מפרשי רש"י על ויקרא כה לא


<< | מפרשי רש"י על ויקראפרק כ"ה • פסוק ל"א | >>
א • ב • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יח • יט • כ • כב • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לח • מ • מא • מד • מה • מז • נג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


ויקרא כ"ה, ל"א:

וּבָתֵּ֣י הַחֲצֵרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אֵין־לָהֶ֤ם חֹמָה֙ סָבִ֔יב עַל־שְׂדֵ֥ה הָאָ֖רֶץ יֵחָשֵׁ֑ב גְּאֻלָּה֙ תִּהְיֶה־לּ֔וֹ וּבַיֹּבֵ֖ל יֵצֵֽא׃


רש"י

"ובתי החצרים" - כתרגומו, "פצחי'", עיירות פתוחות מאין חומה. ויש הרבה בספר יהושוע (יהושע יג): "הערים וחצריהם", (בראשית כה): "בחצריהם ובטירותם".

"על שדה הארץ יחשב" - הרי הן כשדות הנגאלים עד היובל, ויוצאין ביובל לבעלים אם לא נגאלו.

"גאלה תהיה לו" - מיד אם ירצה, ובזה יפה כוחו מכוח שדות, שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים (תורת כהנים).

"וביובל יצא" - בחינם.


רש"י מנוקד ומעוצב

וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים – כְּתַרְגּוּמוֹ "פַצְחִין": עֲיָרוֹת פְּתוּחוֹת מֵאֵין חוֹמָה. הַרְבֵּה יֵשׁ בְּסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ: "הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶם" (יהושע יג,כח ובדומה לו בעוד פסוקים בספר), "בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם" (בראשית כה,טז).
עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב – הֲרֵי הֵן כְּשָׂדוֹת הַנִּגְאָלִים עַד הַיּוֹבֵל, וְיוֹצְאִין בַּיּוֹבֵל לִבְעָלִים אִם לֹא נִגְאֲלוּ (ספרא פרק ו,ב-ג; ערכין ל"ג ע"א).
גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ – מִיָּד אִם יִרְצֶה. וּבָזֶה יָפֶה כֹחוֹ מִכֹּחַ שָׂדוֹת, שֶׁהַשָּׂדוֹת אֵין נִגְאָלוֹת עַד שְׁתֵּי שָׁנִים (ערכין ל"ג ע"א).
וּבַיֹּבֵל יֵצֵא – בְּחִנָּם.

מפרשי רש"י

[מז] ובזה יפה כחו מכח שדות כו'. זהו ראיה על מה שאמרנו למעלה (אות כו) כי מפני שהלוקח שדה דעתו על אכילת פירותיו שני תבואות, לכך צריך שתעמוד בידו שנתיים, אבל בית דלדירה קונה אותו, וכיון שדר בו שעה אחת - סגי, ולפיכך הבית גואל מיד. דאם לא כן, כיון דבתי ערי חצרים "על שדה הארץ יחשב", למה חילק הכתוב ביניהם בעינן זה שבית גואל מיד:

[מח] וביובל יצא בחנם. שאין פירושו "גאולה תהיה לו", וכאשר גואל אותו אז יצא ביובל, דהא כתיב "על שדה הארץ יחשב", ושדה יוצא ביובל בחנם (פסוק כח), גם זה בחנם קאמר. ובגמרא (ערכין דף לג.) מתרץ למה הוצרך למכתב "וביובל יצא", פשיטא, כיון דאמר "על שדה הארץ יחשב" ידענו דיוצא ביובל, אלא להכי כתב "וביובל יצא", הרי שפגע בו יובל בשנה שניה למכירתו, דהוה אמינא אי לשדה אחוזה מדמינן - השלמה בעי, שהרי צריך ליתן לו ב' שנים, דמשלים עליו ב' שנים (ערכין דף כט:). ואי לבית בערי חומה מדמינן ליה, כבר נחלט לו בשנה ראשונה, והוה אמינא דאף על גב שהתורה נתנה לבית בערי חצרים לגאול מיד, היינו שנתנה התורה להם יפוי של בתי ערי חומה ויפוי של שדה אחוזה; יפוי בית בעיר חומה - לגאול מיד, ויפוי של שדה אחוזה - שאינו נחלט לו. אבל אם היובל בשנה השנייה, למאי מדמית, אי לבתי ערי חומה - כבר נחלט, ואי לשדה אחוזה - ישלים עליו, קא משמע לן דיוצא ביובל בחנם: