קטגוריה:משלי ל ג

נאום החכמה של אגור-בן-יקה מתחיל בפיסקה שבה הוא מצהיר על עצמו שהוא בער = חסר-דעת כמו בעיר (בהמה), אין לו בינה = כישרון לחשוב ולהסיק מסקנות, ולא למד חכמה = ללא כישרון לשמוע וללמוד מאחרים. הוא מדבר גם על דעת = הכרות קרובה עם קדושים. המפתח להבנת הפיסקה הוא המשפט האחרון ודעת קדושים אדע, שניתן לפרשו בשתי דרכים מנוגדות:

לפי רוב המפרשים, ודעת קדושים אדע נאמר בשלילה. השלילה מתחילת הפסוק נמשכת גם אליו: ולא... דעת קדושים אדע; או בתמיהה: והרי אין לי אפילו בינת אדם, ואם כך, איך אפשר לחשוב שאדע דעת קדושים?!. לפי זה, הפיסקה כולה מבטאת הצטנעות וענוה של אגור:

1. ענוה פילוסופית: אפילו אני, עם כל החכמה שלמדתי במשך השנים, מרגיש שאני בער, אין לי חכמה בינה ודעת, כאשר אני בא לעסוק בעניינים העומדים ברומו של עולם: "לפי שאני בער מאיש, ואין לי בינת אדם באלו הדרושים העמוקים," "ואין בי כח לדעת דעת קדושים, והם המניעים אשר לגרמים השמימיים; הנה תקרה לי מצד חסרוני מבוכה חזקה באלו הדרושים שאזכיר ובדומיהם, לולי מה שהישרתני אליו התורה" (רלב"ג, וכן אבן עזרא ומלבי"ם).

2. ענוה מוסרית: שלמה המלך (המכונה כאן אגור) מתוודה, שלמרות שנחשב "החכם באדם", במבחן התוצאה הוא לא נהג בחכמה כלל. הוא נכשל בשתיית יין: "כי בער אנוכי מאיש - זה נוח, שנקרא איש, שנאמר (בראשית ו ט): "נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו" [וגם""(בראשית ט כ) "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם"]. אמר שלמה: היה לי ללמוד מנוח, ששכר ביין ונענש עליו", ונכשל גם בריבוי נשים: "ולא בינת אדם לי - זה אדם הראשון, שלא היתה לו אלא אישה אחת והיטתו, ואני נשאתי אלף נשים, ו"נשיו היטו את לבבו"; כמה דאיתמר (משלי טז א): "לאדם מערכי לב"" (מדרש משלי ל א, ודומה לזה פירש רבי יצחק בבבלי סנהדרין ע:). וכל זה בגלל שסמך על חכמתו: "כי בער אנכי על שסמכתי על חכמתי בדבר שהקב"ה דאג שמא יבוא לידי עבירה,""ולא דעת קדושים ידעתי שגרעתי או הוספתי על דברי משה" (רש"י על הפסוק, וכן מצודות).

אולם אפשר גם לפרש את המשפט ודעת קדושים אדע כפשוטו, בלשון חיוב. לפי זה, הפיסקה כולה מדגישה את הניגוד בין סוגי הידע השונים - הידע האנושי והידע האלוהי. אגור מצהיר, שהידע שלו אינו נובע ממקור אנושי - הוא "בער מאיש", אין לו "בינת אדם", והוא לא "למד חכמה" (מאדם); הידע שלו נובע ממקור אחר - מרוח הקודש: "ודעת קדושים אדע". הצהרה זו מתאימה לשלמה המלך, שלא למד חכמה אלא קיבל חכמה מה', (מלכים א ה כו): "וה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ"*: "היה איתי אל, שהוא חסד ה', והשרה עליי את ייחודו הקדוש ללמד דעת את העם... שהרי לא הגיעו שניו להיות בכלל איש, ולא בכלל אדם, ומה יוכל ללמד את האחרים מה שלא יכול ללמוד אפילו לעצמו?... ונמצא שכל חכמתו ממנו יתברך... כי הוא לא טרח כלום ללמוד את החכמה, ואף על פי כן השיג דעת קדושים" (רמ"ד ואלי על פסוקים 2-3).

לפי שני הפירושים, הפיסקה מבטאת ענוה של החכמה האנושית מול החכמה האלוהית.