהפוך שרשי העשבים שנותרו בה וימותו ולא תעלה לפניך עשבים עונהו ואומר לו נהי דעקרת לשרשים סוף סוף העשבים שתניח בה עכשיו עד שיזריעו יפלו לאר"י הזרעים של אותם העשבים ויצמחו לשנה הבאה ולזו לא תועיל כלל החרישה. ובגמרא אמרינן ואי א"ל מזביננא לך חיטי משוקא א"ל חיטי דארעאי בעינא ואי א"ל מנכישנא לך שיעור מנתך כדי שיצא חלקך חיטי מעלייתא מצי א"ל קא מנסבת שם רע לארעאי ופרכינן והתנן ומעלת לפני עשבים דמשמע שאין כאן אלא זו הטענה והכל תלוי בה ומשני אלא משום דא"ל בזרא דנפל נפל והפירוש כדכתיבנא שאם יאמר לו אני אהפוך שרשי העשבים וכו' וכתוב בנ"י והא דמשמע דאידחי הא דאמר חיטי מארעאי הכי קאמר דבמתני' לאו משום האי טעמא אלא משום טעמא דבזרא כיון דנפל נפל שכולל יותר אבל בודאי טעמא דחטי מארעאי קא בעינא קושטא הוא וכל היכא דאיכא חטי בארעיה מצי א"ל הכי ומיהו לא כל הימנו שיכוף אותו להטפל בקרקע שיתן לו חכירותו חטי מארעי' שכל שאין החוכר רוצה ליטפל בה הרשות בידו וזבין לי' משוקא וראי' לדבר מדתנן בסמוך המקבל שדה מחברו ולא עשתה אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה וההיא בקבלנות היא וכך פירשוה כל המפרשים ז"ל. מכלל דבחכירות כל שאינו רוצה ליטפל בה אינו יכול לכופו אלא זבין לו חטי דשוקא. הרנב"ר ז"ל ע"כ:

חייב ליטפל בה:    והא ליתא אלא בקבלנותא דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל לו סוף סוף חכורו הוא נותן לו רש"י ז"ל. ועיין במ"ש לעיל בסמוך סוף סימן ד':

אלא אם יש בה כדי נפילה:    גמרא וכמה כדי נפילה ר' אמי א"ר יוחנן ד' סאין זרע לבית כור ור' אמי דידיה אמר שמנה סאים לכור ול"פ בימי ר' יוחנן אכתי הוות ארעא שמינא ודיו לבית כור בד' סאין ובשני דר' אמי כבר הוכחשה וצריכה שמנה סאים לבית קרקע כור והוא אלף וחמש מאות אמה על חמשים רוחב. ואע"פ שלשון בכדי נפילה האמור כאן שוה ללשון בכדי נפילה השנוי רפ"ה דמסכת פאה מ"מ כל אחד יתפרש לפי מקומו דשם הוא כדי נפילה בשעת קצירה וכאן כדי נפילה בשעת זריעה וכן מצאתי אח"כ שפי' ג"כ הר"ר שמשון ז"ל דכדי נפילה דהכא הוא כדי זריעה מלשון עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ודהתם שיעור לקט הרגיל ליפול בשעת קצירה דהיינו ד' קבין לכור זרע אבל הרמב"ם ז"ל פי' שניהם בשוה וז"ל כדי נפילה מה שזרע בה בשעת זריעה ע"כ. ולשון רש"י ז"ל כאן שיכול לחזור ולזרעה לשנה הבאה מתבואת שנה זו. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל כאן וגם בפאה ר"פ גדיש ניפלה ביוד אחר הנון:

המקבל שדה מחברו וכו':    תוס' ר"פ המוכר פירות ועיין במ"ש ר"פ בתרא דערכין:

ואכלה חגב או נשתדפה:    והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו רש"י ז"ל. ועיין בתוס' יום טוב. ובגמרא אמר שמואל לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה חייב דא"ל אילו זרעתה הוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו. ואמר ריש לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מצי א"ל בעל הקרקע זרע לי וזיל כל זמן הזריעה כפ' מנהג המקום. ואין הלכה כר' יהודה:

לקתה:    שהיו חטיה שדופות וגם כחושות וזו הוצרכה לשנות בחכירות ולא בקבלנות דאי בקבלנות פשיטא דכל אחד זוכה ומחייב בחלקו רש"י ז"ל. [הגהה כתוב בספר מפה על השלחן ובספר הלבוש בד"א שלא שינה אבל שינה כגון שהתנה לזרעה חטין והוא יתן לו שעורים בחכירותו וזרעה שעורים ולקתה אינו נותן לו מתוכה אלא קונה לו שעורים מן השוק ע"כ]:

לזרעה שעורים לא יזרענה חטים:    [הגהה ז"ל וכתב בספר מפה על השלחן וספר הלבוש י"א שכל זה דוקא בחכירות אבל בקבלנות יכול המקבל לשנות אפי' לדבר המכחיש אם הוא טוב יותר שהרי בעל הקרקע נהנה בשנוי זה וי"א אדרבא דבקבלנות אינו יכול לשנות אפילו מדבר המכחיש לדבר שאינו מכחיש שזה יאמר לו אני רוצה בדבר זה שהתניתי עמך ולא לדבר אחר ועיקר ע"כ]. וכתוב עוד בנמקי יוסף בשם הרשב"א והרא"ה ז"ל לעיל בפירקין דף קכ"ו ע"ב דאע"ג דטעמא דליכחוש ארעא ולא ליכחוש מארה אתמר בגמרא אעובדא דההוא דקביל ארעא לשומשמי וזרעה חטי ועבדא חטי כשומשמי וכו' דהוה בקבלנותא ה"ה דהוה טעמא לחכירות שאינו מנכה לו דאע"ג דאמר רב פפא דאיתי' בקבלנותא ליתיה בחכרנותא היינו לענין לישנא דשייך בהא ולא בהא אבל לענין דינא ממש יש מהם דדינא לא מישתני תדע דהאי מתני' דלא רצה לנכש תנא בחכירותא ובודאי כ"ש הוא בקבלנותא אלא דלא איצטריך ליה לאשמועינן לפשיטותיה. ועוד דאם איתא דבחכירות מנכה היכי תנן לקמן חטים יזרענה שעורים דההוא בחכירותא הוא וכיון דמנכה לו היאך הוא [יכול] לשנות מחטים לשעורים בעל כרחו אלא בודאי לא מנכה מחכירותו כדאמרינן בקבלנות וכן דעת הרנב"ר ז"ל אע"פ שאין כן דעת הרמב"ן ז"ל ע"כ בקיצור:

חטים יזרענה שעורים רשב"ג אוסר:    מפ' טעמא בגמרא כפי' פי' תוס' והרא"ש ז"ל משום דמאן דבעי שתהא שדהו חשובה כאילו הניחה שנה אחת בורה כי כן דרך לזרעה שנה ולהובירה שנה כדי שתחזור לכחה ממה שהוכחשה ליזרע שתא חטים ושתא שעורים ולכך אסר רשב"ג כשאמר לזרעה חטים שלא יזרענה שעורים כי נזמא אשתקד זרעה שעורים וקשה לה אם יזרענה שתי שנים מין אחד ע"כ:

תבואה לא יזרענה קטנית:    שהקטנית מכחשת את הקרקע יותר מן התבואה רש"י ז"ל. ובגמרא מתני ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן תבואה יזרענה קטנית ומפ' לי' דמתני' בארץ ישראל שהיא ארץ הרים ואיכא למיחש לכחשא דארעא. ומאי דאתני לי' תבואה יזרענה קטנית בבבל שהיא מצולה וטבועה בבצעי המים וליכא למיחש לכחשא דארעא הלכך יכול לשנות זו היא גרסת רש"י ז"ל במשנה ובגמראי אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל גורסין במשנה קטנית לא יזרענה תבואה תבואה יזרענה קטנית רשב"ג אוסר ובגמרא גרסי מתני' לי' רב יהודה לרבין בר רב נחמן תבואה לא יזרענה קטנית א"ל והא אנן תנן יזרענה קטנית א"ל לא קשיא הא לן והא להו. ולפי זה ה"ק בבל וכיוצא בה לא יזרענה קטנית מפני שהקטנית שם מכחשת את הארץ. וגם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה כגרסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ובהרי"ף ז"ל בדפוס ויניציאה כתובה בטעות כגרסת רש"י ושאר המפרשים ז"ל וטעון הגהה שם כמו שכתבנו וכן הוא בדפוס (שאלוניקי) [קושטאנטינא]:

ויש לך בקורת שקמה:    וז"ל ספר הלבוש שם סימן שכ"ה המקבל שדה מחברו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן משום שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שנים רבות וכן אין לו כלום בקורת שקמה והם אילני סרק שקוצצין אותם לקורות הבנין ואם יקצצם אינם חוזרות עד שנים הרבה וכן כל כיוצא בזה שלא על דרך זה השכירו לו. קבל השדה לזרעה וצמחו בה אילנות מאליהן אם עלו במקום שאין ראוי לזריעה כמו על המצר הרי הם של בעל השדה ואין למקבל כלום בהם שהרי אינם מזיקין לו דבלאו הכי לא היה זורע במקום זה ואם עלו במקום שראוי לזריעה והרי מזיקין אותו שמונעין אותו מלזרוע שם אם הוא אומר שחפץ במה שעלו בה האילנות ואם לא היו עולין היה הוא נוטען הרי האילנית הם שלו דמזלו גרם שעלו מעצמן וכשיצא מן השדה בכלות החכירות או השכירות שמין לו האילנות כאילו הוא נטען שהרי הם שלו ונותן לו בעל השדה שוויין. אבל אם אמר שיותר היה חפץ לזרוע במקום האילנות ממה שחפץ באילנות רואין את האילנות אם הם בענין שאם יעקרו אותם יהיו ראויין ליטע אותם במקום אחר צריך בעל השדה ליתן לו בשבילם דמי נטיעות העומדי' ליטע ואם אינם ראויין ליטע במקום אחר מפני שהיו מתים אם היה עוקרן אינו נותן לו אלא דמי עצים שהרי גם אם הי' עוקרן לא היו שוין אלא דמי עצים ובכולן אין מניחין אותו לעקור מפני שמכחיש את הקרקע ועיין לקמן סי' שע"ה עכ"ל ז"ל. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ואין לו קורות שקמה קבלה ממנו לז' שנים זורעה שנה ראשונה פשתן ויש לו קורות שקמה:

השביעית מן המנין:    ונראה שהרי"ף והרא"ש ז"ל היו גורסין כן המקבל שדה מחברו לז' שנים בשבע מאות זוז אין השביעית מן המנין שבוע אחד בשבע מאות זוז השביעית מן המנין והכל עולה לדין אחד בשוה אלא שמהפכין החלוקות. ולשון הרמב"ם ז"ל שם בה"ש פ"ח סימן ג' השוכר או המקבל שדה מחברו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן שכרה או קבלה ז' שנים זורעה שנה ראשונה פשתן ואין השביעית מן המנין שכרה או קבלה שבוע א' שביעית מן המנין ע"כ ופי' המגיד משנה שנים מועטות פחות משבע שנים:

שכרה או קבלה וכו':    פי' כשקבלה סתם דאי כשקבלה בפירוש לדבר ידוע פשיטא שבעל השדה מעכב עליו. שכרה או קבלה שבוע אחד בודאן שהמשנה איירי בין בחכירות בין בקבלנות ע"כ:

שכיר יום גובה כל הלילה:    פי' כל הלילה הוא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו לו חכמים שכיר בזמנו נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום לא תבוא עליו השמש אלא משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר:

שכיר לילה:    שיוצא ממלאכתו בבקר:

גובה כל היום:    בין לענין שבועה ובין לענין שאינו עובר עליו משום בל תלין אלא משום לא תבא עליו השמש רש"י ז"ל ובת"כ פ' ב' דפרשת קדושים:

שכיר שעות גובה כל היום וכל הלילה:    [הגהה כתב הר"ר יהוסף ז"ל בכל הספרים מצאתי שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום וצ"ע ע"כ]. ופי' רעז"ל דה"ק שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט כרב דהלכתא כותיה באיסורי ודלא כשמואל דמפ' למתני' הכי שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל היום וכל הלילה. וכתב הרא"ש ז"ל דפליגי בפלוגתא דר' יהודה ור"ש ורב כר' יהודה וקיימא לן ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה וסיפא דמתני' דקתני שכיר שבת וכו' יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום ר"ש היא דלר' יהודה אינו גובה אלא כל הלילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שכירות. וכתבו תוס' ז"ל יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום וכן ברישא בשכיר שעות דלילה אע"פ שיצא ממלאכתו בעוד לילה גובה כל היום ואינו עובר בבל תלין בעמוד השחר דלינה משמע כל הלילה וזה השכירות לא לן כל הלילה ע"כ. ונלע"ד דכוונתם ז"ל ליישב משנתנו אליבא דשמואל אע"פ שאין הלכה כמותו. וביד כולה מתני' עד סוף סימן י"ב פי"א דהלכות שכירות. ובטור ח"מ סימן פ"ט ושל"ט. וכתב רבינו שלמה לוריא ז"ל וז"ל אמר לך רב תנאי היא אינו אומר אלא דשנוייא קמא דמוקי רב לצדדין כדקיימא קיימא וכן דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל ובארתי כל הצורך בספרי ע"כ ועיין בתוס' י"ט:

ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים:    דלא כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר בהמה וכלים אין בהם אלא משום בל תעשוק בלבד:

יש בו:    ס"א יש בהן וכו':

יש בו משום ביומו תתן שכרו:    דמיירי בפעולת לילה ועובר ג"כ על לא תבא עליו השמש דכתיב בההוא קרא על לא תעשוק שכיר עני ואמון דסמיך לי':

ויש בו משום לא תלין:    דמיירי בפעולת יום וה"ה ללא תעשוק ולא תגזול דכתיב בההוא קרא נמצא דשכיר יום יש בו שלשה לוין ושכיר לילה יש בו שני לאוין ועשה אחד:

אבל לא תבעו אינו עובר עליו:    דכתיב אתך לדעתך ולא מדעתו. כלומר שלא מדעת הפועל שתבעך ולא תתן לו אז אתה עובר משום בל תלין אבל אם אתה מלינו לדעת הפועל דהיינו שלא תבעך אז אינך עובר:

המחהו:    והכריח הרי"ף ז"ל דבמעמד שלשתן מיירי ע"ש. ובטור סימן קכ"ו דח"מ. ואע"פ שאין לבעל הבית על השלחני כלום שוב אינו עובר ובלבד שקבל על עצמו ליתן לו. ואיתה למתני' בתוס' פ"ק דסנהדרין דף ו':

או אצל שלחני אינו עובר עליו:    בגמרא דייק רבה מיעבר הוא דלא עבר הא מיהדר הדר שאם לא נתן לו החנוני והשכים אצל בעל הבית ותבעו יתחייב בעל הבית לשלם ומ"מ אינו עובר עליו והלכתא כותיה דרבה אע"ג דרב ששת פליג עליה בגמרא. וכתב רב אלפס ז"ל ואי קשיא לך הא דאמרינן בפ"ק דגיטין אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה דאלמא לא מצי למיהדר התם מנה לי בידך קאמר ליה דקא מקני ליה להאי מאי דאית ליה אבל הכא לית ליה גבי חנוני מידי דמקני לי' להאי אלא בהקפה הוא דבעי מיתן ליה הלכך כד לא יהיב ליה חנוני מצי למיהדר על בעל הבית ע"כ. וכתוב בנמקי יוסף שהכריח הגאון ז"ל שאע"פ שהשכיר יכול לחזור חנוני ושלחני לא מצי למיהדר בהו דאי ס"ד דאינהו נמי מצו הדרי בהו היכי תנן המחהו אצל חנוני או אצל שלחני אינו עובר עליו כיון דשלחני וחנוני לא מיחייבי ולא מידי לשכיר ושכיר הא הדר ביה ותבע מבעל הבית אמאי אינו עובר עליו אלא ודאי כדאמרן דאפי' לרבה שלחני מחייב ליה לשכיר ומש"ה אע"ג דהדר שכיר ותבעי' לבעל הבית אינו עובר עליו. ומיהו אע"ג דשלחני משתעבד לשכיר ס"ל לרבה דכיון דשכיר לא פטריה לבעה"ב בהדיא חוזר עליו ואפילו בדאית ליה גבי שלחני לההוא מידי שהמחהו בו הכי הוי דינא דאע"ג דקני לי' במעמד שלשתן היינו לענין שאין הנמחה יכול לחזור בו אבל המקבל יכול לחזור בו אצל הלוה כל שלא פטריה בפירוש וכן דעת ר"ת ז"ל ע"כ. וכתב עוד בשם הגאון ז"ל בתשובה דאע"ג דדינא הכי הוא דמלוה מצי הדר ביה על לוה אם נתרשל מלוה ולא תבע לאותו שהמחהו עד שאירע לו עניות לוה פטור דה"ל כמי שהראה לו מקום שיש בו צרורות מונחים וא"ל טול משם וקבל עליו ופשע ולא נטל עד שאירע בהן מאורע דודאי פטור ע"כ. ובת"כ פרשה ב' דפ' קדושים:

שכיר בזמנו וכו':    ס"פ השואל:

נשבע ונוטל:    משום דבע"ה טרוד בפועליו שלפעמים סבור שנתן לו בשנתן לחברו והוא לא נתן וכו' בדפי' רעז"ל ותקנה קבועה שנו כאן חכמים דמדאורייתא מי שיש עליו לשלם הוא נשבע ונפטר דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם:

עבר זמנו אינו נשבע ונוטל:    פי' רעז"ל ולא חשיד בעל הבית שהוא עובר על בל תלין. אמר המלקט כתב הר"ר אפרים אשכנזי ז"ל נ"ל דלא תגזול בידו לתקנו כשיחזיר מה שאין כן בלא תלין ע"כ. והתוס' הקשו א"כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל לימא בעל הבית איני זוכר עתה אבל הניחו עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי לו כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה. וי"ל דחזקת אין בעל הבית עובר בבל תלין לא מהני אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכירותו בהדיה והשתא אין לו דאין שכיר וכו' אם היינו אומרים שהיה יכול בעל הבית לטעון הניחו לי שאזכור עד שיעלה עמוד השחר ע"כ וז"ל הגמרא וכי שכיר חשוד לעבור משום בל תגזול ומשני גבי בעל הבית איכא תרתי חזקי לזכותו חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין וחדא דאין שכיר משהה שכרו והכא חדא חזקה ע"כ:

אם יש עדים שתבעו ה"ז נשבע ונוטל:    גרסי' ובגמרא פריך והא קא תבע לי' קמן ומה אנו צריכין לעדים ומשני א"ר אסי שתבעו בזמנו ופרכינן ודילמא לבתר הכי דאזלו עדים מהתם פרעיה ובו ביום דלא עבר על בל תלין ומשני אמר אביי שתבעו כל זמנו כגון שכיר יום בסוף הלילה ושכיר לילה בסוף היום ופרכינן ולעולם יהא נאמן השכיר לומר לא התקבלתי ולישבע וליטול ואם רוצה בעל הבית לישבע לא נאמין וכי שכיר משהה שכרו כ"כ זמן ארוך. אמר רב עוקבא בר חמא כנגד אותו יום של תביעה פי' אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד שהוא כנגד אותו היום של תביעה אבל מכאן ואילך המע"ה כך פי' רש"י ז"ל ורב אלפס ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל מהלכות שכירות לא נתן זמן לפועל כל יום מחרתו אלא יום אחד אם היה שכיר לילה או לילה אחת אם היה שכיר יום. ובתוספתא דבבא מציעא פ' עשירי קתני אם יש עדים שתבעו בתוך זמנו ואפילו לאחר י"ב חדש ה"ז נשבע ונוטל. ואיתא בירושלמי שם ר"פ כל הנשבעין והביאה הרי"ף ז"ל שם ור' יוסי קאמר התם אין לו אלא אותו היום בלבד הכי נמי אמרינן בגמרא דילן בפ' המקבל עלה דמתני' דתנן התם אם יש עדים שתבעו בזמנו ה"ז נשבע ונוטל דלאו למימרא דלעולם נשבע ונוטל אלא אם יש עדים שתבעו כל זמנו דליכא למיחש דפרעי' בתר הכי כלומר בזמנו דלאחר שתבעו נשבע ונוטל כנגד אותו יום של תביעה. ומדברי רש"י ז"ל נראה שם דאין לו נאמנות בכך אלא יום אחד אחר זמנו אבל אחרים פירשו שלעולם יש לו נאמנות יום אחד אחר שתבעו שאם תבעו בזמנו נשבע למחרתו ונוטל וכן אם תבעו למחרתו נשבע מחרת אותו יום ונוטל וכן לעולם וטעמא דמילתא דכל שהוא מתמיד בתביעתו מידק דייק אבל בשנתרשל בדבר איכא למימר דפועל טרוד בעסקיו הלכך אינו נשבע ונוטל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שכירות אלא שהוא ז"ל לא נתן לפועל כל יום מחרתו אלא אם יום אם לילה ולשון הירושלמי מוכיח כן ע"כ:

גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין:    דלא כת"ק דר' יוסי בר יהודה דאמר אף גר תושב עובר על כולן בין אכתובים שבת"כ ובין שבמשנה תורה וכולה מתני' דבי ר' ישמעאל ושלשה מחלוקות בדבר תנא דמתני' דהיינו דבי ר' ישמעאל ס"ל אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תלין גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו וכ"ש משום לא תעשוק דבגויה כתיב בשעריך כדכתיב גבי גר תושב לענין נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ואין בו משום לא תלין דת"כ וכן נמי אין בו משום לא תעשוק ולא תגזול דת"כ. והאי דנקט הני לחוד משום דמפרשי בהו שכיר יום ושכיר לילה וה"ק יש בו משום תתן שכרו דמשתעי גבי שכיר לילה ואין בו משום שכיר יום ות"ק דברייתא דמאחיך דמייתי בגמרא סבר דגר תושב יש בו ג"כ משום בל תלין ור' יוסי בר' יהודה ס"ל בגר תושב כתנא דבי ר' ישמעאל רק בבהמה וכלים פליג עליה דאין בהם אלא משום בל תעשוק בלבד כדכתבינן וטעמא דכולהו מפ' בגמרא:

המלוה את חברו לא ימשכננו:    ירושלמי פ' האשה שלום בשם ר' יהושע בן קרחא ובפ' נערה שנתפתתה. וביד פ"ג דהלכות מלוה ולוה מפוזר. ובטור ח"מ סי' צ"ז. וכתוב בהרא"ש ז"ל גמ' אמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי אין משכוני לא אם היה בידו כלום והוא עומד בחוץ שומטה מידו ונותנה למלוה אבל לא יכנס לביתו ליטול משכונו וב"ח אפילו נתוחי לא גזרה שמא ימשכננו בביתו. תימא ואם לא ימצאו בידו היאך יכפוהו לפרוע מלוותו ואנן קיימא לן פריעת ב"ח מצוה ומצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו וראיתי מפרשים שליח ב"ד מנתח נתוחי מנתחו ומושכו וכופהו ליכנס לביתו ולהוציא לו העבוט החוצה אבל לא יכנס לביתו למשכנו ולפי ר"ת ניחא דמפ' דלא מיירי במשכנו לפרעון אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו אבל כשרוצה ליפרע ממנו שליח ב"ד נכנס לביתו וממשכנו. והא דתנן לא ימשכננו אלא בב"ד לא ינתחנו הוא אבל לא יכנס לביתו ותניא כותי' דשמואל ע"כ:

ולא יכנס לביתו:    אפילו שליח ב"ד וילפינן לי' בגמרא מקרא דכתיב בחוץ תעמוד והאיש מלת והאיש יתירא הוא דממשמע שנאמר בחוץ תעמוד יודע אני שהאיש יוציאנו אלא מי יוציאנו אם לא בעל הבית אלא לאו לרבות שליח ב"ד אתא שהוא כמלוה וה"ק בחוץ תעמוד וגם האיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושא בו דהיינו בעל הבית יוציא. וכתוב בנ"י אמר המחבר בתשובת הריא"ף ז"ל אם הלוה אלם ורע מעללים ומעיז פנים מלפרוע מותר ליכנס לביתו לדעת את מצפוניו אפילו ע"י שליח נכרי כדאמרי' ממשכנין על הצדקה וכן אנו עושין בצרכי הקהל ובגרמות ע"כ וספר התרומות חולק ע"ש בנמקי יוסף:

נוטל אחד ומחזיר אחד:    אית דגרסי ומניח אחד ומפ' בברייתא דוקא בשלא משכנו בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו:

מחזיר את הכר וכו':    פ"ק דתמורה דף ו'. ומוכרח לפרש מכח ההיא סוגיא דהתם דמתני' דקתני מחזיר את הכר וכו' במשכנו שלא ברשות מיירי דאי כשמשכנו שליח ב"ד מאי פריך התם מינה לרבא דאמר דכל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני מדקתני מחזיר את הכר בלילה וכו' דאלמא מהני דאי לא מהני יחזיר את הכל מיד דכיון שמשכנם שלא ברשות בין מחרישה בין כר היה לו להחזיר לעולם ומפרקינן אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא השב תשיב כלומר ואיתרבו להשבה כל הכלים בין שעושין בהן אוכל נפש בין שאין עושין בהן אוכל נפש שאם משכנם בין ברשות בין שלא ברשות כל שהוא צריך להם שאינו עשיר צריך להחזירם כסדר הזה. ומעיקרא מאי פריך דילמא הא דמחזיר משום דלא עבר דברשות משכנו ע"י שליח ביד אבל היכא דעבר לעולם אימא לך דלא מהני אלא ודאי כשמשכנו שלא ברשות מיירי. ותוס' ז"ל הכריחו שם ממתני' דבמשכנו שלא ברשות מיירי האי סיפא דומיא דרישא דקתני המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בב"ד ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר בחוץ תעמוד היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא אשלא ברשות קאי ע"כ. וי"ג כאן שנאמר בחוץ תעמוד ואם משכנו חייב להחזיר לו היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד מחזיר את הכר בלילה וכו' ונראה שהיא גרסת נמקי יוסף בשם הרנב"ר ז"ל ע"ש. עוד כתוב שם בשם הרנב"ר ז"ל דמכאן מקרא דהשב תשיב למדנו השבת משכון לכלים שעושי' בהן אוכל נפש וזו היא ששנינו ואת המחרישה ביום דבלאו הכי לא אשכחן השבה לכלים שעושין בהן אוכל נפש מדתניא במכלתא כי היא כסותה לבדה זו טלית היא שמלתו לעירו זה חלוק במה ישכב להביא עור מצע אבל בהנך כלים לא מיירי ע"כ:

ואת המחרישה:    פי' ר"ת שהיא מגרדת שמגרדין בה בני אדם בבית המרחץ דנראה לו דלא מיחייב בהשבת העבוט אלא בכלי העשוי לגוף האדם ולהנאתו ועוד מדסלקא אדעתין בגמרא לאוקומא במחרישה של כסף ואין דרך בני אדם לחרוש קרקע במחרישה של כסף ע"כ:

היו לו שני כלים:    וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם ואפילו כר ומחרישה שאינו רשאי למשכנם יחד אם עבר ומשכן א"נ שלא עבר אלא שמשכנם בשעה שאין עושין בהן מלאכה כמפורש בירושלמי וכו' נמוקי יוסף:

ומשלשים יום ולהלן מוכרו בב"ד:    לגמרי שלא ישאיר לו אפילו לפי צרכו בצמצום. וז"ל נ"י ואם מת הלוה אינו מחזיר את העבוט ליורשיו אלא ימכרנו ויגבה את חובו דהשיב תשיב לו כתיב לו ולא ליורשיו אבל בחייו לעולם הם בתורת חזרה ואע"ג דמשום השב תשיב בשלשים יום סגי שהוא זמן ב"ד ולא לכל ימי חייו שאני התם דכשמשכנו בתורת משכון עסיקינן ולא בתורת גוביינא ומשו"ה סבר ת"ק דלעולם הוא בתורת חזרה והטעם שלא ירד בתורת גוביינא מפני שרוצה מעות או קרקע ובין כך ממשכן כדי שלא תשמטנו שביעית. אבל אם בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביינא גובה את כולן ואין משיירין לו כלל ומוכרן בב"ד דלעולם אין מסדרין לב"ח. אבל הרמב"ם והראב"ד ז"ל והרבה מן המפרשים וכן הרי"ף ז"ל כתבו שמסדרין ולפי זה אתי שפיר דת"ק דאמר לעולם הם בתורת חזרה אם אותן כלים של סדור שהיה לו להניחם אצלו ולא הניחם מפני שלא יוכל למכרם. רשב"ג אומר עד שלשים יום שהוא זמן ב"ד דלרשב"ג לית ליה סדור כדמסקינן בגמרא וסבר עוד דאפילו באו לידו בתורת משכונא מוכרן בב"ד מל' יום ואילך ולית הלכתא כרשב"ג ע"כ אבל ר"ת ז"ל פסק דאין מסדרין משום דרשב"ג ס"ל הכי במתני' וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וכתבו עליו דזו אינה ראיה דלאו כללא הוא ועוד הביא ראיות אחרות ודחו אותם עיין בתוס' ובנמוקי יוסף:

בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו':    משום דאיכא למ"ד עניה היא וכו' פי' רעז"ל. אמר המלקט והיא סברת ר"ש וכמו שכתבתי בפ' שני דסנהדרין דאיתא להאי בבא שם בפ' כהן גדול דן דף כ"א. בסוף לשון רעז"ל קמ"ל האי תנא דכתיב לא תחבול בגד וכו'. אמר המלקט הוא ר' יהודה ומפירוש הרמב"ם ז"ל נראה דטעמא דעשירה נמי משום חשד:

ולא חבילת רחים ורכב בלבד אמרו:    כך הלשון ברב אלפס ז"ל וכן בכלים שעושין בהן אוכל נפש כתב הרב ז"ל שאפילו בשעת הלואה אסור ואינו מחוור וכן כתב הרנב"ר ז"ל. וכן דעת הרשב"א ז"ל דבשעת הלואה שרי בכולהו עכ"ל ז"ל וכן כתוב ג"כ בספר החנוך סדר כי תצא סימן תקצ"ב שאיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה ודאי מותר למשכן כל הכלים שבעולם דלא גרע ממכר שאין מונעין לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנם ומפני שטעו בזה מגדולי גאוני עולם הארכתי בו עכ"ל ז"ל. וכן היא דעת כל המפרשים והפוסקים ז"ל חוץ מהרמב"ם ז"ל עיין בח"מ שם סימן צ"ז. וגם הרב רבינו אליהו המזרחי הכריח כן בפרשת כי תצא לדעת רש"י ז"ל דלדברי הכל בשעת הלואה מותר ולא נחלקו ר"ש וחכמים אלא בעשירה שלא בשעת הלואה ע"ש:

החובל את הריחיים וכו':    פי' ריחים של יד שהן מטלטלין ושייך בהן משכון אבל בתי ריחיים של מים הרי הם כקרקע ולא שייך בהן משכון אלא גוביינא כשאר קרקעות דלא שייך משכון אלא במטלטלין שאין ב"ד ממשכנין ליקח קרקע למשכון ומ"מ אם המלוה בעצמו נכנס לבית הריחיים ונטל הריחיים העליונה או הברזל והסובב והגלגלים כבר נעשו מטלטלין ויש להן דין אוכל נפש ומחזיר אותה בשעת מלאכה כך כתוב בנמוקי יוסף בשם ספר התרומות אלא שהלשון מועתק מחשן המשפט. וכתב עליהם בתוספת יו"ט וק"ק דבס"ס ק"ו כתב בשם הרא"ש ז"ל בבא ליפרע שלא בפניו שיכולין ב"ד למשכן קרקע כמו להפרע מקרקע דמשכון יותר טוב לו ללוה ע"כ. וקשה לע"ד מאי האי דקתני במתני' ולא ריחיים ורכב בלבד אמרו מאי אמרו דקאמר וכי זהו מדרבנן מקרא מלא הוא. ואפשר לומר דמיתור לשון שמעינן דה"פ ולא ריחיים ורכב בלבד אמרו שחייב משום שני כלים אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש כגון זוג של ספרים וצמד של פרות חייב משום שני כלים כמו ריחיים ורכב וכדתניא בהדיא בברייתא בגמרא דמסייעינן מינה לרב יהודה והיינו דקתני אמרו שחכמים הם שפירשו שחייב משום שני כלים בריחיים ורכב והה"נ כל כלי אוכל נפש כך נלע"ד ודומה לי שגם בתוספת יו"ט פירש כן ע"ש. וכתוב בס' הלבוש בח"מ שם סי' צ"ז וז"ל וחייבין על כל אחד בפני עצמו דוי"ו דורכב במקום או היא דאל"כ ריחיים עם הרכב מיבעי ליה ע"כ. וכתוב בנ"י והלכתא כסתם מתני' אע"ג דאמוראי פליגי בגמרא עלה ע"כ. וקשה לע"ד דאמאי לא הקשו בגמרא ממתני' לרב הונא. ונלע"ד דודאי אליבא דכ"ע קרא דכי נפש הוא חובל אתי לשאר כלים שעושין בהן אוכל נפש ואעפ"כ ס"ל דכשחבל ריחים לוקה שתים משום ריחיים ומשום כי נפש הוא חובל. וכן כשחבל רכב לוקה שתים משום רכב ומשום כי נפש הוא חובל וכשחבל ריחיים ורכב לוקה שלש משום ריחים ומשום רכב ומשום כי נפש הוא חובל דאי ס"ד לשאר דברים לחוד הוא דאתא לא לכתוב מלת כי אלא ונפש לא יחבול אי נמי נפש הוא חובל דהא לא ס"ד לפרושי דר"ל דמותר לחבול כלי שעושין בו אוכל נפש דא"כ קשה קרא דידיה אדידיה אלא ודאי דהוה משתמע ומסתבר לפרושי דר"ל לא יחבול ג"כ שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש וא"כ למה כתיב מלת כי אלא לפרושי ג"כ דלוקה שתים על אחת או שלש על שתים והיינו דקאמר כי דמשמע דקאי אריחים ורכב הנזכרים ברישא דקרא כך נלע"ד. וכתוב בנ"י בשם הרנב"ר ז"ל בשם התוס' דאע"ג דקיימא לן דאין לוקין על לאו שבכללות היינו דוקא כשיש להם שם אחד כגון חלב ממיני בהמות או מעשר ממיני פירות אבל הכא ריחים ורכב כל אחד שם בפני עצמו הוא והתראותיהן חלוקות וכן זג וחרצן וכיוצא בהן ע"כ. ואפשר שבזה מדוקדק לישנא דמתני' דקתני החובל את הריחים עובר בלא תעשה וחייב וכו' דלא הוה צריך למיתני אלא החובל את הריחים חייב משום שני כלים אלא ה"ק אע"פ שאינו אלא לא תעשה אחד חייב עלי' שנים אם חבל ריחים ורכב כך פי' הר"ר אליעזר ארחא נר"ו. ואני נלע"ד דאפשר לפ' דה"ק החובל את הריחים עובר בלא תעשה אע"פ שהחזירו קודם שהוצרך לו בעליו ומ"מ אינו חייב דהוי כמו גזילה שניתן להשבון אבל אם נצטרך לו בעליו קודם שהחזירו אע"פ שאח"כ החזירו לו החובל חייב על מה שעבר וחייב משום שני כלים וכו' דוק: