פתיחת התפריט הראשי

ביאור:אפלטון והתנ"ך: החוקים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

אפלטון והתנ"ך: החוקים

ספרו של אפלטון "החוקים" מחולק ל-12 חלקים (הדובר הוא האתונאי האורח ולא סוקרטס), נפרטם:ספר א: האם האלוה או איש מן האנשים מוחזק להיות אבי החוקים? האלוה. המחוקק הטוב שואף לשלום פנימי ונמנע מריב אחים. והרי זו היכנעות לעצמך. גם בהנאות ובייסורים יש נכנע לעצמו. מחלוקת בעניין התרת ההשתכרות. בכל איש שני יועצים מנוגדים ושוטים – הנאה וצער, ועליהם מתווספות סברות הנקראות ציפיות, לצער – פחד, ולהיפוכו – ביטחון, והחשבון המחשב איזה עדיף, כשהוא "הופך להחלטה של כלל המדינה, קוראים לו 'דין'" (כל כתבי אפלטון, כרך ד', עמ' 55). אין אנו אלא מריונטות בידי האלים שסגולת הטוב מניעתן. "מקנים לנו את הניצחון: הביטחון שאנו רוחשים מול אויבינו, והפחד מפני ידידינו, שמא נהפוך לחרפה בעיניהם" (שם, עמ' 59).

בתנ"ך האלוה גם-כן הוא נותן החוקים, כמובן – במעמד הר סיני (שמות, יט'). בעניין היין התנ"ך משבחו אך גם מגבילו, כך - תהלים קד טו: "ויין ישמח לבב אנוש", למול - משלי לא ו: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", שסיכומו - משלי כג לא-לב: "אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכיס עינו יתהלך במישרים אחריתו כנחש ישך וכצפעני יפרש". מריונטות בידי האלים נרמז בפסוק - ישעיהו כו יב: "ה' תשפת שלום לנו כי גם כל מעשינו פעלת לנו", אף כי התנ"ך מדגיש גם את הבחירה החופשית - דברים ל יט: "ובחרת בחיים".

ספר ב': הנאה וצער הם תחושתם הראשונה של הילדים ואילו התבונה והסברות האמיתיות מגיעות רק אחר-כך במקרה הטוב – לכן צריך לכוון את החינוך לסגולה הטובה אצל ילדים. וחייבים להרגילם במנגינות נאות. הילדים הקטנים יאהבו תיאטרון-בובות, הגדולים יותר – קומדיות, המבוגרים – טרגדיות, והזקנים – רפסודיות. הצדיק רואה את הצדקה גם כמהנה ואילו המעוול להפך. יש לחוקק הימנעות מיין עד גיל 18, כי בלאו-הכי האש בתוכם. עד גיל שלושים – לשתות מעט, ומהתקרבו לארבעים – עד שכרה, כדי שיוכל לפצוח בשיר ולחדש נעוריו. ועוד הגבלות שונות אפשריות על היין.

בעניין חינוך הילדים, כן הוא אומר - משלי כב ו: "חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", וכן הוא אומר במשלי א ח: "שמע בני מוסר אביך ואל-תטש תורת אמך", וכן על כך מדבר כל הפרק והפרקים הסמוכים לו. למשל, משלי ב א-ב: "בני אם-תקח אמרי ומצותי תצפן אתך. להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה". וכן בעניין הנאות הילדות והנעורים הוא אומר - קהלת יא י: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל". ביין דנו בסעיף הקודם.

ספר ג': מספר על המבול ואומר שאנשים בעבר היו טובים, כי היה מקום לכולם ולא היו צריכים להילחם, ואז נהג " שלטון ראשי האבות" (שם, עמ' 99). ואומר - "כדי שתקומנה חירות ואחווה ביחד עם תבונה, מן הדין ומן ההכרח שיהא למשטר חלק גם במונארכיה וגם בדימוקראטיה" (שם, עמ' 117). ומדבר מגנות מדינת הפרסים. ומזכיר – אדם מעולה צריך שתהיה בו יראת כבוד ובושה, ואילו הפחדן נקי מאלה.

ובכן המבול מסופר בבראשית ז' והוא ידוע גם ממיתולוגיות נוספות, כגון זו המספרת על אותנפישתים, שכמוהו כנח. כאן הוא אומר שאנשים היו טובים אז, אף כי לא ברור אם הוא מתכוון לפני המבול או לאחריו, ואם לפני אז כמובן שהדבר מנוגד לכתוב בתנ"ך - בראשית ו יג: "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ", וכן קודם שם - בראשית ו ה: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום". יראת כבוד, וביתר דיוק – יראת אלוהים, מופיע בתנ"ך לרוב, כמו - ויקרא יט יד: "לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלהיך אני ה'". גם את השופטים צריך לכבד ונשיא – לא לקלל.

ספר ד': בניגוד ל"המדינה" אומר כאן (האתונאי) – "המוצא הטוב ביותר הוא שלטון יחיד, השנייה במעלה – משטר מלוכתי, והשלישי – צורה מסוימת של דימוקראטיה; האוליגרכיה היא רביעית במעלה" (שם, עמ' 137). ואנקדוטה: יש להטיל קנס על רווק מעל גיל 35.

אנו ראינו, כי בתנ"ך שלטון המלך נתפס כמכשלה לעם - שמואל א יב יז: "הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך", ועדיף ביותר שה' ישלוט בו בעצמו, באמצעות נביא.

ספר ה': ראוי לכבוד הגוף בעל התכונות הממוצעות. המוכיח צריך שיקיים בעצמו את דברי הטפתו, שישמש כדוגמא. אדם צריך לכרוך עצמו אחרי הטוב ממנו, כי הוא תמיד עלול לטעות. אפשר לשלוט בגודל האוכלוסייה על-ידי תכנון ילודה ושילוח מהגרים. "ואל ילווה בריבית" (שם, עמ' 172), "שכן רשאי הלווה שלא להחזיר למלווה מאומה, לא ריבית ולא קרן". תחילה יש לשקוד על הנשמה, אחר-כך על הגוף ולבסוף על הרכוש. את העיר יש לחלק ל-12 חלקים.

על התכונות הממוצעות מדבר הרמב"ם והם מוזכרות בפסוק - משלי ל ח: "שוא ודבר כזב הרחק ממני ראש ועשר אל תתן לי הטריפני לחם חקי". תוכחת המוכיח מופיע בפסוק - משלי ט ז: "יסר לץ לקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו", שממנו דרשו חכמים – 'הפוסל במומו פוסל', ובאופן דומה בברית החדשה נאמר – "טול קורה מבין עיניך" וכן בתלמוד אחר-כך. תמיד עלול לטעות, וכן - משלי יד יב: "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות", על כן עליו להיכרך אחרי הטוב. גודל האוכלוסין אינו מהווה בעיה בתנ"ך וכן אומר יואב לדוד שרצה למנות את העם - שמואל ב כד ג: "ויאמר יואב אל המלך ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדני המלך ראות ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה". איסור ריבית - ויקרא כה לו: "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך". וההיתר לא להחזיר החוב מופיע בתנ"ך בשמיטת הכספים - דברים טו ב: "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'". המדרוג של נשמה-גוף-רכוש מופיע בערך בתנ"ך במדרוג של הצרעת – בגוף, בבגד, בבית, בויקרא יג'-יד', שממנה דרשו מה שדרשו, על פי החשיבות. החלוקה ל-12 מזכירה מאוד, עד להתמיה, את חלוקת ארץ ישראל ל-12 שבטים.

ספר ו': יש למנות 'נוטרי חוקים' זקנים. וכן שוטרים. וכן כוהנים. השומרים ידונו, בקל – 5, בקשה – 17. אין להקים חומה כדי להימנע משלווה מדומה ומנוונת.

וכך מופיע בתנ"ך - דברים טז יח: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק". ומעלתם - דברים א יג: "הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם". על הכוהנים אין צורך להכביר מילים. חלוקת דרגת הקושי היא ביהדות – על-פי התלמוד – בקל – 3, ובקשה – 23. המספרים שונים, אם כי עצם החלוקה דומה וכן הבחירה במספרים לא זוגיים. ביהדות כמו גם אצל אפלטון הדברים הקשים במיוחד באים בפני בית דין גדול יותר – של 71 ביהדות. לעניין החומה, אם נאמץ את דברי אפלטון, כי אז יתבררו דברי המרגלים - במדבר יג כח: "אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילדי הענק ראינו שם" כבדיה, שכן אם הערים בצורות לא עז העם, ואולי – גם – בגלל זאת נחשב מעשה המרגלים לחטא.

ספר ז': בעניין חינוך הילדים. ובו – הדעה, שיד אחת חלשה יותר אינה אלא הרגל רע. את הלימוד יש לשלב במשחק, "תוך שעשוע והנאה" (שם, עמ' 255).

בתנ"ך בני בנימין נזכרו כשמאליים בביטוי 'אטר יד' - שופטים כ טז: "מכל העם הזה שבע מאות איש בחור אטר יד ימינו כל זה קלע באבן אל השערה ולא יחטא", וכזה גם היה אהוד בן גרא. שניהם הצטיינו בגבורתם. שעשוע בלימוד נזכר בפסוק - תהלים קיט עז: "יבאוני רחמיך ואחיה כי תורתך שעשעי" ובעוד מקומות.

ספר ח': יש להקריב כל יום קורבן ולחוג 12 חגים, כמניין החודשים והשבטים. אנשים ברגיל מצייתים לחוק האוסר גילוי עריות. אין להשיג גבול והמזיק ישלם כפליים. אין לקטוף מנחלה אחרת, אך המתארח במדינה ייטול ללא מחיר "בלא שייקח עמו" (שם, עמ' 283). אין לזהם מים. יש מקום להגיש ערר. לא יהיה מכס.

בתנ"ך כל יום צריך להקריב לפחות שני קורבנות - שמות כט לט: "את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" ומספר החגים קטן מ-12. גילוי עריות נאסר (ויקרא יח'). איסור הסגת גבול - דברים יט יד: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה", והוא אף מורחב לפי דעתי גם בצורה מטאפורית - משלי כב כח: "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך". תשלומי כפל - שמות כב ג: "אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם". התרת קטיף רק למתארח - דברים כג כה-כו: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל-כליך לא תתן. כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך". על זיהום מים אין חוק מפורש, אף כי הוא מובן, ואדרבא – עלילה אנטישמית ידועה על היהודים היא כי הם 'מרעילי בארות'. ערר לא מוזכר, אך אם יש לך עדות חדשה דומני שהוא מתקיים. מכס יש למלך.

ספר ט': יש למנוע שוד מקדשים ולהעניש על כך. גנב ישלם פי שניים מערך הגניבה ואם אין לאל ידו – יאסר. המעוולים פועלים בעל-כורחם, יש הבדל בין מזיד ושוגג. חשוכי המרפא המזידים – דינם מוות. הורג עבד – יפצה כערכו ויעבור טיהורים. וההורג בן חורין – יעבור טיהורים "ויעדר בכל המקומות המיודעים של ארץ מולדתו בכללותה" (שם, עמ' 305). והרוצח מתוך חרון-אף – מי שנוטר לחברו ולא לפתע פתאום – דומה למזיד, ומי שפועל מתוך חרונו מיד דומה לשוגג, אך אינו ממש שוגג וקשה להגדיר. על כל פנים עונשים כבדים יותר יש לתת למי שפעלו מתוך מחשבה תחילה. זה יוגלה לשנתיים וזה לשלוש שנים. והחוזר על מעשיו – יוגלה בלי לשוב. עבד ההורג בן חורין יומת. אב או אם שהרגו ילדם – יוגלו ואחר-כך ייפרדו. "הורג אביו או אמו בחרון אפו – מות יומת" (שם, עמ' 308). וההורג מתוך רשעות – ינודה. והרוצה לנקום דמו יהיה מוסמך לתבעו לדין. המתאבדים – ייקברו לבדם במקומות שוממים. שור ההורג אדם – ייהרג. ואם חפץ – יועמד לדין בעליו. "מי שתופס והורג גנב שנכנס אל ביתו בלילה לשם גניבה יהיה נקי" (שם, עמ' 314). האונס – יומת. והמטיל מום – גם-כן מחולק לאופנים שתוארו – יוטל עליו קנס על-פי בית דין. המתכוון להרוג ופוצע – דינו כמעט כהורג – יוגלה לכל חייו ולא יומת. ואם גרם נזק – יפצה. אך הפוצע כך את הוריו – יומת. יש לכבד את הזקנים. אם זר – "יישמרו היטב מלפגוע באל מגן הזרים" (שם, עמ' 320).

בתורה מופיעים עקרונות רבים הדומים למה שבכאן ויש גם הבדל. שוד מקדשים לא הוזכר, כנראה הדבר היה רחוק מאפשרי ויוחס רק לאויבים. מאסר הוא דין 'מודרני' יותר ובתנ"ך מקבילתו היא מכירה לעבד. בתנ"ך האדם אחראי למעשיו ולא פועל בעל-כורחו, אין כזה מושג, אבל יש הבדל בין מזיד ושוגג. הורג עבד – שמות כא כ-כא: "וכי-יכה איש את-עבדו או את-אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם. אך אם-יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא". מחיר עבד בתנ"ך הוא 30 שקל. הורג בן חורין בשוגג – יברח לעיר מקלט - במדבר לה כה: "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש", הרי זה דומה לגלות שאצל אפלטון. וההבדלה בין נוטר למי שאינו נוטר מופיעה בפסוקים הקודמים בבמדבר לה כב-כד: "ואם-בפתע בלא-איבה הדפו או-השליך עליו כל-כלי בלא צדיה. או בכל-אבן אשר-ימות בה בלא ראות ויפל עליו וימת והוא לא-אויב לו ולא מבקש רעתו. ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם על המשפטים האלה". ביחס לאב ולאם התורה מחמירה – שמות כא טו: "ומכה אביו ואמו מות יומת" וכן - שמות כא יז: "ומקלל אביו ואמו מות יומת". המתאבדים לא מוזכרים בתנ"ך, אך בהלכה גם כן הם נקברים 'מחוץ לגדר'. והתורה אף מזכירה את ענייני שור שנגח, שדינו מוות – שמות כא כח: "וכי-יגח שור את-איש או את-אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את-בשרו ובעל השור נקי". וכן היא מפרידה בין שור מועד ותם. אחריות לדומם מוזכרת למשל בפסוק - דברים כב ח: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו". גנב הנמצא במחתרת דינו שווה - שמות כב א: "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים". האנס של המאורסת חייב מוות על-פי התורה וכן גם הנאנסת אם לא צעקה - דברים כב כד: "והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אתם באבנים ומתו את הנער על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו ובערת הרע מקרבך", אבל לבתולה – ישלם לאביה ויישא אותה. הנותן מום – ויקרא כד יט-כ: "ואיש כי-יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", ואולם מפרשים זאת כתשלום ממון תחת הנזק. ואהבת הגר, המוזכרת עוד במקומות רבים בתנ"ך ומיוחסת גם לה' מופיעה מיד בהמשך – ויקרא כד כב: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני יהוה אלהיכם". כבוד לזקנים - ויקרא יט לב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'". נראה ממש כאילו התנ"ך היה לפני אפלטון כשהוא כתב את הדברים האלה, או שהדברים היו משותפים לעמים רבים, כמו שאפשר לראות הקבלות גם בין תורת משה לחוקי חמורבי. אמנם התנ"ך טרם תורגם ליוונית בתקופת אפלטון, אך אפשר שתוכנו הועבר בעל-פה.

קל יותר יהיה לעקוב אחר ההשוואה אם נסדרה בטבלה:

ספר ט':

בתורה מופיעים עקרונות רבים הדומים למה שבכאן ויש גם הבדל:

יש למנוע שוד מקדשים ולהעניש על כך.

שוד מקדשים לא הוזכר, כנראה הדבר היה רחוק מאפשרי ויוחס רק לאויבים.

גנב ישלם פי שניים מערך הגניבה ואם אין לאל ידו – יאסר.

גנב משלם פי שניים. מאסר הוא דין 'מודרני' יותר ובתורה מקבילתו היא מכירה לעבד. מאוחר יותר, בתקופת המלכים, יש כבר בור כלא.

המעוולים פועלים בעל-כורחם, יש הבדל בין מזיד ושוגג. חשוכי המרפא המזידים – דינם מוות.

בתנ"ך האדם אחראי למעשיו ולא פועל בעל-כורחו, אין כזה מושג, אבל יש הבדל בין מזיד ושוגג.

הורג עבד – יפצה כערכו ויעבור טיהורים. וההורג בן חורין – יעבור טיהורים "ויעדר בכל המקומות המיודעים של ארץ מולדתו בכללותה" (שם, עמ' 305).

הורג עבד – שמות כא כ-כא: "וכי-יכה איש את-עבדו או את-אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם. אך אם-יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא". מחיר עבד בתנ"ך הוא 30 שקל. הורג בן חורין בשוגג – יברח לעיר מקלט - במדבר לה כה: "והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש", הרי זה דומה לגלות שאצל אפלטון.

והרוצח מתוך חרון-אף – מי שנוטר לחברו ולא לפתע פתאום – דומה למזיד, ומי שפועל מתוך חרונו מיד דומה לשוגג, אך אינו ממש שוגג וקשה להגדיר. על כל פנים עונשים כבדים יותר יש לתת למי שפעלו מתוך מחשבה תחילה. זה יוגלה לשנתיים וזה לשלוש שנים. והחוזר על מעשיו – יוגלה בלי לשוב. עבד ההורג בן חורין יומת.

ההבדלה בין נוטר למי שאינו נוטר מופיעה בפסוקים הקודמים בבמדבר לה כב-כד: "ואם-בפתע בלא-איבה הדפו או-השליך עליו כל-כלי בלא צדיה. או בכל-אבן אשר-ימות בה בלא ראות ויפל עליו וימת והוא לא-אויב לו ולא מבקש רעתו. ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם על המשפטים האלה".

אב או אם שהרגו ילדם – יוגלו ואחר-כך ייפרדו. "הורג אביו או אמו בחרון אפו – מות יומת" (שם, עמ' 308). וההורג מתוך רשעות – ינודה. והרוצה לנקום דמו יהיה מוסמך לתבעו לדין.

ביחס לאב ולאם התורה מחמירה – שמות כא טו: "ומכה אביו ואמו מות יומת" וכן - שמות כא יז: "ומקלל אביו ואמו מות יומת".

המתאבדים – ייקברו לבדם במקומות שוממים.

המתאבדים לא מוזכרים בתנ"ך, אך בהלכה גם כן הם נקברים 'מחוץ לגדר'.

שור ההורג אדם – ייהרג.

והתורה אף מזכירה את ענייני שור שנגח, שדינו מוות – שמות כא כח: "וכי-יגח שור את-איש או את-אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את-בשרו ובעל השור נקי". וכן היא מפרידה בין שור מועד ותם.

ואם חפץ – יועמד לדין בעליו.

אחריות לדומם מוזכרת למשל בפסוק - דברים כב ח : "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו".

"מי שתופס והורג גנב שנכנס אל ביתו בלילה לשם גניבה יהיה נקי" (שם, עמ' 314).

גנב הנמצא במחתרת דינו שווה - שמות כב א: "אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים".

האונס – יומת.

האנס של המאורסת חייב מוות על-פי התורה וכן גם הנאנסת אם לא צעקה - דברים כב כד: "והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אתם באבנים ומתו את הנער על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו ובערת הרע מקרבך", אבל לבתולה – ישלם לאביה ויישא אותה.

והמטיל מום – גם-כן מחולק לאופנים שתוארו – יוטל עליו קנס על-פי בית דין. המתכוון להרוג ופוצע – דינו כמעט כהורג – יוגלה לכל חייו ולא יומת. ואם גרם נזק – יפצה. אך הפוצע כך את הוריו – יומת.

הנותן מום – ויקרא כד יט-כ : "ואיש כי-יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", ואולם מפרשים זאת כתשלום ממון תחת הנזק.

יש לכבד את הזקנים.

כבוד לזקנים - ויקרא יט לב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה'".

אם זר – "יישמרו היטב מלפגוע באל מגן הזרים" (שם, עמ' 320).

ואהבת הגר, המוזכרת עוד במקומות רבים בתנ"ך ומיוחסת גם לה' מופיעה מיד בהמשך – ויקרא כד כב: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני יהוה אלהיכם".

ספר י': לא לגנוב. שאלה – החוק מניח קיום של אלים – האם זה ראוי? יש החושבים שיש אלים, אלא שהם אינם נותנים דעתם לבני האדם, יש החושבים שהם נותנים דעתם, אלא שאפשר בנקל לפייסם בקורבנות, ויש החושבים שהאדם המציא את האלים על-פי חוקיו. עוד – טוען שהנשמה ותיקה מהגוף ומנסה להוכיח דבריו מתנועה ומנוחה. רק נשמה נמצאת בדברים המתנועעים. והנשמה שולטת אף בשמיים. והרוצה לכפור באלים יצטרך להתגבר על טענה זו. ובעניין פיוסם – אפילו הכלבים לא נענים למתנות כדי לחרוג מהצדק.

שלוש הטענות מופיעות בתנ"ך: 1. יחזקאל ח יב: "ויאמר אלי הראית בן אדם אשר זקני בית ישראל עשים בחשך איש בחדרי משכיתו כי אמרים אין ה' ראה אתנו עזב ה' את הארץ". 2. ישעיהו א יב: "כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" וכל הפרק ההוא וכן עוד. 3. תהלים יד א: "למנצח לדוד אמר נבל בלבו אין אלהים השחיתו התעיבו עלילה אין עשה טוב" וכן - שמות יז ז: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין".

ספר יא': המוצא אוצר ולוקחו, אם יש עד – יביאו את עניינו אל האורקל בדלפוי. אל לסוחרים לרמות במסחרם. הכותב צוואה תחילה יכתוב את הבן לו הוא מוריש נחלתו. אם יש לו רק בנות – ישאנה אחיו או בן אחיו. יש למנות אפוטרופוס ליתומים. יש לרכוש כבוד לתפילות ההורים, שכן לעיתים קרובות הן מתקיימות. "אדם שנטרפה עליו דעתו אסור שייראה בחוצות העיר" (שם, עמ' 383). "אסור לכל אדם לחרף את רעהו" (שם, עמ' 384). וכן אסור למחבר קומדיות לעשות אזרח מן האזרחים לקלס. "בל יימצא קבצן במדינתנו" (שם, עמ' 386). וטוען כי במדינה המתוקנת זה כלל לא אפשרי. עד שמוזמן חייב לבוא להעיד. אישה יכולה להעיד מגיל 40.

בתורה גם כן יש דים השבת אבידה - שמות כג ד: "כי תפגע שור איבך או חמרו תעה השב תשיבנו לו". והבאת העניין עד האורקל שבדלפי מזכיר את הביטוי 'עד האלוהים', שמופיע בעניין זה ממש בפסוק - שמות כב ח: "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו" ואף כי מפרשים כאן אלוהים – שופטים. מסחר הוגן - ויקרא יט לו: "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". הורשת נחלה בתורה היא קודם כל לבכור, המקבל פי שניים מאחיו. רק בנות מוזכר בסיפור בנות צלפחד ונישואיה לאחיו מזכיר את מצוות הייבום. התורה דואגת מאוד ליתומים ומזכירה ללא הרף לא לעזוב אותם, אך אפוטרופוס היא לא מזכירה וכנראה לא בכדי חדרה אלינו מילה זו מהיוונית, שהרי היא חידוש שלהם. כבוד לתפילות וברכות הורים אנו רואים בריב על ברכת יצחק, ואת התקיימותן – בתפילת חנה. אין נידוי למשוגעים בתורה. איסור לחרף נאמר בצורה זו - ויקרא יט יד: "לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלהיך אני ה'", שאמנם ניתן להרחיבו מעבר לחרש, כבא לומר – אפילו לא חרש. בנוגע לקבצנים גם התורה אומרת כי המצב האידיאלי הוא שהם לא יתקיימו - דברים טו ד: "אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה", אך היא גם מוסיפה את ההיבט הריאלי - דברים טו יא: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך". בתורה לפחות לא מוזכר שעד חייב להעיד, אף כי אולי זה נלמד. אישה, על פי ההלכה, פסולה לעדות בכל גיל.

ספר יב': "הגונב מרכוש הציבור דבר גדול או קטן דינו אחד" (שם, עמ' 389). הנקרא לשירות בצבא חייב לצאת לשירותו. המאבד נשקו בחרפה ייענש באי-גיוס. נסיעות לחו"ל – לא פחות מארבעים, לא מטעם פרטי. יש לקבל המבקרים בברכה ולא לנהוג כמצרים שלא סועדים עמם – ובהערה משווה זאת לבראשית, מג', 32. ערבות – לפני 3 עדים. יש לאפשר לעשות חיפוש בבית. יראת אלים באה מהבנה שהנשמה בת אלמוות וכי "בכוכבים מצוי שכל המנחה את העולם" (שם, עמ' 422).

בהלכה ידוע הכלל שכמו כאן – 'דין פרוטה כדין מאה'. את הפטורים משירות צבאי כבר פירטנו, אך מלבדם כולם חייבים בו. את היחס המיוחד לנשק אפשר לראות בסוף קינת דוד, שם הוא אומר - שמואל ב א כז: "איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה". יש הנוהגים כיום מטעם הלכתי לא לצאת לחו"ל ללא סיבה מספקת. 3 עדים מוזכר בפסוק - דברים יז ו: "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד". חיפוש בבית תקף עד לימינו, אך אין לו מקור תנכ"י.


תגובותעריכה

מוסיף טבלה...

-- hagai hoffer, 2013-01-21 11:45:24

מקורותעריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-06-25.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0219_2