משנה בבא מציעא ט דפוסים
משנה בבא מציעא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
המקבל שדה מחבירו, מקום שנהגו לקצור, יקצור, לעקור, יעקור, לחרוש אחריו, יחרוש.
הכל כמנהג המדינה.
כשם שחולקין בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש.
כשם שחולקין ביין, כך חולקין בזמורות ובקנים.
ושניהם מספקין את הקנים.
המקבל שדה מחבירו, והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן, אינו מנכה לו מן חכורו.
אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זה או שדה בית האילן זה, יבש המעין ונקצץ האילן, מנכה לו מן חכורו.
המקבל שדה מחברו והובירה, שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו, שכך כותב לו, אם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא.
המקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש, ואמר לו מה אכפת לך, הואיל ואני נותן לך חכורך, אין שומעין לו, מפני שיכול לומר לו, למחר אתה יוצא ממנה, ומעלה לפני עשבים.
המקבל שדה מחבירו ולא עשתה, אם יש בה כדי להעמיד כרי, חייב לטפל בה.
אמר רבי יהודה, מה קצבה בכרי, אלא אם יש בה כדי נפילה.
המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא, מנכה לו מן חכורו, אם אינו מכת מדינה, אינו מנכה לו מן חכורו.
רבי יהודה אומר, אם קבלה הימנו במעות, בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו.
המקבל שדה מחבירו בעשרה כור חטים לשנה ולקתה, נותן לו מתוכה.
היו חטיה יפות, לא יאמר לו הריני לוקח מן השוק, אלא נותן לו מתוכה.
המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים, לא יזרענה חטים, חטים, יזרענה שעורים.
רבן שמעון בן גמליאל אוסר.
תבואה, לא יזרענה קטנית, קטנית, יזרענה תבואה.
רבן שמעון בן גמליאל אוסר.
המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות, לא יזרענה פשתן, ואין לו בקורת שקמה.
קבלה הימנו לשבע שנים, שנה ראשונה יזרענה פשתן, ויש לו בקורת שקמה.
המקבל שדה מחבירו לשבוע אחד בשבע מאות זוז, השביעית מן המנין.
קבלה הימנו שבע שנים בשבע מאות זוז, אין השביעית מן המנין.
שכיר יום גובה כל הלילה, שכיר לילה גובה כל היום, שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום.
שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, יצא ביום, גובה כל היום, יצא בלילה, גובה כל הלילה וכל היום.
אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו (דברים כד, טו), ויש בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר (ויקרא יט, יג).
אימתי.
בזמן שתבעו, לא תבעו, אינו עובר עליו.
המחהו אצל חנוני או אצל שולחני, אינו עובר עליו.
שכיר, בזמנו נשבע ונוטל, עבר זמנו אינו נשבע ונוטל.
אם יש עדים שתבעו בזמנו, הרי זה נשבע ונוטל.
גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר.
המלוה את חברו, לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר (דברים כד, יד) בחוץ תעמוד.
היו לו שני כלים, נוטל אחד ומניח אחד, ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום.
ואם מת, אינו מחזיר ליורשיו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, ומשלשים יום ולהלן מוכרן בבית דין.
אלמנה, בין שהיא עניה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, שנאמר (שם, יז) ולא תחבול בגד אלמנה.
החובל את הרחים, עובר בלא תעשה, וחייב משום שני כלים, שנאמר (שם, ו) לא יחבול רחים ורכב.
ולא רחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר (שם) כי נפש הוא חובל.
משנה בבא מציעא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב